יעניין
אותך
נועה בורשטיין חדד
3 דצמבר 2023 | משך הקריאה: 5 דקות
גדוד חילוץ והצלה - זק"א על מדים

חודשיים חלפו מאז השבעה באוקטובר, אך הפאזל של מה שהתרחש שם עדיין לא הושלם. היקף הטבח שביצע חמאס בדרום הותיר משפחות רבות באפלה, מגששות אחר כל רמז שיגלה להם מה עלה בגורל יקיריהן. בימים הראשונים לאחר הטבח שמענו על מאות נעדרים ועל בני משפחה רבים המגיעים למוקדים שהוקמו על מנת להשאיר דגימת דנ"א למקרה שבני משפחותיהם יתגלו בקרב אלפי הגופות שנותרו בשטח.

חוסר הוודאות הוא מרכיב עיקרי במלחמה הזו והוא גם אחד הדברים ההרסניים והקשים ביותר להתמודדות. כל נעדר.ת הוא עולם ומלואו ולכל אחד ואחת מהןם יש אוהבים ואהובים שמחכים לכל פיסת מידע על מה שעלה בגורלם. חוסר הוודאות הזה מלווה אותנו כבר שישים ימים, ועם הזמן ניתנות לו תשובות במגוון דרכים. בין זיהוי החללים והגופות שעוד נותרו בשטח, למודיעין שמביאים חיילי צה"ל משטחי עזה ועד לחטופים ששבו אלינו ומביאים עימם פיסות קריטיות של מידע.

הזמן הצהוב

לאחרונה התבשרו בני משפחתו של רון בנימין, בן 53 מרחובות, שאבי המשפחה נמצא חי בשבי החמאס. במשך 57 ימים לא ידעו בני המשפחה האם הוא חי או שנרצח בשבעה באוקטובר, כשרכב על אופניו בשדות בארי. כעת הם מצטרפים למאות המשפחות הנאבקות על החזרת יקיריהם משבי החמאס. לעומת זאת, משפחותיהם של עפרה קידר, אליהו מרגלית, גיא אילוז, רונן אנג'ל, מיה גורן ואריה זלמנוביץ קיבלו מידע על כך שהשישה נרצחו במהלך השבי.

כך בימים שחלפו מאז השבעה באוקטובר, מתעדכנת רשימת הנעדרים שוב ושוב, סטטוסים משתנים מנעדר לחטוף או חלילה לז"ל. קובעים עבור המשפחות האם מחר ייאלצו לקום ולהצטרף למעגל הגדול של משפחות החטופים, או להתחיל את תהליך ההשלמה עם האובדן.

גדוד החילוץ וההצלה

בשבוע שעבר ביקרתי את הא.נשים המשרתים בגדוד החילוץ וההצלה של פיקוד העורף. מאז השבעה באוקטובר הם עסוקים ללא הרף באחת המשימות המורכבות והקשות ביותר לביצוע – איסוף חללים וזיהוי גופות. בשבועות הראשונים מאז הטבח הם מצאו את עצמם סוגרים מעגלים לעשרות משפחות ומצמצמים את רשימת הנעדרים ממאות לעשרות.

עיניהם ראו מראות בלתי ניתנים לתיאור. את הריח, כך אומרים, לא יוכלו לשכוח. לפני כשבועיים היו הם אלה שסיננו מתוך האפר את מה שנותר מגופתה של ליאל חצרוני ז"ל, שנרצחה עם משפחתה בביתם בבארי. את המשימה הזו קיבלו אחרי שבועות של איסוף חללים מהשטח וזיהוי חללים במקומות שונים בארץ. בימים הראשונים לאחר השבעה באוקטובר אספו חיילי היחידה גופות מהשטחים הפתוחים, תחת מטרים של קסאמים.

רקמה אנושית

"לבסיס אורים הגענו ביום שבת, עוד כשהיו גופות על הרצפה", מספר לנו א', אחד ממפקדי היחידה, "המג"ד ביקש ממני לתווך את הסיטואציה לחיילים…". באותם זמנים, מתאר לנו אותו מפקד, שרר כאוס ובלאגן באיסוף הגופות. ההלם עוד שלט בכולם והמשימה הייתה מורכבת וקשה. "אחרי שלושה ימים במחנה שורה, שאליו הגיעו כל הגופות", הוא ממשיך, "בחום, בשמש, כשאין מספיק מעבדות מז"פ ואין מספיק רופאים ובעיקר – יש המון בלאגן, הבנו שיש צורך בתוכנית עבודה שתפרק את המשימה הזו, לאסוף ולזהות את החללים, למשימות קטנות ובצורה מסודרת".

אנשי יחידת אנו"ח, אגף הנפגעים והחללים של היחידה, התגייסו למילואים. זוהי יחידה מיוחדת, שאין לה פיקוד מסודר, "זק"א על מדים", מסביר לי א'. "לחלק מהאנשים כאן אין שום ניסיון צבאי, בימים הראשונים העברנו להם שיעורי נשק. פתאום אתה מבין שאתה צריך לתכלל את המשימות שלהם, אבל לא פחות מכך, לתת להם תמיכה נפשית".

העבודה לא עוצרת

"כשהגענו לאתר הראשון בחנו את המשימה עם המפקדים", ממשיך א'. "התחלנו לבנות תכנית עם קב"נים שילוו את החיילים, והתחלנו להבין: איך מקטלגים? איך מביאים לרופא? איך מושכים דגימה? איך מכניסים למכולה? האם מניחים אותם זה לצד זה או אחד על השני? האם דואגים לשביל במרכז המכולה או בצד של המכולה? היה לנו מצב של גופה שקטלגנו, ואז צריכים להוציא אותה מקצה המכולה… אז איך מגיעים אליה? איך מסדרים? איך רושמים? כמה ציוד מגן צריך? איזה ציוד?"

א' מתאר תיאורים קשים של גופות שהושארו בשטח במשך כמה ימים, "אנשים הקיאו את הנשמה שלהם", הוא אומר, "והבנו שלא כל אחד מסוגל לעשות כל משימה". הם יצרו "חצר אחורית מלוכלכת", שם עבדו בצוותים של ארבעה, כשלכל רביעייה יש מפקד. "יש כאלה שיכולים רק לסחוב", מסביר א', "יש כאלה שלא אכפת להם לגעת בחלקי גופות, יש כאלה שאין להם בעיה לחתוך אצבע בשביל איזה תהליך פורנזי. כל אחד והרמה שלו ומה שהוא מסוגל". הם מינו משקיף שמסתכל על החיילים במהלך עבודתם, בודק מי מתקשה במשימות מסוימות ומי מסוגל לדברים אחרים.

"אנחנו לובשים סרבלים לבנים ומסיכות. אז לא מזהים אחד את השני", מסביר א', "התחלנו לשים אמצעי זיהוי, ככה אני רואה אותך, אני יודע מי אתה – ואני יודע למה אתה מסוגל. אני לא אבקש ממך לעשות משהו שאתה לא יכול". עם המסכות הלבנות קשה לנשום, מסביר לי א'. כל מילה ממלאת את המסכה באדים ומפריעה להמשך העבודה. "אנחנו במינימום מילים והזיהוי אחד של השני עוזר מאוד".

אחת ההחלטות בתוכנית העבודה היא תמיד להביא יותר אנשים ממה שמבקשים. "מבקשים עשרה, אנחנו מביאים 15. מבקשים עשרים אנחנו מביאים שלושים", מסביר א'. "שני שליש עובדים ושליש נחים וכשמישהו רוצה לנוח, יש מי שיחליף אותו". את ההחלטה הזו קיבלו בעקבות ההבנה שבאיסוף ובזיהוי הגופות כל רגע מכריע. "אם את לוקחת את הזמן, עופות דורסים וחיות בר לוקחות את השאריות וזה נגמר".

לסגור מעגל למשפחה

עד היום, כבר שישים ימים אחרי הטבח, עושה הגדוד סריקות נוספות ברעים, בכפר עזה ובאזורים נוספים. "יש סיפורים על אנשים שאנחנו יודעים שהיו במסיבה, שאנחנו יודעים שנורו, שיש הרבה דם ברכב שלהם, שהם ברחו החוצה, שכנראה נרצחו – ואנחנו לא מוצאים את הגופות שלהם. אתה לא יכול להוכיח שהם מתים… במדבר יש חיות טרף ועופות דורסים וזה לא פשוט. אבל אתה רוצה לסגור מעגל למשפחה. זה מה שמניע אותנו".

בתחילת הדרך התמודדה היחידה עם 300 נעדרים, כעת נותרו עוד 34. "כשאתה סוגר מעגל למשפחה אתה בעננים… אתה יודע שיש להם קבר עכשיו, מקום ללכת אליו, אפשרות להתחיל את התהליך הארוך של עיכול האובדן, של ההכרה במה שקרה להם". העבודה קשה מאוד, מתישה, טראומתית. בכל זאת, מספר א', יש ביקוש מטורף אליה. "אצלנו ביחידה תמיד אמרו "מלחמה לא רואים בטלוויזיה, במלחמה משתתפים", ברגע שיש מלחמה על הבית, אתה נלחם. אז אני כבר מבוגר מכדי להיות לוחם, אבל אם אנחנו יכולים לתרום ולסגור מעגלים למשפחות במדינת ישראל, אנחנו את שלנו בדפי ההיסטוריה עשינו". הוא מסכם.

משימה היסטורית

חיים אחרי המוות

כשהגעתי לבסיס המאולתר של היחידה, הודיע לי א' שבעוד כחצי שעה הם יוצאים למשימה. כמה עשרות גופות הגיעו מעזה ועליהם למיין אותן ולבדוק מי הם. "לפני שבועיים הגענו למשימה דומה", הוא משתף. "עד שתיים בלילה זיהינו גופות ופתאום הבנתי את התפקיד העצום של הצוות שלנו פה. כי יש חיים אחרי המוות", הוא אומר ומתכוון – שגם אחרי שמישהו נרצח, יש צורך לדאוג לו, לגופה שלו, לקבורה שלו.

אנחנו מסיימים את השיחה וא' הולך להעביר תדריך לחיילים. מעגל של אנשים מגוונים עומד סביבו, חובשי כיפה וכאלה שאינם, אנשים בגילאים שונים, נשים וגברים שמוכנים למשימה הקשה. הם מתמודדים עם הסיטואציה בהומור שחור "הולכים לאכול צלעות היום" ובעיקר, בכנות מרשימה זה עם זה. אחד החיילים מבקש לא לנסוע, חייל אחר מתייצב מיד להחליף אותו.

"יש לנו כמה עשרות גופות לקטלג, למיין, אולי להחזיר בחזרה", מתדרך א'. "מי שמרגיש שקשה לו עוצר, הולך אחורה. יש תמיד שליש בעקב שמוכן להחליף". בתחילת המשימה הם יפגשו פסיכולוג צבאי, יתמגנו ואז יפגשו את הרופאים. הם מתחלקים לרביעיות, כל רביעייה נוסעת ברכב אחר, עם מפקד משלה.

"יכול להיות שבפעולה שלנו היום נסגור מעגל לעוד משפחה", מסיים א' את התדריך. "זו המטרה".

אחי הקטן, מורי הגדול

הידעת?
פוליטיקלי קוראת קיימת מאז 2012.
פוליטיקלי קוראת היא גוף התקשורת הפמיניסטי היחיד בישראל.
התכנים שלנו מגיעים למליוני אנשים בכל חודש.
תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מומלצות עבורך
 אותה קטגוריה
תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *