דיסטופיות מתחילות בהחלטות מנהליות

מאת: עדי ולצר

אתחיל בוידוי. 

הספר, "סיפורה של שפחה" מאת הסופרת הקנדית מרגרט אטווד, מהפנט אותי ומלווה אותי כבר המון שנים. כשקראתי אותו לראשונה כסטודנטית לתואר ראשון במדע המדינה, הרגשתי איך סינופסות במוחי מתחברות בקישורים חדשים והעולם הואר פתאום באור חדש. כן, עד כדי כך. מאז חזרתי לקרוא בו שוב מדי כמה שנים וקיבלתי בכל פעם תובנות חדשות וגם בדיקת סטטוס על המעמד שלי כאישה בחברה שאני חיה בה. 

עם הפקת סדרת הטלוויזיה המצויינת המבוססת על הספר, הפך "סיפורה של שפחה" לתופעה גלובלית בלתי ניתנת לעצירה. בישראל, לאחר שתנועת "בונות אלטרנטיבה” אימצה את דימוי השפחות הלבושות באדום כאמצעי מחאתי להעברת מסרים פמיניסטיים בתקופת ההתנגדות להפיכה המשטרית, הפכו מרגרט אטווד ויצירתה לשפה פוליטית של ממש. במאמר הזה אנסה לעשות הקבלה בין העלילה ברומן של אטווד ובין מהלכים פוליטיים שקרו לאחרונה בישראל. וכן, אני מודה – אני רוצה לזעזע אותך.

 לפני שבוע ביצעה הכנסת שני מינויים לראשי ועדות חשובות שתפקידן בין היתר לקדם חוקים ולפקח על משרדי הממשלה והגופים הציבוריים שבתחומן. ליו"ר ועדת החינוך של הכנסת מונה חבר הכנסת צבי סוכות וליו״ר ועדת הבריאות מונתה חברת הכנסת לימור סון הר מלך. זה לא רק עניין פוליטי וכן, זה צריך להדאיג אותך. המינויים משתלבים בדפוס מוכר שמרגרט אטווד מתארת ב״סיפורה של שפחה״, דפוס של שחיקה הדרגתית של מוסדות אזרחיים והעברת השליטה בהם לאידאולוגיה קיצונית.

בספר, אחד הכלים המרכזיים של המשטר הוא אינדוקטרינציה. המרכז האדום, שבו ה”דודות” מכשירות את השפחות לתפקידן, אינו מוסד חינוכי במובן הרגיל אלא מנגנון של חינוך מחדש, שמטרתו להפוך ציות, אלימות ודיכוי לנורמה מוסרית. לכן אין זה מקרי שמשטרים מדכאים שואפים קודם כל להשתלט על מערכות חינוך והכשרה.

על הרקע הזה, מינויו של צבי סוכות ליו״ר ועדת החינוך מדאיג במיוחד. סוכות השתתף בפריצה לבסיס שדה תימן, וקרא בפומבי לחיל האוויר לירות בפלסטינים שמציתים פסולת בגדה. כאשר אדם עם תפיסות כאלה מופקד על הוועדה שמעצבת את ערכי החינוך בישראל, השאלה איננה רק מה יילמד, אלא אילו גבולות מוסריים יוגדרו כלגיטימיים.

מפגינות נוכחות

גם הגוף עומד בלב ״סיפורה של שפחה״. המדינה קובעת מי ראוי להגנה, לבריאות ולחיים, ומי אינו. ברגע שזכויות בסיסיות הופכות לפריבילגיה, מערכת הבריאות חדלה מלהיות אוניברסלית והופכת לכלי של המשטר. בישראל, השיח הזה כבר אינו תיאורטי. בנובמבר האחרון התקיים בכנסת כנס ביוזמת "השדולה למען האישה הדתית והחרדית", בראשות ח״כ לימור סון הר מלך, שעסק ב״שמירה עד החתונה״ וקידם את המסר של שמירת נגיעה מינית עד הנישואין כערך לחיזוק זוגיות ומשפחה. עצם קיומו של דיון פרלמנטרי שמפנה את מבט המדינה אל המיניות של נשים, כולל נשים חילוניות, וממסגר אותה כעניין ערכי ולאומי, ממחיש כיצד הגוף חדל מלהיות זירה של בחירה אישית והופך לאובייקט של פיקוח והכוונה ממסדית.

אותו היגיון פועל גם בחקיקת "חוק ההזנה בכפייה", שאושר ב־2015, ומאפשר שימוש בפרוצדורה רפואית כאמצעי שליטה של המדינה כלפי אסירים שובתי רעב. בשני המקרים, האוטונומיה על הגוף נשחקת, וזכויות בסיסיות חדלות מלהיות אוניברסליות והופכות לכלים שבאמצעותם השלטון מגדיר נורמות, גבולות וציות. על הרקע הזה, מינוייה של סון הר מלך, שיזמה גם את חוק עונש מוות למחבלים, ליו״ר ועדת הבריאות מעורר שאלות קשות על האופן שבו יוגדרו חמלה, שוויון וזכות לחיים.

מרגרט אטווד הדגישה שוב ושוב ש״סיפורה של שפחה״ אינו פרי דמיון חופשי. “There's nothing in the book that didn’t happen, somewhere.”

זה מה שהופך את ההשוואה הזו למטרידה באמת. לא בגלל שאנחנו חיים בדיסטופיה ספרותית, אלא בגלל שתהליכים כאלה תמיד מתחילים בשגרה: מינויים, ועדות, נורמליזציה.

הספר לא נכתב כנבואה.הוא נכתב כאזהרה. אני רואה אותך, הקוראת הפוטנציאלית כאן. אני רואה אותך כי את בעצם אני: את מודאגת. את עייפה. המלחמה, הקשיים היומיומיים, המצב הפוליטי, הותירו אותנו כמעט מיואשות. אבל אני מסתכלת על שתי הבנות שלי ומבינה שאין מצב שאני שותקת ולא נאבקת על העתיד שלהן ושלי.