ההתרעה על פתיחתה של מלחמת איראן השנייה אמנם פרצה בבוקר יום שבת, 28 לפברואר, רגע אחרי סיומן המאכזב והצפוי של שיחות המשא ומתן בז'נבה, אבל למעשה, מלחמת איראן השנייה פרצה כבר חודשים קודם, בסוף יוני 2025. אז נשיא ארה"ב, טראמפ, הצהיר על "השמדה מוחלטת" של מתקני העשרת האוראניום האיראניים, וראש הממשלה נתניהו הצהיר על "ניצחון היסטורי שייזכר לדורות" ועל "הסרת שני איומים קיומיים מעל ישראל: הגרעין והטילים הבליסטיים".
כבר אז, כשפרצה מלחמת איראן ביוני שעבר, ידעתי שהיא תהיה רק הראשונה, כי את הדברים שאמרו השניים האלה, אפשר לפטור ביום רגיל כהגזמה, אבל בימי מלחמה כשהחושים מחודדים, היה ברור שמדובר בקמפיין ממותג שבינו ובין האמת יש מרחק רב. רב מאוד.
אם ננתח בקצרה את אירועי מלחמת איראן הראשונה, (וסלחו לי שאני נמנעת מליפול לקשקושי הקופירייטינג של אריות, לביאים וכפירים שואגים שטסטוסטרון ממותג וסיסמאות בחירות נוטפים מהם), נבין שישראל יצאה למתקפת פתע משמעותית באיראן. מתקפה שנדרשה כדי לצמצם איומים ולהפגין יכולת מול ראשי ציר הטרור שהובילו למתקפת השביעי באוקטובר וכל מה שהגיעה אחריה, כולל חיזבאללה וכולל החות'ים. ישראל פגעה וכרסמה בחלק מן היכולות האיראניות, אך היא לא הצליחה להסיר את האיומים הקיומיים, אלא רק לפגוע בעצימותם, גם להשיב את ההרתעה, וגם להשיב את הביטחון העצמי לצה"ל שפחות משנתיים קודם לכן ספג תבוסה מחפירה מחמאס.
ארה"ב, ובעיקר טראמפ, נזקקו למלחמת איראן הראשונה כדי לצבור ביטחון הדדי: ראשית ביטחון ביכולות הצבא הישראלי והמסדרון האווירי שהוא יודע לפתוח באיראן, שנית ביכולתם שלהם לתקוף אקטיבית מדינה כמו איראן. הם רצו לבחון את התוצאות ואת התגובות בארה"ב ובעולם. אחרי הניסוי המוצלח, היה ברור כי יידרש עוד מהלך אסטרטגי משמעותי כדי להסיר את האיומים הקיומיים ממשטר האייתולות. מלחמת איראן הראשונה הייתה בעצם מבצע מקדים לפני המהלך המרכזי, סיור השטח שלפני המבצע. הישגים משמעותיים הושגו, אך לא יעדי העל של המהלך.
ומה לגבי השקרים לעם בדרך בציוצי ראש הממשלה על ניצחון היסטורי לדורות? לזה, לצערנו התרגלנו עוד לפני השביעי באוקטובר ("צה"ל מפריז בהערכת האיום") דרך השביעי באוקטובר ("לא העירו אותי", "ניצחון מוחלט") ועד עצם היום הזה (רונן בר, ועדת חקירה ועוד).)
קמפיין מיתוג השמות? גם לזה התרגלנו, זה אולי נראה רחוק, אבל פחות משנה אחורה עוד היינו בשיא מבצע "מרכבות גדעון", ובקיץ האחרון התכוננו ל"מרכבות גדעון ב' " בו הסבירו לנו שיסירו את איום חמאס. תזכורת: חמאס עדיין בעזה גם היום במרץ 2026.
מכת הפתיחה
נחזור למלחמת איראן השנייה:
מכת הפתיחה הייתה כזו שלא ניתן היה לדמיין בעידן של לפני השביעי באוקטובר – חיסול צמרת המשטר האיראני כולל המנהיג העליון ח'מינאי, שר ההגנה, רמטכ"ל הצבא ומפקד משמרות המהפכה. לכל הדעות מכת פתיחה מרשימה, אפקטיבית וכזו שתשפיע גם צבאית וגם מדינית ואזורית על איראן והמזרח התיכון.
האם ח'מינאי ידע שיחוסל? כן, היו דיווחים שהוא נערך לזה והשלטון החלופי הוכן מראש. הדיווחים כעת מדברים על מועצה חלופית המורכבת מהנשיא, שלושה שופטים, ומספר ממלאי מקום שיתפקדו כמועצת חירום עד שייבחר מנהיג עליון חדש.
יום הלחימה הראשון התאפיין בשני חידושים איראניים השונים ממלחמת איראן הראשונה: ירי טילים מפוזר לישראל אך גם למדינות המפרץ, כולל בחרין, קטאר, ירדן, סעודיה וכווית, וגם – סגירה של מיצרי הורמוז. הירי המבוזר למדינות ערב נועד להשיב אש למארחותיהם של הכוחות האמריקאים, אולם גם כדי לאותת למדינות שיש להן אינטרס בסיום המלחמה (נפט) – כי גם הן חלק מהמשחק, וכדאי שילחצו על ארה״ב וישראל לסיים את המלחמה. סיום קצר של המלחמה לא משאיר למפגינים זמן להפיל את השלטון.
אם זה לא מספיק, בבוקר המתקפה משמרות המהפכה הודיעו לכלל הספינות העוברות במייצרי הרמוז כי המיצר נסגר. במייצרי הרמוז עובר נתיב הנפט העשיר והמשמעותי ביותר בעולם, מיצרניות הנפט העולמיות במפרץ לים הערבי ומשם לאירופה, אסיה והאמריקות. ביום השני למלחמה משמרות המהפכה כבר הטביעו מכלית נפט ראשונה במיצר. כרגע תקועות שם מעל 100 מכליות נפט.
ח'מינאי אולי מת אבל השאלטר של הנפט עדיין נמצא אצל משמרות המהפכה. זהו אמצעי לחץ אמיתי על השווקים והעולם.
סדר עולמי חדש
מה שישפיע על אורך המלחמה הוא לא רק פעולתה של איראן אלא גם מצבו של טראמפ בארה"ב. טראמפ מתמודד בארצו עם דעת קהל לא אוהדת למלחמה וחוסר הסכמה על חוקיותה. טראמפ לא הביא לאישור הקונגרס את היציאה למלחמה והוא זוכה לקיתונות ביקורת על כך. בנוסף, הוא לא הציג לציבור האמריקאי טיעון משכנע מדוע לצאת למלחמה ולהסתכן בפגיעה בחיילים ואזרחים. הביקורת והספק עולות מדמוקרטים ורפובליקנים כאחד, רק כ 20% מהציבור האמריקאי תומך במערכה באיראן. לפני בחירות האמצע זה סימן רע ומעורר דאגה עבור המפלגה הרפובליקנית ותנועת ה"מאגא".
בעולם – צרפת, גרמניה, קנדה ואוסטרליה הצהירו על תמיכה בהפלת משטר הרודנות האיראני והעבירו מסר מורכב – כן, מלחמות זה רע, אבל משטר האייתולות רע יותר, לעמו, לאזור ולעולם. הבריטים, לעומת זאת, התקשו לצייר הצהרה ברורה וקראו לשלום ויציבות. צרפת וגרמניה כבר הכריזו כי יסייעו במאמצי ההגנה על בעלות בריתן במפרץ, ועמנואל מקרון שולח את נושאת המטוסים שארל דה גול לים התיכון, לידינו.
עם זאת, המעניינת מכל הייתה תגובתו של מזכ"ל האו"ם:
"צריך לעשות הכל על מנת למנוע עוד אסקלציה והידרדרות, לדבוק בחוק הבינלאומי ובאמנת האו"ם", כך גונטרש.
בזהירות אומר שתגובתו של מזכ״ל האו״ם אנטוניו גונטראש, משקפת חלק מהסיבות להתפוררות הסדר העולמי לנגד עינינו. כן, גם למלחמת רוסיה-אוקראינה, וגם לטראמפ יש חלק בהתפוררות הזו, אבל אלו מתכתבים עם ממסד בינלאומי שאיבד חלק מדרכו.
מזכ"ל האו"ם גונטארש ממשיך להפגין ניתוק וקורא ל"רגיעה וחזרה ליציבות". אבל אם היציבות היא המשך שלטון דיכוי של משטר רודני המפתח נשק גרעיני האם אנו עדיין רוצים יציבות? העמדה שבה מלחמה היא הדבר שצריך להימנע ממנו בכל מחיר, גם במחיר דיכוי רצחני והתפשטות נשק גרעיני היא עמדה שהממסד הבינלאומי וחלק נכבד מהמערב אימץ. אך בעידן פוסט-המדינות, בעידן בו רב מי שמערער את הסדר העולמי בפרצי אלימות אלו אינן מדינות אלא ארגוני טרור קיצוניים – העמדה הזו הופכת לא רלוונטית לסדר העולמי והאיומים עליו.
מזכ"ל האו"ם שזכויות אדם וחירות בני אדם הן האחריות הבסיסית שלו, צריך לצאת נגד "יציבות" כאשר היא המשך שלטון דיכוי של משטר רודני המפתח נשק גרעיני וטובח באזרחיו. זה האו"ם שבוועידה האחרונה שלו הסכים שנציגי טאליבן ישתתפו בה, אותו או"ם שמממן סיוע הומניטרי נכבד בתימן בזמן שעובדיו נחטפים, נרצחים ומאוימים על ידי המליציה החות'ית, אותו או"ם שגם בעזה לא מצליח להבחין בין סיוע הומניטרי לניצול המשאבים שלו ע"י ארגון טרור. הקריאה הנחרצת בעד מצג "יציבות" בזמן שהם מופעלים על ידי מדינות קיצוניות או ארגונים תת-מדינתיים ללא התייחסות וסנקציות הופכת אירונית, ובמקרי קיצון מפקירה אזרחים רבים כמו נשות אפגניסטאן ואזרחי איראן לאסונות וזוועות.
לעומת המשוואה ה"פשוטה" יחסית שחוותה התקשורת הבינלאומית וגם הציבור בעולם בנושא מלחמת עזה – במקרה האיראני המשוואה "הפשוטה" של מדכא-מדוכא ומלחמה ושלום נפרצת. בציבור העולמי נפתחים דיונים בדבר מלחמה צודקת, מלחמת מנע, וגם בדבר התפשטות נשק גרעיני בידי משטרים קיצוניים. השמחה של גולים איראנים ושל חלק מאזרחי איראן לאחר מות ח'מינאי, מורכבת להסבר עבור מדינות שטוענות שאין לפגוע בריבונותה של מדינה ריבונית באם לא היוותה איום "ישיר ומיידי". השיח על הדילמה המוסרית של מלחמת ברירה או אין-ברירה נפתח מחדש.
השיח הזה יהיה חלק ממה שיעצב את הסדר העולמי החדש המתהווה, גם של מדינות, אך גם של האו"ם אם ירצה להישאר רלוונטי. דיון כזה נדרש גם בישראל. דיון שידע לתמוך בפתרונות שיקדמו יציבות ארוכת טווח גם בזירה הפלסטינית הקרובה לנו.
מלחמת איראן השנייה עשויה להביא לשינוי כזה באיראן. אם תהיה זו מערכה קצרה של ימים – סביר שנראה משטר מוחלש שנותר על כנו ומבצע התאמות מסוימות במדיניותו. חילופי גברי, מה שנקרא.
אם לעומת זאת תתפתח מערכה ארוכה יותר והמשטר אכן ייפול (תרחיש שקשה לצפות כעת), אנו עלולים לראות מלחמת אזרחים, ממשלות מעבר, ואולי אף משטר שיסכים למשא ומתן עם המערב על העברת שלטון מסודרת או על הישארותו תוך הכנסת רפורמות משמעותיות ופיקוח בינלאומי.
חלופה אחרת היא שהמשטר באיראן, שהישרדותו היא אומנותו, עשוי לחתור למשא ומתן מחודש – ויגיע לעסקה שאותה, שוב, ישווק כניצחון פנימי.
