נשים חוקרות ביטחון, נשים עושות ביטחון

מאת: ד"ר טל ניצן

מתקפת ה-7 באוקטובר והמלחמה האזורית המתמשכת שפרצה בעקבותיה, חשפו את חולשת תפיסת הביטחון הישראלית. כוחות הביטחון לא הצליחו לספק הגנה ממתקפת חמאס ובהמשך, לאורך חודשים ארוכים, כשלו מנגנוני המדינה בהבטחת הגנה פיזית, בהנגשת שירותים בסיסיים והשבת תחושת הביטחון לאוכלוסייה האזרחית. כישלונות מהדהדים אלו הובילו לערעור על תפיסת הביטחון הישראלית ולחיפוש פתרונות חלופיים.

בתוך כך, חלחלו שלוש תובנות פמיניסטיות אל השיח הישראלי: חשיבותן של נשים ביצירת ביטחון וקידומו (אג'נדת נשים, שלום ביטחון), הפגיעות היתרה והשונה של המשתייכות והמשתייכים לקבוצות אוכלוסייה שלא נמנות עם הזרם המרכזי של החברה הישראלית (שיח הצטלבותי); ומורכבות מושג הביטחון מעבר להגנה פיזית על גבולות המדינה ושלמות גופןם של אזרחיותיה ואזרחיה (שיח ביטחון פמיניסטי / ביקורתי).

באופן מסורתי, ואף יותר בחברות מיליטריסטיות, מלחמות נתפסות כ"עניין של גברים," משמשות לייצר ולשעתק חלוקת תפקידים מגדרית בינארית (גברים לוחמים מגנים על נשיהם הממתינות בעורף), במסגרתה מתקבעת "ההבנה" שהעשייה של נשים והידע שלהן אינם רלוונטיים לשיח הביטחוני.

עם זאת, כתיבה של נשים על מלחמה ועל קונפליקטים ממוגדרים, מערערת על המוסכמות המגדריות והתפיסות החברתיות בדבר מהות המלחמה. במילים אחרות, תובנות וכתיבה של נשים על מלחמה לא רק מעדכנות את הידע על סכסוך זה או אחר, אלא מאתגרות את הנרטיב הקיים. שינוי הנרטיב מזמן שינוי גם בתפיסות השגורות לגבי יישוב סכסוכים וקידום שלום.

נגמרה לי המלחמה, היא חסרה לי כל כך

הכנס אמור היה להתקיים ביוני 2025, כמעין המשך ליום העיון מעבר לחרבות: חשיבה מחודשת על תפיסת הביטחון בעקבות אירועי 7 באוקטובר, שקיימנו ביוני 2024. התכוונו להביט לאחור, לנקודת ההפקרה הראשונית של החברה האזרחית ומשם להתמקד בשני תהליכים המתרחשים בניגוד לסדר החברתי הקיים: נשים חוקרות ביטחון ונשים עושות ביטחון, במקום להמתין למושיע ב-ד' אמותיהן.

המתקפה הישראלית על איראן ומלחמת 12 הימים שהתפתחה בעקבותיה, לא אפשרה את קיום הכנס וחשפה אותנו לתובנות נוספות לגבי מציאות של חוסר הביטחון. להבדיל ממתקפת הפתע של חמאס, כאן הייתה מתקפה ישראלית יזומה ומתוכננת. בו בזמן, נראה היה שההערכות להגנה על העורף הישראלי הייתה מינימלית (או לחילופין, שהפגיעה הצפויה התקבלה כסבירה).

בעוד שניתן היה לצפות שטילים עוצמתיים יופנו למרכזי אוכלוסייה ישראלית, אף אחד לא לקח בחשבון שלחלקים גדולים מהאוכלוסייה באזורים אלו אין מקלטים ביתיים, ושהמקלטים השכונתיים עשויים להיות מעטים ורחוקים.

בהמשך למציאות האזרחית של מרוצים של משפחות טרוטות עיניים למקלטים, העורף הישראלי גילה שהתארגנות המדינה לתמיכה ופיצוי במי שנפגעו, בגוף, בנפש או ברכוש, הייתה מינימלית. כך גם תכנית החילוץ לעשרות אלפי ישראליםות ששהו מחוץ למדינה וסגירת השמים לא אפשרה להם לשוב.

במילים אחרות, בשלוש חזיתות העורף: מקלטים, נפגעיםות ושיבה לישראל, בדומה לימים שלאחר מתקפת ה-7 באוקטובר, בטחונםן של ישראליםות נסמך על משאביהםן ויכולותיהןם, או על יוזמות אזרחיות.

סביב ההרס, האובדן והחרדה, לא ידענו מה לעשות עם הכנס. איך מקיימות כנס כשכולן צריכות, קודם כל, להשלים בערך אלף שעות שינה? עבור מי מקיימות כנס כששנת הלימודים הסתיימה? איך מדברות על הפקרה בזמן רעב והרעבה? והאם, במציאות של פגיעות בגוף, בנפש וברכוש, יש לגיטימציה להתאבל על כנס, שהושקעו בו חודשי עבודה, מחשבה ושיחה?

לכודים

זה השם שנועד להבדיל, בקבצים במחשב, בין כנס יוני שנדחה, לכנס שנקיים ה-10.12, יום רביעי הקרוב, יום זכויות האדם הבינלאומי. ביום הזה, אנחנו מזכירות את הכרזת זכויות האדם הבינלאומית, המגדירה את זכויות היסוד הטבעיות של כל אדם ואישה: הזכות לביטחון, חירות, שוויון, כבוד, רמת חיים נאותה, חינוך, שיכון, טיפול רפואי ועבודה.

ההכרזה, שנולדה מזוועות מלחמת העולם השנייה נועדה להבטיח "בנין עולם, שבו ייהנו כל יצורי אנוש מחירות הדיבור והאמונה ומן החירות מפחד וממחסור". רבות מהזכויות שנחקקו בהכרזה מתכתבות באופן ישיר עם ממדים שונים של ביטחון אזרחי ואנושי, שהזכרתי מעלה, והמחויבות למימושן הוטלה על מדינות הלאום. במילים אחרות, קיום יום העיון בתאריך זה מחדד עבורנו מהם הצרכים הבסיסיים לקיום אנושי הולם, לחירות מפחד ומחסור, ומי אחראית ליצירת תנאים אלה.

לאורך הדרך, הפך "מופקרות בדצמבר" ליום עיון שונה מיום העיון המקורי. המלחמה העצימה הסתיימה, מרבית החטופים חזרו, והחל יישוב מחדש של היישובים שנפגעו. בו בזמן, המוסדות הדמוקרטיים ממשיכים לסגת. הנשים החוקרות, האקטיביסטיות, שיציגו ביום העיון מתמודדות כעת עם מציאות פוליטית קוטבית ופוגענית יותר; עם משא הָפקרוֹת מתמשך שנותן את אותותיו בגוף ובנפש; לצד הצלחות יוצאות מן הכלל בחזית הצלת החיים, ומשמעות חיינו המשותפים.

המושב הראשון בכנס יוקדש לעבודתן של הנשים החוקרות את ההתדרדרות בביטחון האישי של נשים בישראל. בהינתן העלייה הדרמטית במדדי האלימות כלפי נשים שנחשפו בשבועות האחרונים, ננסה להבין כיצד משפיעה המערכת הפוליטית והשינויים החלים בה, על ביטחונן האישי של נשים וכיצד המלחמה השפיעה וממשיכה להשפיע עליו.

את המושב תנהל פרופ' מיכל פרנקל, ראשת מרכז לייפר ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטה העברית בירושלים. במושב ישתתפו: עו"ד ענת טהון אשכנזי, מנהלת המרכז לערכים ולמוסדות דמוקרטיים במכון הישראלי לדמוקרטיה, שכותבת בימים אלה עבודת דוקטורט על שוויון מגדרי בנסיגה דמוקרטית; ד"ר מנאל שלבי, מייסדת ומנהלת אד'אר: פורום אנשי ונשות מקצוע למאבק בפשעי רצח נשים; וד"ר טל ניצן הרכזת האקדמית של פורום סופי דיוויס לחקר מגדר, סכסוכים ויישובם באוניברסיטה העברית בירושלים.

בְּפָנַיִךְ: מנאל שלבי

המושב שיוקדש לתמה נשים כותבות ומדווחות (חוסר) ביטחון יתנהל כשולחן עגול ויתייחס בעיקר לחקר חוסר ביטחון, במובנו המצומצם (הגנה פיזית על גבולות המדינה ושלמות גופןם של אזרחיותיה) ובמידת מה במובן הרחב (ביטחון אונטולוגי, ידע כביטחון).

המושב יתמקד בדוחות שנכתבו על ידי חוקרות ומשפטניות שבחרו להקדיש משאבי זמן, רגש ואנרגיה על מנת להבין ולתעד את האלימות המינית במהלך מתקפת החמאס ובזירת השבי. ננסה להבין כיצד ומדוע נשים אלו החליטו להתמסר לחקר הנושא, מה היו הממצאים העיקריים שלהן, באילו צמתים, אם בכלל, פגשו נציגות ופעילות של המדינה, כיצד שאלת הידע עיצבה וממשיכה לעצב מציאות של ביטחון וחוסר ביטחון ואלו שינוים והתפתחויות הן מזהות בשנתיים שחלפו.

את השולחן העגול תנחה ד"ר ענבל וילמובסקי, מרצה לקרימינולוגיה ומגדר בתוכנית ללימודי מגדר ומגוון ובמכון לקרימינולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. ישתתפו בו נציגות משלוש קבוצות מחקר עצמאיות בישראל: עו"ד ורדית אבידן, מומחית למשפט מודע-טראומה, שתדבר על פרויקט ראיה ועל הדו"ח "לראות את הקורבנות מבעד לכאוס" שנכתב בהובלת פרופ' יפעת ביטון ובשיתוף עם עו"ד שיר בוקרה והודיה שקד; פרופ' רות הלפרין-קדרי, מייסדת ומנהלת מרכז רקמן, אוניברסיטת בר־אילן, שתדבר על הדו"ח "למען האמת: ה-7 באוקטובר ומעבר לו" שנכתב על ידי פרויקט דינה, בו חברות גם אל"מ (במיל') עו"ד שרון זגגי פנחס, השופטת (בדימוס) נאוה בן-אור, איטה פרינץ-גיבסון ונועה כוחאי; ושירה ברביבאי-שחם, כתבת הביטחון של פוליטיקלי קוראת, בעלת הטור "ביטחוניסטית מזרח תיכונית" ודוקטורנטית באוניברסיטת בן גוריון בנגב, שתדבר על הדו"ח: "ניתוח פעולות מדינת ישראל בהיערכות ובהתמודדות עם האלימות המינית במתקפת ה7 באוקטובר והמלצות מדיניות", שכתבה ביחד עם ד"ר שרי אהרוני בשם קולקטיב נשים ומלחמה, בו חברות מלבדן גם ד"ר ענבל וילמובסקי, טל הוכמן, ד"ר טל ניצן, עו"ד שירה פליגלמן, עו"ד טל רביב ושדולת הנשים בישראל.

קוד מוראד

המושב שיוקדש לתמה נשים עושות ביטחון יתייחס לדרכים בהן נשים אקטיביסטיות מקדמות ביטחון דרך ארגוני חברה אזרחית ויעסוק גם ביצירת מנהיגות אזרחית בעידן של הפקרה מדינתית. נבקש מהדוברות לספר על תפיסת (חוסר) הביטחון לפני, במהלך ואחרי מתקפת החמאס  – מתוך הבנה שתחושת הביטחון של חלקנו הייתה מעורערת עוד לפני כן. נשאל מהי מציאות חוסר הביטחון עמה בחרו להתמודד, למה דווקא עם הנושא הזה וכיצד הן עושות זאת? אלו הצלחות הן מזהות? מה המחירים שמשלמות? איך יראה (לדעתן) עתיד בטוח יותר?

גדיר האני, פעילה חברתית למען חיים משותפים ליהודים וערבים וחברת הנהגה בתנועת עומדים ביחד תדבר על ההתמודדות מול העלייה בפשיעה ובאלימות ועל התדרדרות הביטחון האישי; סונדוס ח'טיב ענבתאוי, חברת הנהגה ומנהלת קמפיין חוסן בחברה הערבית בתנועת עומדים ביחד תדבר על חוסן נפשי והתמודדות אישית-משפחתית בזמן המלחמה; ואינאס אוסרוף אבו סייף, אמנית, צלמת עיתונות ב"פוליטיקלי קוראת" ואורגנייזרית בתנועת "עומדים ביחד", תדבר על בניית קהילה כבסיס לביטחון ויצירת מרחב של סולידריות. את המושב תנחה ד"ר נאהד אשקר שרארי, עמיתת פוסט דוקטורט בפורום סופי דיוויס, החוקרת תפיסות של שלום בקרב נשים מוסלמיות דתיות.

המושב האחרון, נשים דורשות ביטחון, יתנהל כשיחה בין ד"ר טל ניצן לנעם דן ואפרת מצ'יקווה, שתי נשים שההפקרה הביטחונית "דפקה להן בדלת" עם מתקפת החמאס ואחריה.

נעם דן, אשת חינוך וממקימות "פורום חיים" למען הפסקת המלחמה והצלת החטופים והמדינה, קרובת משפחתן של כרמלה ונויה דן שנרצחו בקיבוץ ניר עוז בשבעה באוקטובר ושל עופר, סהר וארז קלדרון שנחטפו ושוחררו בהסכמים מצילי חיים.

אפרת מצ'יקווה, מומחית לדיפלומטיה תרבותית, לשעבר נספחת תרבות, מדע וחדשנות בשגרירות ישראל ביפן, ממובילות המאבק הבינלאומי לשחרור החטופים ואחיינית של מרגלית מוזס וגדי מוזס, שנחטפו בשבעה באוקטובר מקיבוץ ניר עוז והוחזרו בהסכמים מציל חיים.

בדומה לישראליות וישראלים אחרים, החל מבוקר שבעה באוקטובר, נעם ואפרת מצאו את עצמן מגויסות להצלת החיים של בני ובנות משפחתן ובהמשך כלל משפחות החטופים והמדינה.

נשאל אותן: איך מצילות חיים? אלו פעולות יכולות לעשות אזרחיות מן השורה? איך ומול מי מנהלות מאמצי הצלת חיים בתוך יומיום של משפחה ועבודה, אֶבֶל, אובדן ומלחמה? מתי ואיך עבודת ההצלה הופכת מסוכנת? אלו מחירים שילמו וממשיכות לשלם? איך נראות ההצלחות? איזה עתיד הן מדמיינות ודורשות?

בסוף יום העיון ננסה להבין גם את הקשרים השונים בין ידע ו(חוסר) ביטחון. כיצד ייצור ידע מקדם ביטחון ועשיית ביטחון? כיצד עשייה אקטיביסטית לקידום ביטחון מייצרת ידע? וכיצד ניתן להשמיש את הידע שנצבר וליצור מציאות מיטיבה לכולנו.

נשמח מאוד אם תצטרפו אלינו ביום רביעי ה10.12.25 בין השעות 17:30-10:00. הכניסה חופשית בהרשמה מראש בקישור