הפסקת אש

אחרי חודשים רבים של הרס וחורבן, סוף סוף נחתמה עסקת הפסקת האש המיוחלת. אבל מה קורה עכשיו?

בעוד שבישראל רה"מ וחבורתו מבטיחים ששעוד נשוב להילחם – בעזה מחפשים רק רגע לנשום. בעולם מדברים על העסקה כשחרור פלסטין, ואצלנו על חיזוק ציר פילדלפיה. איך יכול להיות שהעסקה נראית כל כך שונה משני הצדדים? מה התחושות שקיימות בציבור הפלסטיני? ואיך יכול להיות שיש הפסקת אש, ואנחנו אפילו לא חושבים על סיום המלחמה?

התקשורת הישראלית מספרת שני סיפורים מקבילים. מצד אחד, סיפוריהן של משפחות החטופים – רגעים מטלטלים של תקווה, אחרי חודשים ארוכים של חוסר ודאות, פחדים וחששות אינסופיים, והנה – יש תקווה לראות אותם חוזרים.

מן הצד השני, בניתוק כמעט מוחלט, הדרג הצבאי והמדיני מתעסקים בלצייר תמונת ניצחון. מדברים על הפסקת האש כהפוגה טקטית: ננסה שלב אחד, ואם לא יתאים לנו – נחזור לשלב הקודם. בכל מקרה, השיחה זו אותה שיחה שמתקיימת כבר יותר משנה – על מטרות מלחמה, על צירים, כניעה והרתעה. איזה מין שכנוע עצמי עמוק על כמה שהם נשארו תותחים.

לכאן או לכאן, השיח הישראלי שקוע בתוך עצמו. מה לנו "יוצא" מהעסקה, או איך לנצל הפסקת האש כדי לחזור ללחימה בתנאים משופרים. כמעט אף אחד לא שואל: למה הפסקת האש הזאת כל כך נחוצה? הפסקת האש לא מאפסת את כל מה שנעשה לפניה – אלפי ההרוגים, ההרס המוחלט בעזה, בני האדם שמאחורי המונח המנוכר “משבר הומניטרי”. איך יכול להיות שהחלק שאנחנו שוכחים לדבר עליו בשיח על העסקה, הוא החיים של הפלסטינים בעזה?

בעזה, הדיבור שונה לחלוטין. אחרי חודשים של הפצצות בלתי פוסקות, הרג והרס בלתי נתפסים, ההפוגה נתפסת כרגע של נשימה – ואולי, למרות הכל, גם תקווה לשיקום, גם אם הסיכוי לכך נראה קלוש.

התקשורת הערבית משקפת היטב את התחושות האמביוולנטיות האלה: ברשתות החברתיות ובדיווחים מתארים תושבים שיוצאים לרחובות בקריאות תכביר ובבכי של הקלה, מברכים על הרגע שבו ההפצצות יפסקו. אך לצד השמחה, יש גם פחד וחשדנות עמוקים  – “האם זהו צעד בדרך לסיום הלחימה – או רק הפסקה רגעית לפני שישראל תחדש אותה?” – זו השאלה שחוזרת בכל הפרשנויות. 

החששות אינם תלושים מהמציאות – מאז חתימת העסקה ועד לרגע כתיבת הכתבה נהרגו מעל 70 אזרחים ואזרחיות עזתים בהפצצות ישראליות. הפרשנים בתקשורת הערבית מדברים על החשש שההפוגה היא רק תמרון ישראלי. ההצהרות הישראליות על חזרה אפשרית ללחימה, ועל כך שהעסקה הזו היא "תחנה בדרך לניצחון" – רק מחזקות את החששות.

עם זאת, הפסקת האש היא לא רק מהלך טקטי ישראלי – היא גם הישג עבור הפלסטינים. בעזה מתקיים דיון פנימי על איך לשרוד את ההפוגה, איך להפוך אותה לצעד משמעותי, ואיך להמשיך להיאבק על זכויות בסיסיות שלא קיבלו הכרה. הדיווחים מהתקשורת הערבית מדגישים גם את הצורך בהגעה לפתרון שורשי, ולא רק בהפסקות אש זמניות. עולה השאלה אם הדרישות היסודיות לא יקבלו הכרה – כמו סיום הכיבוש והכרה בזכויות בסיסיות – כמה זמן יכולה הפסקת אש להחזיק?

מעבר לניתוח העסקה עצמה, מה שבולט בשיח הפלסטיני והערבי הוא העניין המתמיד בישראל. התקשורת הערבית בוחנת לעומק כל הצהרה של נתניהו, כל אמירה של דובר צה"ל וכל תגובה מצד הפוליטיקאים הישראלים. יש ניסיון להבין כיצד העסקה נתפסת בציבור הישראלי, מה תהיה התגובה של הצבא הישראלי, ואיך הממשלה תתמודד עם הביקורת הפנימית. גם על החטופים הישראלים מדברים בתקשורת הקטארית – והם מקבלים שם הרבה יותר מקום, כבוד, ואמפתיה משקיבלו בהרבה מערוצי התקשורת הישראלית.

לעומת זאת, בתקשורת הישראלית כמעט ואין התייחסות לתחושות והשאלות שמטרידות את הציבור הפלסטיני לקראת הפסקת האש. אנחנו לא מדברים עם פלסטינים, ולא מוכנים לשמוע מה שיש לתקשורת הערבית. אז מה נשאר לנו חוץ מה לנחש על פלסטינים ספוקלציות צבאיות? השיח בישראל מתנהל במעגל סגור – כאילו עזה היא רק מגרש משחקים צבאי ולא מקום עם אנשים, עמדות ודעות פוליטיות. אבל החורבן בעזה לא ייעלם. וכל עוד הכיבוש לא ייעלם – גם הקריאה הפלסטינית לחירות לא תיעלם. אם לא נקשיב למה שפלסטינים מבקשים, מה שהם צריכים – הפלסטינים ימשיכו להיאבק עד שהדרישות שלהם יישמעו.

הפער הזה, בין איך העסקה נתפסת בישראל לבין איך היא נחווית מעזה, הוא לא סתם פער של נרטיבים – הוא מצביע על הדרך שישראל מאפשרת לעצמה לא לקחת אחריות. התקשורת הערבית מנסה להבין את ישראל – כי חיים של פלסטינים תלויים בכך. אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להתעלם מההרס שהשארנו מאחור בעזה. מהמשפחות שקופאות באוהלים בג’באליה. לא לחשוב על לאן אמורים לחזור הילדים בעיר עזה שהפכנו לחורבות.

במקום להתמודד עם זה, אנחנו ממשיכים לדבר על “איום”, על “שלב בלחימה”, על “שמירה על ההרתעה" – אז הבעיה ממשיכה להיות "איך ישראל תמשיך לשלוט", במקום לראות שהבעיה היא השליטה. השפה ממשיכה את את המלחמה – והיא גם הורסת את הדמיון שלנו לדמיין את הסוף שלה. גם בדיבור על הפסקת אש, אנחנו חושבים רק על איך להמשיך להילחם, כי כבר שכחנו שיכולות להיות אלטרנטיבות.

הפלסטינים קיימים בשיח הישראלי רק כ”אויבים” – מחבלים, מטרות, “מעורבים” או “בלתי מעורבים” (כאילו עצם הקיום בעזה הוא פשע בפני עצמו).  ברגע שמשכנעים את עצמנו שפלסטינים הם רק אויבים – מלחמה היא המצב הטבעי. אבל זה לא באמת משנה מה אנחנו נגיד – כל פלסטיני בחאן יונן, ברמאללה או בחיפה – הוא בן אדם, עולם ומלואו – לא משנה איך נבחר לקרוא לו. הבחירה של ישראלים לא לראות את האנושיות של פלסטינים, נותנת לנו תירוץ ש'אין עם מי לדבר'. אנחנו משכנעים את עצמנו ש'הם מבינים רק כוח'. וכל עוד נמשיך לראות את הפלסטינים דרך המשקפת הצבאית, הם ימשיכו להיות 'איום' בעינינו. אם נמשיך לחשוב שפלסטינים הם רק ‘איום’, אז הפסקת אש לעולם לא תהיה יותר מ’טקטיקה’.

אם הפסקת האש היא רק שלב נוסף בלחימה, מה הסוף?

צריך להפסיק לשאול “איך להמשיך את הלחימה”, ולהתחיל לשאול מה עושים במקום. להפסיק לתכנן “איך מייצרים עוד כוח הרתעה”, ולהתחיל לדמיין מציאות שבה לא צריך להרתיע. זה אומר להכיר בכך שהפלסטינים אינם רק “איום” – הם אנשים, עם זכויות, עם סיפור, עם היסטוריה, עם דעות.

אין ניצחון במלחמה הזו. ההפסדים בשנה וחצי האחרונות הם בלתי נתפסים. הדבר שנשאר לעשות לישראל הוא לוותר. לוותר על האגו ועל תמונת ניצחון. להפסיק להעמיד פנים שיש פתרון צבאי, להכיר בכאב ובהרס, ולבחור בחיים שנשארו. להפסיק לטשטש את המחיר של הבחירות שלנו.

מלחמה אינה גזירה משמיים. אין חוק טבע שמחייב אותנו להגיע לעסקה הבאה, לסבב הבא, להרג הבא. זו לא מציאות בלתי נמנעת – זו תוצאה של בחירה. צריך לבחור דרך אחרת.

בתמונה הראשית: Credit: Carlos Latuff