להצליח לנוע

לפני שאתם ממשיכים לקרוא, אני מבקשת להתחיל עם פנייה אישית: אני תושבת העיר דימונה. אני אוהבת את העיר, את הקהילה והאנשים. המקרה בו אני משתפת יכול היה להתרחש בכל עיר או יישוב אחר. ועכשיו, לאירועים:

שלשום, יום לפני ערב חג שבועות, אמור היה להיערך מפגש יוגה ושירה בסטודיו שבו אני מתרגלת יוגה בדימונה. נצנת מקונן, מדריכת היוגה היקרה הזמינה למפגש את אחינועם ניני, שתשיר בעוד מקונן מדריכה את השיעור. מקונן יזמה את המפגש הזה עבור הנשים שמגיעות אליה לסטודיו, לאחר שהרגישה שרבות מהן נושאות כאב וקושי. ביניהן, אמא שכולה לחייל שנחטף ונרצח בעזה, אימהות ובנות זוג לחיילים ונשים נוספות שחרדות מהמצב במדינה. זה אמור היה להיות מפגש מרפא, משחרר, ממלא. אך לצערי, המפגש לא התקיים.

לאחר שמקונן פרסמה את השיעור בעמוד הפייסבוק של מנהל מחלקת התרבות בעירייה, החלו להתקבל עשרות תגובות נאצה נגד אחינועם ניני שביטאו התנגדות לקיום האירוע בעיר. במהרה התארגנו גם קריאות להגיע ולהפגין בכניסה לסטודיו. סטודיו שהוא עסק פרטי.

לאחר מכן, עובדת של העירייה פרסמה את הפוסט הבא:

תושבים, ביניהם שתי נשות עירייה, הגיבו בקריאה "לעצור את הביזיון" בטענה שאחינועם ניני עוכרת ישראל, קוראת לחיילים רוצחים ועוד דברי הבל מנותקים מהמציאות. לאחינועם יש בן חייל בקרבי, בת שסיימה שירות צבאי והיא עצמה שירתה בעבר ואף ייצגה את מדינת ישראל באירוויזיון.

אנחנו לא חייבים להסכים עם דעותיה של אחינועם ניני. אני לא מסכימה עם כל עמדותיה בעצמי. אבל אסור לנו לשכוח שכאדם פרטי היא רשאית להחזיק בעמדות משלה, שיכולות להיות מנוגדות לשלנו. הן יכולות גם להיות לנו קשות לעיכול. היא יכולה לבקר את מדיניות הממשלה, הצבא. היא יכולה לכאוב את מותם של חפים מפשע. גם אם זה דעותיה מאתגרות, זו זכותה. ועדיין, היא יכולה לבוא ולשיר לנשים שחפצות בכך.

לעומת זאת. אסור לנו להפגין נגדה ברמה האישית, לפגוע בפרנסתה ובוודאי שלא לפעול נגד מישהי שהזמינה אותה באופן פרטי למפגש. מי שלא מעוניינת יכולה פשוט לא לבוא. אבל מפה ועד להפגין מול העסק? לכתוב פוסט מסית שקורא להגיע לפוצץ את האירוע? ועוד בתור עובדת עירייה? זו בריונות, זה אקט אלים. התנהלות כזו מהווה תקדים מסוכן ופוגעת בערכי הדמוקרטיה והשיח האזרחי.

שוחחתי עם נצנת מקונן, שהופתעה מכל האירוע. היא שיתפה בהלם שחוותה כשהתקשרו מהמשטרה והגיעו לראות את הכתובת, לבדוק אם צריך ניידת אחת או שתיים. הם נערכו למקרה שיצטרכו לדאוג לשלומן ולרווחתן של המשתתפות. הם ביקשו גם את צילום הרכב של אחינועם ניני למקרה ותהיה פגיעה בו.

הפחדה ועוינות הופעלו כטקטיקות לביטול התכנסות פרטית – שמי שלא מעוניין להשתתף בה, יכול היה פשוט להדיר את רגליו ממנה, תוך מתן חופש לזולת שכן רצה להשתתף.  וכל זה למה? בגלל עמדה פוליטית – שאפילו לא הוצגה בצורה מדויקת. שעוותה על ידי המפרסמים כדי שתתאים לאג'נדה שלהם.

אחינועם ניני היא אשת שמאל. בתקופה של הסתה נגד כל מה שנתפס כשמאל, לא מפתיע שזה קרה. עיוות הצהרות ועמדות, שקר. שמאל הפך להיות יעד לאלימות, הפעלת כח, הטחות. מעוותים את ההצהרות או השקפותיהם של אחרים כך שיתאימו לנרטיב צר או לסדר היום של אחרים. כך, מטעים את הציבור ומייצרים לגיטימציה להתנגד להם "בכל אמצעי הכרחי".

בין כל התגובות הקשות להזמנה להפגנה, מצאתי קול אחד של חברה יקרה, תהילה טיק שמה. היא ימנית בדיעותיה, משתייכת לציונות הדתית. נקודת אור שנקטה עמדת נגד השיח והדרישה המתלהמת. בפעולה שלה היא הזכירה לי את הבסיס המשותף (כמעט לכולנו), המאחד אותנו כבני אדם, ואת ההכרה באנושיות ובמגוון של אנשים מעבר לאמונותיהם הפוליטיות או הדתיות.

זה דוגמא חשובה לכך שהשתייכות פוליטית היא יותר מאשר שחור ולבן, היא לא דיכוטומית. היא מכילה מורכבויות. לכן חשוב שנבדיל בין אנשים בתוך קבוצה שעשויים להחזיק בדעות קיצוניות לבין הקהילה הרחבה יותר הקשורה לאותה קבוצה. לא כל בני זיקה דתית או פוליטית מסוימת מצטרפים בהכרח לאידיאולוגיות קיצוניות.

אחינועם ניני הגיבה לכל האירוע הזה בסרטון שפרסמה. הוא מאוד העציב אותי. חשבתי על ההתדרדרות החברתית והמוסרית שאנחנו חווים, על השתלטות של גורמים קיצוניים ופוגעניים על המציאות של חיינו פה, על מדינה שהולכת לאיבוד.

האירוע אמור היה להיות מפגש מנחם, אמור היה להיות רגע יפה אבל הקיצוניים הצליחו להרוס אותו. כמו שאחינועם ביטאה בסרטון שפרסמה: "לא באמת מפתיע. במדינה שבה משפחות חטופים והורים שכולים זוכים ליחס מבזה, משפיל ואיום". 

אני נגד קיצוניות. קיצוניות משמאל וקיצוניות מימין. אני נגד השימוש בכוח ובאמצעים אלימים אחרים כדי לכפות אידיאולוגיות או להשתיק קולות מתנגדים. הקיצוניות, בין אם היא נובעת מסיעות שמאל רדיקליות או תנועות ימין קיצוניות, מפחידה אותי. מטרידה את מנוחתי.

פניתי לנצנת לסכם את האירוע, והיא בדרכה הטובה הגיבה: "אין לנו את הפריווילגיה לריב, פשוט אין. אנחנו מדממים מבפנים, אין לנו עוד דם לבזבז. צו השעה הוא אחדות".

אך בעיני, דווקא זה הזמן לריב. זה הזמן להתנגד. זה הזמן למרוד. לפני שיהיה מאוחר מדי. לפני שנאבד את המדינה. לריב בשביל לשמור על הדמוקרטיה, על  חופש הביטוי, על היכולת והרצון לחיות כאן כאנשים חופשיים. לריב בשביל להחזיר את האיזון, למגר את הקיצוניות. עכשיו זה הזמן.