יש גבול לציות

בשבוע שעבר, בכניסה לבית רדיקל בתל אביב, התנוסס שלט עם כיתוב חריג בנוף המקומי: "כנס הסירוב למלחמה". מרגע הכניסה לכנס התחושה הייתה של עולם אחר, כזה שבו המלחמה נתפסת לא כפתרון אלא כבעיה. "הפסקת המלחמה והחזרת החטופים זה מה שנכון לכולנו", הצהיר חבר הכנסת לשעבר מוסי רז, שפתח את האירוע.

הכנס, שנערך ביוזמת ארגון 'חיילים למען החטופים', ארגון שמבקש לעצור את מעגל האלימות ולמצוא פתרונות מדיניים, שם במרכז את הסיפור של אלו שבחרו לומר "לא". הארגון, שגורס כי לחץ צבאי מסכן את חיי החטופים, עומד מאחורי 'מכתב המילואימניקים' — מסמך הקורא לסרב לשירות מילואים במצב הנוכחי.

"יש גבול לציות שלנו ולנכונות שלנו לשרת את הממשלה, כשברור שמטרותיה לא משרתות את ביטחון המדינה"

מה הוא בעצם 'מכתב המילואימניקים'? יובל גרין, אחד ממנסחי המכתב, מסביר: "הרעיון הוא להעמיד עמדה ערכית ברורה גם פנימה וגם החוצה. יש גבול לציות שלנו ולנכונות שלנו לשרת את הממשלה, כשברור שמטרותיה לא משרתות את ביטחון המדינה. אנחנו מביעים אמירה פוליטית בה אנו רואים מה קורה בעזה, את ההרס ואת החטופים ואת העובדה שמסכנים אותם".

הבחירה לסרב למילואים בתקופת מלחמה נובעת ממניעים מגוונים – מצפוניים, פוליטיים ולעיתים גם חברתיים, המשקפים את ההתלבטות העמוקה ואת הקונפליקט הערכי של הסרבנים.

עבור נטע כספין, הקו האדום הגיע אחרי שנים של שירות בצבא. "שירתתי כמ"מ בדרום הר חברון שבע שנים. אני מאמינה שצריך להגן על אזרחים מפני טרור, אבל הבעיה היא שהמדינה לא לוקחת את ההישגים הצבאיים ומתרגמת אותם להסכמים. לכן החלטתי לא להמשיך לשרת".

"הבנתי מאד מהר שמבצע צבאי הוא לא מה שיחזיר את החטופים"

גרין מוסיף ומספר על החוויה האישית שלו כחובש במילואים בחטיבת הצנחנים: "אחרי ה-7 באוקטובר הבנתי שמבצע צבאי לא יחזיר את החטופים. בתחילה חשבתי שהמלחמה תסתיים מהר בעסקה, אבל זה לא קרה. כשנכנסנו לעזה אמרתי לעצמי שכשיהיה ברור שיש עסקה על השולחן וישראל תסרב לה, אז אני אבין שאני לא יכול להישאר פה יותר. ואז זה קרה. שמעתי את זה ברדיו, ונכנסתי לסחרור הרבה יותר גדול בנוגע למה נכון ערכית. שירתתי 50 יום בעזה, מתוך תחושת אחריות לחברים שלי. אחרי הרבה ויכוחים עם חברים על גרפיטי, על הרס רכוש, על בזיזה, כשהגיעה הפקודה לשרוף בית שיצאנו ממנו – לא במהלך קרב, אלא באופן קר רוח – הבנתי שאני לא יכול להמשיך. אני זוכר עד היום את ריח העשן השחור של הבתים נשרפים. יום למחרת עזבתי".

יותם וילק, ששירת כסמ"פ בפלוגת שריון 270 ימים במלחמה, משתף גם הוא בקונפליקט הפנימי: "השאלה המוסרית תמיד הייתה שם. בהתחלה האמנתי שלחץ צבאי יכול להוביל לעסקה ולהחזיר ביטחון לאזרחים, אבל הגבול נחצה. אני לא מוכן לשרת במלחמה שאין לה כוונה להסתיים ושלא נועדה להחזיר את החטופים. הבחירה לסרב היא קשה, היא בחירה קיצונית כי נעשו מעשים קיצוניים, אבל היא עמדה מוסרית שאני לא יכול להתכחש לה. יש להחלטה שלי מחיר. היא נעשתה בכבדות ראש, והיא מאד שונה מהעולם שגדלתי בו", הוא מוסיף.

כמו פאזל של מיליון חלקים

אל מול המציאות הביטחונית שלנו עולה השאלה המתבקשת, מה יקרה אם כולם יסרבו? או לחילופין, מה יקרה אם מעט יסרבו? האם תהיה לזה בכלל השפעה?

יובל מסביר: "אנחנו לא עריקים או משתמטים – אנחנו סרבנים, כי נחצה קו מוסרי. כולנו שירתנו ונתנו למלחמה הזו, אבל יש רגע שבו מחאה היא הכרחית. היא צריכה לגעת במהות ולעורר שינוי. השירות חשוב, אבל כיום הצבא משמש למטרות פוליטיות, בשטחים ובעזה, שאינן קשורות להגנה על ביטחוננו. מצפים מאיתנו לציית ולהתייצב, אך לא נוכל להתעלם מהשימוש הציני הזה. רוב החיילים שמשרתים בצבא היום לא משרתים את המקומות שמשרתים את ביטחוננו, אלא משרתים את התנחלויות, ובעזה הם משרתים את הפוליטיקה. גדלנו להאמין שאין דבר מסוכן יותר מלסרב למלחמה, אבל תנועות סירוב בעבר הוכיחו שהן יכולות להיות משמעותיות ולשנות מציאות".

כנס הסירוב למלחמה מדבר את קולו של ציבור שאינו מוותר על אהבתו לארץ, אלא בוחר להילחם למען דמותה המוסרית. מדובר באנשים שמסרבים לשתף פעולה עם מה שהם רואים כמעגל טירוף, ומאמינים שסירובם אינו בגידה, אלא פטריוטיות במובנה העמוק ביותר.

הדרישה שלהם ברורה: להחזיר את החטופים המוחזקים בידי חמאס כבר 459 ימים, ולשים קץ למלחמה שממשיכה לגבות מחיר כבד מכל הצדדים. זוהי קריאה שמבקשת לעורר מצפון ולפתוח פתח למציאות אחרת, כזו שבה ביטחון, מוסר וצדק אינם מתנגשים, אלא משלימים זה את זה.