מה יעשה סבב נוסף למשפחה שלנו?

מילואים ממושכים אינם זרים לסופה ורועי. מאז שהכירו, לפני שמונה שנים, שירות מילואים הוא חלק משמעותי בחייהם המשותפים.

רועי הוא לוחם הנדסה קרבית שאוהב להיות כזה. הוא מטורף על המילואים, על הצוות ועל העשייה, והוא חי ונושם את השירות הצבאי. המחויבות והלויאליות שלו לצה"ל הם חלק בלתי נפרד מהמהות שלו.

סופה ורועי חיים ברמת השרון, הורים לאביגיל בת ה-4 ושהם בת ה-3. כשסופה סיפרה לרועי על הריונה הראשון, הוא בדיוק ארז את הקסדות בדרכו לאימון ממושך. שלושה שבועות לאחר שאביגיל נולדה, הוא יצא לפעילות צבאית ממושכת. כך גם לאחר לידתה של שהם. כחוט השני, נשזרו ימי המילואים בחיי המשפחה.

מאז ה-7 באוקטובר, הנוכחות הצבאית בבית המשפחה הפכה קבועה. רועי יצא במצטבר לתשעה חודשי מילואים. סופה מספרת על התקופה הזאת בהתרגשות. היא מונה את המשברים שעברה הזוגיות שלהם, את האתגרים והקשיים עימם התמודדה לבד ויחד עם רועי וגם את הרגעים המפתיעים והכוחות שגילתה בעצמה, בילדות שלה ובשותפות עם האיש שלה.

זהו סיפורםן.

ב-7 באוקטובר עשינו שבת אצל ההורים שלי, ביישוב ליד מודיעין. זה יישוב שכמעט אף פעם אין בו אזעקות, לכן כולנו הופתענו כשהתעוררנו בבוקר מצלילי אזעקות חוזרות ונשנות. ככל שעברו השעות נחשפה בפנינו התמונה המלאה, ולצד ההבנה הנוראה של מה שקורה, אני מבינה מה הולך לבוא. "יש מצב שיקפיצו אותנו", רועי זורק לי. ואני נזכרת בצוק איתן וחושבת "עכשיו כולכם נכנסים לעזה וכולכם תמותו…".

מהר מאד מגיעה ההודעה הרשמית ורועי אכן מוקפץ למילואים. סירבתי לקבל את זה. אמרתי לו שאני לא מוכנה שישאיר אותי ככה. והוא אמר לי שהוא חייב.

רועי הוא לא בנאדם של רגש. הוא לא מפחד, הוא לא מראה חולשה. אפילו בלידות של הבנות הוא לא דמע. אבל ברגע הזה ראיתי את הבהלה בעיניים שלו והבנתי שאין לי ברירה. אנחנו מסתכלים זה על זה, הוא לוקח את הדברים שלו, מנשק אותי ואת שהם וניגש להיפרד מאביגיל. ראיתי את המבט שלו בעיניים, הוא נפרד מהבנות שלו בהבנה שיש סיכוי שהוא לא יחזור.

הוא עלה לאוטו, זרק מבט אחרון ואני התחלתי לבכות. לקחתי לעצמי כמה דקות של התפרקות. חשבתי על הבנות ועל זה שאני לא יודעת מה הולך להיות מעכשיו. הבנתי שיש לי אחריות כלפיהן להיות חזקה, לתקשר להן את ההיעדרות של רועי בצורה נכונה. הייתי בפחד קיומי על רועי, על המשפחה שלנו, אבל הרגשתי שאני חייבת לתפקד. זה היה מנגנון הדחקה. לא הייתה ברירה אחרת, כאילו יש יקום מקביל ובו מתנהלת המלחמה, אבל זה לא היקום שלי.

להיות לא בסדר

כמה ימים אחרי ה-7 באוקטובר, רועי מתקשר ואומר שאנחנו יכולות לבקר אותו. אני מבינה שאם הוא מבקש מאיתנו לבוא, משהו הולך לקרות. נסענו אליו מהרגע להרגע, ישבנו בדשא עם הבנות, הן שיחקו, הוא חתך להן פירות, הצוות שלו ישב איתנו ושמעתי אותם מדברים על הכניסה לעזה. רועי לא סיפר לנו, כנראה שלא רצה להדאיג. ואני הרגשתי שכואב לי הלב, שכואב לי פיזית בחזה, כי הפחד הכי גדול שלי מתממש.

בבוקר ה-30 באוקטובר הוא מודיע לי שהם נכנסים לעזה. בכיתי, חיזקתי אותו, שאלתי אותו אם הוא מפחד והוא אמר שהוא לא יודע. שומר על פאסון ומנסה להגיד לי דברים מרגיעים שלא הרגיעו אותי בכלל.

ואז הם נכנסו לעזה. ימים ארוכים ללא קשר טלפוני. אמא שלו ואני בוכות זו לזו. בתקופות שהוא מנותק קשר את ממש לבד. ואני הייתי ממש לבד. הבית, התקפי הזעם של הילדות, השיחות מהגן. והלילות… מצאתי את עצמי יושבת ליד הבנות כל הלילה. לא היה לי תיאבון. לא אכלתי בכלל. אמא שלי וחמותי דאגו לי והפצירו בי לאכול, אבל לא הייתי מסוגלת. אני מכניסה משהו לפה ואני מוציאה כי אני יודעת שלרועי אין אוכל. כשכולם היו באכילה רגשית אני הייתי בתת-אכילה רגשית.

אחד הדברים שעזרו לי להתמודד עם הקושי זה לדבר עם חברות במצב דומה. את מרגישה כל כך לבד, אבל יש כל כך הרבה נשים בסיטואציה זהה לשלך. יש לי חברה טובה, שבעלה יצא גם הוא למילואים ממושכים. היא הייתה עוגן. היא הייתה זו שמבינה מה עובר עלי. ובאמצעות הרבה חוש הומור שחור וטוב, כל פעם שהייתי מוצפת הייתי מדברת איתה.

כל כך הרבה פעמים היה לי שיח עם עצמי, מה אעשה אם יקרה לרועי משהו. תמיד חשבתי שאלוהים לוקח את הטובים ואני יודעת מה יש לי ביד…

בלילות שלא הצלחתי להירדם, הייתי מנסחת בראש הספד. דמיינתי את כמויות הא.נשים בלוויה. הוא אדם כל כך אהוב. חשבתי מה הוא היה רוצה שיגידו עליו, איך הוא לא היה רוצה להפוך את זה לאירוע עצוב. בראש שלי כל הזמן חשבתי על 'היום שאחרי', איך ייראו החיים בלעדיו. כל שיחת טלפון ממספר לא מוכר הייתה מקור לחרדה.

הרגע הקשה ביותר בתקופה הזו הסתכם בדפיקה בדלת. הייתי לבד בבית, עשר בבוקר. אמצע שבוע. הבנות במסגרות ואני עובדת מהבית ומאזינה לחדשות. אני שומעת שמתנהלים בעזה קרבות עזים, תקריות עם פצועים והרוגים ואז — דפיקה בדלת.

אני יושבת מאובנת בכיסא. לא מסוגלת לקום. לא שמעתי מרועי כל כך הרבה ימים והייתי בטוחה שזהו, הגיעו מקצין העיר. מהסטרס התחילו לרדת לי דמעות. ואז אני פותחת את הדלת ובפתח עומד שליח שהתבלבל בדירה. התחלתי לבכות. הייתי מרוסקת. והשליח, מסכן, לא הפסיק להתנצל.

במהלך כל התקופה הזו הייתי שולחת לו שירים והודעות מחזקות, למרות שידעתי שהוא לא רואה אותן בזמן אמת. באותו יום, זה היה יום שבת ובדרך כלל הטלפון שלי כבוי, אבל הייתה לי תחושה שרועי עומד להתקשר. לקחתי את הטלפון, רציתי לכתוב לו הודעה מחזקת. הרגשתי שאני חייבת לכתוב לו. אני נכנסת להתכתבות שלנו ואני רואה שהוא מקליד.

אני לא יכולה להסביר איך הרגשתי. דמעות של אושר ושל הקלה. הוא התקשר ודיברנו כמעט שעה. הוא היה מוצף, וסיפר לי שבלילה היה קרב קשה. הפיקוד חשב שהצוות של רועי נפל וכשהם חזרו כולם הופתעו לראות אותם. רועי דיבר בשטף, בהתרגשות, בצורה לא אופיינית לו.

ועכשיו, כשאני יודעת שהוא בסדר, אני כל כך רוצה לראות אותו בבית. הוא אומר שיחזור בעוד יומיים.

ביום שהוא אמור לחזור, אני יושבת עם הילדות בחדר. זו שעת צהריים ואני מנסה להרדים אותן. במקביל, אני מסמסת לרועי כמה שהבנות מתרגשות לקראת החזרה שלו הביתה. בתשובה שלו הוא מודיע לי שהוא לא יגיע. מסתבר שהיה ניסיון התאבדות של אחד החיילים והמפקדים החליטו להשאיר את כולם יום נוסף.

חוסר הוודאות הזה, חוסר היציבות הזה, פשוט מוציא אותך מאיזון. כל כך כעסתי. לא הצלחתי להכיל את זה. "איך אתה עושה לנו את זה?!" אמרתי לרועי. "הילדות מחכות לך! קשה לי וקשה להן!" כל כך כעסתי. לא רציתי לדבר איתו.

זו דוגמה שממחישה את הדיסוננס המובנה במצב שלנו. להיות בת זוג של מילואימניק זה מלכוד עצמי שאי אפשר לצאת ממנו. מצד אחד את גאה בטירוף בגבר שלך, הלוחם שהולך להציל את המדינה. מצד שני את כועסת, כי הוא עזב אותך. את מרגישה נטושה והילדות שלך מרגישות נטושות ואף אחד לא ממלא את החלל בערב, כשאת יושבת על הספה ומפחדת. חוויתי דברים שלא חוויתי לפני כן מעולם. פתאום מפחדת לישון לבד. אני יושבת בחדר ומסתכלת על הנוף מהחלון ומדמיינת מחבלים רצים בחוץ. מתחילה לחשוב איך להתגונן. לאן אני אלך עם שתי ילדות קטנות?

אז את כועסת, מפחדת וגאה. את אוהבת, מתגעגעת. את קשת של רגשות. ואף אחד לא מבין. מי שלא בסיטואציה דומה, פשוט לא מבין. ואחרי כל זה, את עוד כועסת על עצמך כי מה את יוצאת עליו? הבנאדם גיבור ישראל. ומי את?

"העור שלי נקרע"

בין הסבב הראשון לשני עברו שלושה חודשים. בחודש וחצי הראשונים את מסתגלת ואז, לקראת הסבב הבא, את פשוט מתאבלת. מתאבלת וכואבת. אנחנו חיות באווירה הזו, תחת שגרת מלחמה. וכשרועי חוזר הביתה יש הפרה של האיזון. הוא חוזר לסביבה מתפקדת וכל אחד מחפש מחדש את המקום שלו.

יום אחד אביגיל באה לבקש רשות למשהו, חלפה על פניו ובאה ישירות עלי, מתעלמת מקיומו. היו הרבה מקרים כאלה. הן מבינות שהוא פה עכשיו, אבל גם שבקרוב הוא לא יהיה. ראיתי את הקושי של אביגיל להתקרב אליו. היא לא כעסה, היא חייכה, אבל גם לא רצה אליו. היא שמרה על הלב שלה, היא שמרה מרחק.

גם כשהוא היה בבית, לקחתי על עצמי את הטיפול בבנות כדי להקל עליו. מקלחות, ארוחת ערב, לקום איתן בבוקר. הכול. כשהוא חזר מעזה, קיבלתי הכול באהבה. רציתי לעטוף אותו. שמחתי כל כך שהוא פה. כשהמלחמה התקדמה והסבבים המשיכו, הרגשתי שאני הולכת לאיבוד. אני לא עושה ספורט, לא אוכלת כמו שצריך. אין לי כוח אפילו לחתוך סלט בסוף היום. אני אוכלת מעדן והולכת לישון. הרגשתי שאני מוותרת על עצמי. שזה לא בריא לי וזה לא בריא לילדות, שצריכות מודל חזק לחיקוי. לקח לי המון זמן לשים את עצמי במקום הראשון ולהתחיל לדרוש. להבין שאם רועי לוקח הכול בקלות, כמו שהוא משדר, אז הוא מסוגל לתפקד גם בבית.

ככל שהסבבים המשיכו, היה לי קשה יותר להכיל את המצב. הצטבר בי חוסר אמון כלפי המדינה וכעס כלפי רועי. היו לנו חברים שסירבו לחזור למילואים אחרי הסבב הראשון, וחשבתי לעצמי, "גם אתה יכול להגיד לא". בפועל אני יודעת שהוא לא באמת מסוגל לסרב. זה פוגע בהתקדמות שלו וזה גם עלול לפגוע בקשר החברי של רועי ושל המפקד שלו.

רועי הוא בנאדם של מילה, של הבטחה. הוא לא מסוגל להפר אותה. מבחינתו, המילואים הם שליחות. הוא מגן על הבית. אבל בשלב מסוים הרגשתי שזה שם את המשפחה שלנו במקום השני. בספטמבר, בסבב השני, הטלתי וטו. הגעתי למקומות שלא חשבתי בחיים שאגיע אליהם.

המשבר של הסבב השלישי התחיל באופוריה: זה היה אחרי היומולדת שלי. רועי כל כך השקיע, הרגשתי אסירת תודה שהוא לצידי. זה היה אחד הימים המרגשים שחוויתי. כמה ימים אחר כך זה נפל עלי. רועי הודיע שהוא יוצא למילואים בעוד שבועיים. זה תפס אותי לא מוכנה. ישר אמרתי לו שיבדוק איך הוא יוצא מזה וניתקתי את השיחה.

זה פירק אותי. לא יכולתי להחזיק את עצמי. הרגשתי שעולמי חרב עליי. עד שהתחלתי קצת להתרומם, הנה מגיע עוד סבב. לקראת סוף השבוע רועי מודיע לי שהוא לא יכול לוותר על הסבב הזה. שהוא הולך. כעסתי כל כך. אנחנו לא רבים בדרך כלל, בטח לא ככה. רבתי בכעס, רבתי בתסכול מכל השנה האחרונה. טרקתי מגירות. אמרתי לו שזה לא מקובל, שהוא לא יכול לעשות את זה למשפחה שלנו. שאני לא מוכנה לקחת חלק במלחמה הפוליטית הזו יותר. שמאז ה-7 באוקטובר עמדתי מאחוריו במאה אחוז אבל עכשיו זה מספיק. שמישהו אחר ילך.

מכאן צללנו לוויכוח עקרוני. הוא חוזר ואומר שאין מישהו אחר, שאם הוא לא ילך, אף אחד לא יחליף אותו. אני מניתי שמות של חברים שלנו שהחליטו לעצור את המילואים בגלל הנטל על המשפחה. הוא מסתכל עלי ואומר "זה אני. ואני לא יכול. אני לא יכול להגיד להם לא. אני הולך". הלכתי לחדר ושלחתי לו הודעה שאני רוצה שנתחיל הליך גירושין.

"אתה עובד על אוטומט"

כמובן שבסופו של דבר, הוא יצא לסבב השלישי, הפעם בלי ברכתי. בהתחלה מאד כעסתי אבל עם הזמן שחררתי את הכעס כי הבנתי שזה לא מיטיב עם אף אחד. אני חיה בדיסוננס כבר מעל לשנה. בקו שבין כעס לחיזוק עצמי. את אף פעם לא מצליחה להיות יציבה, שלמה. אני כועסת עליו והוא החצי השני שלי. אני רוצה אותו בבית, אני רוצה אותו בטוב. אבל הוא שם, בסבב השלישי. וזה היה הסבב הכי קשה גם לי וגם לילדות. סבב של התפרקויות, כעסים. אם עד עכשיו השתדלתי לצאת לקפה בערב, להזמין חברה לכוס יין במרפסת, עכשיו אני רק רוצה לסיים את היום, לשבת על הספה ולבהות. ללכת לישון מוקדם, כי בלילה מעירים אותי בלי סוף.

עם כל הכעסים האלה דיברתי עם המנהלת שלי והיא אמרה לי "סופה, את צריכה לספר את הסיפור הנכון. כשהילדות ישאלו על התקופה הזו, מה תרצי להגיד להן?". שם נפל לי אסימון — אני לא יכולה לספר סיפור שיש בו רק קושי וכאב. אני צריכה לספר סיפור על האהבה הגדולה שלנו, ששרדה. כי הצלחנו. הצלחנו עם מינימום פגיעה. הצלחנו עם הרבה מזל, ברגש, בנפש. עשינו מאמצים והצלחנו לשמור על עצמנו. ויותר מזה, אנחנו זוג יותר טוב עכשיו.

נכון, אני כועסת שהוא יצא לסבב הזה, אני כועסת כי ננטשתי, כי אני לבד. אבל הוא הלך מסיבות טובות. אני צריכה לספר את הסיפור האמיתי שלנו, על המקום החם שלנו יחד, על השיח שיש בינינו כשאנחנו נפגשים, על האהבה החזקה שלנו, שלמרות הכול, אני כל כך אוהבת אותו.

רעידות טקטוניות בשכונה

כמובן שהקושי הוא חלק בלתי נפרד מהסיפור. ויש לו כל כך הרבה רבדים. אנחנו רחוקים. ואת רוצה את החיבוק, את הנשיקה, את המעבר. ואת לבד. ויש גם את הריחוק בין העולמות שלנו. הוא לא מבין מה עובר עלייך ואת לא מבינה מה עובר עליו. וכל אחד צריך להחזיק את הקושי הזה בלי להפיל אותו על השני.

הבנתי שהמצב שנקלענו אליו ישנה אותנו, לטוב ולרע.

המלחמה שינתה אותי כל כך. אני מסתכלת אחרת על דברים, מצליחה להעריך ולתת משמעות לדברים הקטנים של החיים. פיתחתי יכולות לפתור משברים, להבדיל בין עיקר לתפל. אני הרבה פחות מתעצבנת על דברים שפעם יכלו להוציא אותי מדעתי. וגם בתוך הזוגיות למדתי לעמוד על שלי. המלחמה לימדה אותי לדרוש מרועי, לא לוותר על עצמי. ולעשות את זה בצורה מכבדת שמכילה את כולם.

ראיתי למה אני מסוגלת. אני לבד, עם שתי ילדות שרוב הזמן מצליחות להיות שמחות. החזקתי בית ועבודה תובענית והצלחתי לעשות דברים מדהימים בשנה הזו, בכל החזיתות. ומהמקום הזה אני מעבירה את הכדור אל רועי.

באחת המריבות שלנו אמרתי לו "אתה יודע, אני כבר הוכחתי שאני מסוגלת להתמודד לבד, הבית עומד. עכשיו תורך לעשות מאמצים. להבין מה קורה איתנו, לדאוג ליציאות טובות יותר, להתאמץ לעשות פחות מילואים". קשה להגיד את זה, אבל זה נכון וזה נותן כוח.

אני רואה את זה ככה: קודם נשברתי ועברתי למצב של כעס. וכעס מחזק. כשאת כועסת, את חזקה. יש לך אג'נדה ואת ממקדת את האנרגיה שלך במקום הזה. זה אולי לא הכי טוב, אבל זה מחזיק אותך מעל המים. מהכעס את צומחת. רמות הכעס יורדות ואת רואה את החיים באור חיובי ואת נשארת רק חזקה, נטולת כעס.

פסיכולוגיית השלום

הנטייה של רועי להקליל היא זו ששמרה עליו במלחמה. יש לא מעט אנשים בגדוד שלו שאיבדו את זה, והוא, בזכות הגישה הזו, הצליח לחזור לשגרה ולחיים. ולצד כל המחירים שאנחנו משלמים, אנחנו מנסים להשתקם כמשפחה.

רועי עשה תשעה חודשי מילואים, שבמהלכם רוב הזמן הוא לא היה בבית. הבנות התרגלו להתנהל מולי. הן צברו חששות וכעסים. ההתנהגות של הגדולה שלנו השתנתה ממש ולקטנה היו התקפי זעם שאי אפשר להרגיע. אז יש צורך בשיקום רגשי, חזרה לתפקוד משפחתי, בלי לחשוש שמחר בבוקר אבא ילך שוב.

ויש כמובן את השיקום הזוגי. לחזור לעצמנו, עם השיפורים הנדרשים. בהרבה מובנים התקשורת שלנו דווקא השתפרה מאז המלחמה. רועי הרבה יותר מבין ותומך ממה שהיה קודם. למשל, כשהוא חזר מהסבב האחרון, אני נכנסתי לטירוף של עבודה. רועי היה כמעט שבועיים בבית והשארתי לו המון מטלות. לאסוף מהמסגרות, לקחת לחוגים. אפילו קצת פירפרתי אותו, כדי שיוכל להבין מה עבר עלי. זה הוביל להרבה הכלה, להתחשבות.

הוא התחיל להציע לאסוף את הבנות וליזום בילויים משפחתיים וזוגיים, משהו שלא היה בינינו קודם. ויש עוד המון מה לשקם. זו הייתה שנה מטלטלת, לא דומה לשום דבר שהכרנו. בשנה האחרונה החיבור בינינו התרופף ושם אנחנו זקוקים לעזרה. הייתי רוצה שהוא ישתף אותי יותר בחוויות שלו, בדברים שעבר. לרועי קשה לדבר, ואני לא מצליחה לשים את עצמי בנעליים שלו ולהבין אותו. כשנצליח להעביר זה לזו מה שהרגשנו בתקופה הזו, נוכל לצמוח.

עכשיו נשאלת השאלה מה יעשה סבב נוסף למשפחה שלנו. אני גרמתי לרועי להבטיח שהסבב השלישי יהיה האחרון. הבטחה כתובה. הצבתי לו אולטימטום, ואמרתי שאם הוא ייצא לסבב נוסף, זה יהיה הסוף של הזוגיות שלנו. אבל האמת, אני לא מאמינה שההבטחה הזו תחזיק. בכנות.

בינתיים רועי קיבל צו נוסף לאפריל 2025, אך בשל טיסה משפחתית מתוכננת לחו"ל, כרגע רועי החליט שלא להצטרף לסבב. עדיין לא ברור לשנינו מה יקרה אחרי החופשה, האם הוא יצטרף וישלים רק חלק מהסבב הנוכחי או שיוותר.

אני באמת לא יודעת להגיד מה אעשה אם הוא יחליט להצטרף לסבב. האם אני עומדת מאחורי ההצהרות שלי? האם אני דואגת לשלמות המשפחה? זו החלטה קשה ואני חושבת על זה הרבה. אני מסתובבת עם לב כבד, ממש חיה בפחד. אני עסוקה בשיקום, אבל אני לא יכולה להגיד שאני רגועה.

אני שואלת את עצמי למה אני לא רוצה שהוא ילך? הרי לתפעול היומיומי כבר התרגלתי. אז מה נשאר? הזוגיות, ההשפעה על הילדות, והשאלה אם זה מחיר שהמשפחה שלנו יכולה להמשיך ולשלם בשביל המלחמה, או שאנחנו מחליטים שאנחנו לא מוכנים לשלם יותר. זו החלטה שקשה לקבל אותה. אנחנו משלמים כל כך הרבה מחירים וזו סאגה בפני עצמה. אם יהיה עוד צו, זה יערער את שנינו.

אם רועי יחליט לא ללכת, הוא יעשה את זה בלב לא שלם מתוך ההבטחה אלי. הוא יאשים אותי. הוא עלול לצבור כעסים, להתחרט. ואני עלולה לא להיות מודעת לזה בכלל. וזה יכול לפרק אותנו. זה יכול לפרק זוגיות. אז אני לא יודעת ממה אני יותר חוששת. מזה שהוא ילך, או מזה שהוא יישאר.