השטח של דניאל

לפני כמה ימים הגיעה אלינו פניה למערכת 'פוליטיקלי קוראת' מאישה בשם גילה. גילה הציגה את עצמה כחברה של דניאל בן סניור ז"ל, שנרצחה בשבעה באוקטובר בפסטיבל הנובה. היא ביקשה שנכתוב על דניאל – לא רק על אותו היום שבו הסתיימו חייה.

גילה ביקשה שאנשים ישמעו מי הייתה דניאל בחייה, כמה השפעה טובה הייתה לה על אנשים וכמה טוב ואהבה היא הרבתה בעולם. היה לה חשוב שאנשים יכירו ויזכרו את דניאל כפי שהיא הכירה אותה.

תהיתי על הצורך הזה, להנציח את זכרון המתים שלנו. גם אני, כמו רבים אחרים, חוויתי מיתות מצערות של אנשים הקרובים אלי וגם אני, כמו אחרים, הרגשתי צורך לספר מי היו בשבילי. אני חושבת שזו הדרך שלנו להשאיר את המתים בחיים. להשאיר אותם עוד קצת איתנו, לעכל את מותם, את אין-היותם, קצת יותר לאט.

הרבה אנשים נרצחו באותו פסטיבל מוזיקה. אנשים שבאו לחגוג אהבה, לרקוד בחופשיות ולשמוח עד השמיים. רבים מדברים על הנובה כעל קהילה. כי כך הם היו. קהילה שמאוחדת באהבה למוזיקה ולחיים.

הפנייה של גילה ריגשה אותי. התחברתי למעשה היפה כל כך, להתעקשות שיכירו את דניאל. כי כמו כל אחד ואחת מהנרצחות והנרצחים בשבעה באוקטובר, גם דניאל הייתה עולם ומלואו – בוודאי עבור הקרובים לה ועבור אלה שפגשו אותה בתחנות חייהם. במהלך השיחה עם גילה קיבלתי אישוש ל'תיאוריה' שלי. גם גילה מצאה בסיפור על דניאל כוחות של ריפוי ושל השלמה עם האובדן. חשבתי שאם אוכל לסייע לה ולו במעט, בתהליך הריפוי ובהנצחתה של דניאל – אז אני שם איתה. בשבילה ובשביל דניאל.

גילה בת 51, דניאל ז"ל הייתה כמעט בת 35. הן הכירו ממש בשנים האחרונות אבל גילה מתארת שהיה ביניהן חיבור מהרגע הראשון. גילה תמיד רצתה אחות קטנה, ולדניאל הייתה שפה משותפת עם כל אדם ואישה. גילה מספרת עליה בחיבה גדולה, חשוב לה לא לפספס שום דבר. היא מספרת על המסירות של דניאל להוריה, על מצוות כיבוד הורים שקיימה. כשאביה חלה, בתקופת הקורונה, שכרה דניאל דירה במלון עבורה ועבורו, על מנת שתוכל לטפל בו בעצמה. היא למדה להיות אחות סיעודית וטיפלה בו במסירות אין קץ.

גילה התגוררה באותו מלון דירות וכך שתיהן נפגשו, יום אחד, בחצר הבניין. החיבור ביניהן היה, כאמור, מיידי. שתיהן חובבות מוזיקת טראנס שחיפשו להקים קהילה באשדוד. אבא של דניאל קנה שטח בגבעת עדה, שאותו הסבה דניאל לשטח עבור קיום אירועים שונים: מסיבות טבע, ערבי מוזיקה, הפרשות חלה שהיא יזמה וערכה לקהילה. היא הייתה אדם רוחני ואוהב אדם.

כולם הכירו את המקום כ'שטח של דניאל'. "אם מישהו היה צריך לישון או להגיע לביקור באזור תמיד היה לו מקום שם", אומרת גילה. "גם אם אלה היו זרים מוחלטים, אנשים שצריכים לברוח מהיומיום ולהתבודד". היא לא שפטה אף אחד, אומרת גילה. "אספה אליה את אלה הזקוקים לחום אנושי וליד מושטת".

לפני כחצי שנה חלתה אימה של דניאל ולקתה באירוע מוחי. דניאל לא הסכימה להשאיר אותה באשפוז במוסד רפואי ולקחה אותה אליה. היא שכרה מטפלת והכניסה את שתיהן אל ביתה וכך חייתה בחודשים האחרונים. "היא פתחה חמ"ל אמיתי לטיפול", מספרת גילה. "הכניסה מיטות וציוד רפואי. היא עצמה ישנה בסלון. שפע של נתינה". באותם ימים דניאל לא יצאה לשום מקום, אלא פשוט טיפלה באימה.

בערב המסיבה קיבלה דניאל כרטיס בחינם והשתכנעה לנסוע. היא הגיעה לנובה בשלוש בבוקר עם חברתה שרון הירש. כשהחלה מתקפת חמאס, עלו שרון והיא לרכב ושם נתקלו במחבלים על הכביש. המחבלים ירו ודניאל נהרגה במקום. שרון ברחה לתעלה ושם נרצחה.

בשלב הזה פורצת גילה בבכי. הקושי לספר על אותם רגעים, על סוף חייה של דניאל, נוכח מאוד. בבוקר השבעה באוקטובר עברה גילה על כל סרטוני הזוועות שהצליחה לשים את ידה עליהם, על מנת לחפש את דניאל. "חיפשתי את השיער שלה, לשמוע את הקול שלה…". היא עברה לילות ארוכים ללא שינה והתפללה לאלוהים שדניאל לא עוברת זוועות.

ביום רביעי התקבלה הבשורה. דניאל נרצחה. הייתה בזה הקלה מסוימת, מספרת גילה. שדניאל לא עונתה ולא נחטפה. אך הטרגדיה לא נעצרה שם. "כעבור שבוע ימים, חטפה אימה של דניאל דום לב ונפטרה", מספרת גילה. "אולי מצער של הורה שמאבד את ילדתו". לא כמו שהטבע רצה.

מאז מעסיקה את עצמה גילה, במודע או שלא במודע, בעשייה למען דניאל ובשימור זכרה. משבעה ללוויה ואז לשלושים… ביום חמישי האחרון ארגנה גילה ערב לזכרה של דניאל ב'שטח של דניאל'. הערב היה עוצמתי ומרגש. כמאה וחמישים חברים הגיעו מכל הארץ לאורך כל הלילה, סיפרו סיפורים לזכרה, שרו שירים, הכינו ציורים וכתבו לה מילים. "לדניאל היו המון תחנות בחיים והרבה אנשים שהשאירה עליהם חותם", מספרת גילה. "בצבא היא הייתה לוחמת במשמר הגבול, המפקד והחברים שלה הגיעו. הגיעו המון חברים מהקהילה של הטראנס, מאבטחים, דיג'יים. הגיעו גם חברותיה מלימודי הסיעוד ובני משפחתה המורחבת".

ליל הזיכרון לדניאל היה ארוך, מלא בטוב, כמוה. בשטח שלה, בלי הנוכחות הפיסית שלה, "הרגשנו אותה שם איתנו", מסכמת גילה.

גילה מתעקשת להנציח את זכרה של חברתה הטובה. "מי יזכור אם לא אנחנו?" היא שואלת. היא פתחה קבוצת וואטסאפ שבה משתפים חברים בתמונות ובזיכרונות, הכינה ספר לזכרה וכעת פונה לגופי התקשורת על מנת שעוד אנשים יידעו מי הייתה דניאל. "המשפט שהכי אפיין אותה היה 'ואהבת לרעך כמוך'. הייתה לה נתינה, לילדה הזו. בקטע אחר".

בערב הזיכרון לדניאל, הקריאה גילה את המילים האלה:

"דני שלנו, כמה מרגש היה אצלך. כמה באו לחבק. מלא. כמו שתמיד אהבת, היה שפע מהכול. לא נתפס שאנחנו אצלך בשטח ואת לא כאן. אבל בעצם כן היית וצחקת איתנו ועל כולנו… מה שהיה אתמול בשטח עוד יסופר לדורי דורות. הבאת את האחים שלך, את חברי הילדות שלך מהשומרון, את חברייך מהצבא, את חברייך לרחבה, את חברותייך לתפילות… מאות אנשים הגיעו לכבד אותך ולהחזיר לך ולו במעט, על מה שעשית בשביל כולם. וזה היה המון. כולם סיפרו חוויות ממך והיה ערב פשוט מרגש. תודה ענקית מכל הלב לכל מי שהצליח להגיע וגם למי שלא. אני יודעת שהייתם איתנו בלב ובנפש. היא אהבה אתכם אחד אחד. כמה קטנה הייתה, ככה הלב שלה היה ענק. תודה ענקית לכולם, בשם דני".

אני מודה לגילה על שפנתה אלינו ונתנה לי – וכעת לכן – הצצה לדמותה של דניאל בן סניור ז"ל.

אלו ימים כל כך קשים והלב מתחמם למפגש עם טוב אנושי – גם של דניאל בחייה וגם של גילה, לאחר מות חברתה.

יהי זכרה ברוך.