בימים אלה מעלה תיאטרון דימונה קברט ציני ובועט בשם "ברבור שחור" על האבסורדיות של המציאות הישראלית. אני מתגוררת בדימונה וצפיתי במופע הבכורה של הקברט. הרגשות שהוא עורר בי היו עמוקים וליוו אותי במשך ימים ארוכים. יכולתי להזדהות עם התכנים שהוא העלה, לכאוב אותם, להרהר בהם. הרגשתי שניתן ביטוי למה שאני חווה, למה שכולנו חווים כבר חודשים ארוכים. הקברט מעמיק בסוגיות דוחקות רבות שכילו את החברה הישראלית מאז פרוץ המלחמה. מחדלים, אי לקיחת אחריות, יוקר המחיה וחלוקת תקציבים משובשת.
המנהל האמנותי והמוזיקאי אורי וידיסלבסקי ובת זוגו השחקנית והדרמטורגית נעמה שפירא כתבו יחד מופע שכולו מערכונים חדים, לא מתחנפים, ביקורתיים ומעוררי מחשבה, שירים מקוריים וקאברים, ואפילו פרסומות.
"את המערכון הראשון שעוסק במדינה התחלתי לכתוב בחודש אוקטובר", מספר וידיסלבסקי. "בהתחלה זה היה אקט תרפויטי ובהמשך זה הפך למחזה". בתשעה וחצי החודשים האחרונים אורי ונעמה שכתבו את הקברט שוב ושוב, הוסיפו ודייקו קטעים בהתאם להתרחשויות במציאות. "המדינה עברה האנשה במופע והפכה לדמות בירוקרטית, המתחמקת מאחריות ולא מתביישת. היא מנהלת שיחות עם ראש מועצה בעוטף, עם הורי חטופים", הם מספרים. "הדמות שלה מעבירה מסר על הצורך לקחת אחריות ולהכיר בכישלונות – במקום להנציח אותם".
לדחוף את הכאב לפנים
"המציאות כואבת", אומרת נעמה, "והיא נשארת כואבת מתחילת הקברט ועד סופו. השיר הראשון והאחרון משקפים זאת. בראשון, מדובר על ההשמדה העצמית שלנו, הישראלים, באמצעות שנאת אחים: ".. נתקוטט, נריב בקול גדול, כל דעה שונה נשלול, נרסק כל רמז לאחווה, נהרוג את התקווה".
ובאחרון, זה ההקרבה העצמית שלנו שנובעת מאהבת הארץ: "…זמנים קשים עוברים על ארץ ישראל, האדמה מוכה, נשרטת ונחרכת. גם מדרום, גם מצפון- עולה עשן, אין נחמה ואין שלווה, ואין לאן ללכת"
כן, בשני המקרים הסוף שלנו לא משהו.
יצרתם הפקה שמחייבת את הקהל להתעמת עם אמיתות לא נוחות
"אנחנו מבקשים לעורר בקהל התבוננות פנימית", מוסיף וידיסלבסקי. "לזהות מי הם בתוך המציאות הזו. האם הם אקטיביים או פסיביים? אדישים למצב או פועלים לשנות? השתמשנו בתרגום לעברית של "Nowhere Man" של הביטלס ושילבנו אותו בקברט. הוא מסמל את אלה שבוחרים באדישות ונמנעים מנקיטת עמדה. אלה שהכל עובר לידם, שום דבר לא מערער את עולמם. הם בוחרים באדישות במודע או שלא. רק לא לכאוב, לא להרגיש, לא לבחור צד.
ומה לגבי החשש להעלות הפקה כל כך ביקורתית בתקופה נפיצה כזו?
"חששתי שהקברט ייתפס שמאלני", אומרת נעמה שפירא. "אבל זה פוליטי, לא שמאלני". "מבחינתי" נעמה מדגישה, "שייכות לדימונה בעבודה שלי חייבת לקחת בחשבון את האנשים של דימונה. יש לי תחושת אחריות ומחויבות למי שגר פה".
כתושבת דימונה בעצמי אני יכולה להבין על מה נעמה מדברת. דימונה היא מה שנקרא מעוז הליכוד. "אני חושבת שדווקא ליצור בתוך המקום הזה שיש בו עמדה פוליטית שלטת ואנשים שאני מכבדת הוביל לכך שההפקה תהיה טובה יותר. "אני לא עוסק בנתניהו בקברט, אלא במדינה לדורותיה", משלים וידיסלבסקי. "מי שעושה זיהוי בין נתניהו למדינה חוטא. אנחנו חיים בדמוקרטיה וזיהוי של המנהיג עם המדינה זה לא דמוקרטיה".
כמי שעבדו ויצרו רוב חייהם המקצועיים במרכז התרבותי של הארץ, ובשמונה השנים האחרונות בדימונה אורי ונעמה מתעקשים שהמסע הפנימי שעברו הקהל בדימונה יעבור גם הקהל במרכז. גם על הקהל הדימונאי וגם על הקהל בתל אביב מה שמשפיע זה מקצועיות, דיוק ורלוונטיות. הכל ברמה גבוהה.
קברט, למה?
"לקברט יש תכונה להצליח לקחת נושאים קשים וקיצוניים ועדיין להצחיק. יש בקט, חנוך לוין, גרוטסקה. המון ידע וטכניקות מקרבות ומרחיקות שנועדו לעזור לקהל "לשרוד את זה". אומר וידיסלבסקי. " גם לשחקנים היה קשה לעסוק בכאב ובטראומה. כל העבודה מולם הייתה להרחיק אותם מעצמם. קחי למשל את הדמות של "המדינה", חנית כהן מור יוסף השחקנית, יכלה לשרוד את התפקיד בגלל שהוא מפונק, גחמתי, כיף ומהנה לשחק אותו".
בעיצומה של הטראומה
המלחמה עדיין לא נגמרה, אנחנו בעיצומה של הטראומה. למה להעלות הפקה כזו דווקא עכשיו? אני שואלת את השניים. "דווקא עכשיו", הם אומרים. "זה הזמן להעלות הפקה כזו, שאומרת – כן, אנחנו בתוך זה. בואו נשאל את עצמנו מה קורה איתנו, עלינו. מה נכון לעשות ואיפה אני בתוך כל הדבר הטרגי הזה?"
המופע נקרא "ברבור שחור", על שם המונח שתבע נאסים ניקולס טאלב בספרו בשם הזהה. המונח נשען על תפיסה נושנה בעולם המערבי, לפיה, הברבורים היחידים שקיימים הם בצבע לבן. במאה ה-17 התגלו לראשונה ברבורים שחורים באוסטרליה והפכו על פיה את התפיסה הרווחת. "ברבור שחור" הוא מטאפורה לאירוע קיצון שאי אפשר לנבא ושיש לו השפעה מהותית על העתיד.
"הקברט עוסק בזה שלא חזינו את מה שקרה", אומר וידיסלבסקי. "לא הבנו שזה יכול לקרות באמת, כשבעצם הכל היה ידוע".
אני מאד מאמינה בכוחה של האמנות לעורר שינוי ולהניע לפעולה. אמנות יכולה לשקף מציאות, להעלות שאלות קשות ולספק זוויות ראייה שונות על בעיות חברתיות, פוליטיות וכלכליות. לאמנות יש תפקיד משמעותי בעיצוב השיח החברתי. אמנות יכולה להיות כלי להבאת שינוי, ליצירת סולידריות ולחשיפת אי-צדק. היא יכולה לשמש קול עבור אלה שאין להם קול, וליצור הזדהות עם מצוקותיהם של אחרים. בדיאלוגים שבין האמן לקהל, נוצרת הזדמנות להתעורר למודעות ולשיח על סוגיות רגישות ומורכבות.
אנחנו האזרחים נוטים לבקר אמנים על כך שהם אינם עוסקים בשיח פוליטי ובוודאי שלא מביעים עמדה. הביקורת הזאת נובעת מהציפייה מאמנים לקחת עמדה ולפעול מתוך מחויבות חברתית. כאשר הם בוחרים להימנע מהבעה של דעות או בחירה של נושאים רגישים, יש תחושה שהם מוותרים על האפשרות להשפיע באמת. אז הנה, הזדמנות לפגוש גם אחרים, אמיצים. אורי ונעמה יחד עם קאסט מופלא של שחקנים מתאטרון דימונה מעלים קברט פוליטי שלא ישאיר אף אחד אדיש. לכו לראות.
***הקברט יעלה ב־28 ביולי בבית ציוני אמריקה תל אביב. לינק לכרטיסים
*** הצגות נוספות: 1.8, 20.8 ו-21.8 בשעה 20:00 בתיאטרון תמונע. לינק לכרטיסים.
