לא מתנצלת

מאת: שילה ויינברג

תארו לעצמכם שבכל פעם שהיו מבקשים מכם להציג כרטיס ביקור ביוגרפי – בשיחת היכרות, ראיון עבודה, או סתם מפגש –  היה עולה פרט חיים משמעותי מעברכם.  ואז, לאחר שתיקה קצרה היו שואלים אתכם, "ומה היה לפני?" איך הייתם מגיבות ומגיבים?

אגיד לך איך אני מגיבה לשאלה זאת. כדי לתת תשובה מדוייקת יותר כתבתי ספר שהוא ממואר בפרוזה ושירה בשם "אתחול" שהתפרסם בשנת 2021 בהוצאת שופרא לספרות יפה. ספר זה שמאגד שני ממוארים וחמישים וחמישה שירים מתפרס על פני שתי תקופות חיים. הראשונה לפני תהליך התאמה המגדרית שלי שאחוזה כולה בסוד שהיה ידוע רק למתי מעט בעודי ממלאת את התפקיד שיעדו לי כבן. זרה בעולם הגברים, מרגלת בין הנשים. תלושה. התקופה השניה, החלה לאחר מות בת זוגתי, בה חזרתי לילדה בת השבע שביקשה בכל מאודה לחיות ככל הבנות ולחיות בהלימה גמורה לזהות הנכונה לי.

שמי שילה ויינברג, אישה שנוסף לשמה גם המושג טרנסג'נדרית. הוֹרָה לשני ילדים בוגרים, סבתא לנכדה, מורה ומחנכת בגמלאות, חיה בזוגיות מחבקת, משוררת, יו"ר עמותת טרנסיות ישראל וחברת הרשות המקומית הטרנסית הראשונה בישראל.

כאן המקום להדגיש באופן הברור ביותר שאישה טרנסג'נדרית – היא קודם לכל ואחרי הכל – אישה!!!  תוספת המושג טרנסג'נדרית מציינת שלמרות הגנטיקה שלי תמיד הייתי ילדה, נערה, אישה. נשים טרנסג'נדריות הן נשים על כל המשתמע מכך. אמנם אנחנו איננו יכולות להיכנס להריון, אבל כך גם כחמישים מיליון נשים סיסג'נדריות בעולם. נשים טרנסיות גם סופגות הערות לגבי ניתוחים. מרבית הניתוחים הפלסטיים מבוצעים על נשים סיסג'נדריות, כמו הגדלת חזה, צורת האף, וחלקים נוספים בגוף. האם זה הופך אישה אחת לפחות אישה?

אפשר להשוות את מיניות האדם למשבר האקלים. כולנו חשים אותו, אנו מספקים הסברים שונים מדוע זה קורה , אבל רובנו לא יודעים מה עושים עם הקיץ ההולך ומתחמם. כך לגבי המיניות שלנו. רובנו נולדים זכרים או נקבות, ומסומנים מלידה כבנות או בנים. ככאלה אנו מסוללים על ידי הורינו לא רק בגופנו אלא בכל הווית חיינו.

בל נטעה, הסללה מגדרית קיימת, לאו דווקא מסיבות ביולוגיות, אלא מתנאים פוליטיים עתיקי יומין והיא עובדת אצל רובנו. אבל יש א.נשים שאצלם זה לא עובד. כך אני לדוגמה, סומנתי מלידה כבן וזאת היתה ההסללה שלי. למרות זאת, בערך בגיל שבע חשתי אי נוחות עם הגוף שלי. עם החיברות הבני שהכתיבו לי. כל מה שרציתי, היה להיות כמו בנות הדודות שלי. גם כשניסיתי מאוד בילדותי ובהמשך חיי לחוש כבן, לחיות כבן. זה לא גרם לי להפסיק מלהרגיש כמו "דראג קינג" שמצליחה לשטות בכולם. בתוכך את חיה עם דיספוריה מגדרית שגורמת לך לגרד את העור מעליך וכלפי חוץ לחייך לכולם כי בנים אינם בוכים.

‘אם אחצה את הגבול – יעצרו אותי?’: מתקפת טראמפ על הקהילה הטרנסית

תמיד הייתי פעילה חברתית בכל מיני עמותות, ארגונים חברתיים. כפי שאמר אריסטו "אני זואון פוליטיקון" – חיה פוליטית. בשנים האחרונות הפניתי את מלוא העשייה שלי בקהילה הלהט"בית ובקהילה הטרנסית בפרט.

יש מספר נשים טרנסיות שבכל פעם ששמן עולה בתקשורת, הכותרת המתלווה היא: "שוברות את תקרת הזכוכית, מעוררות השראה". כך לדוגמה, דנה אינטרנשיונל לאחר זכייתה באירוויזיון; כך ספיר ברמן, השופטת הטרנסג'נדרית הראשונה בישראל ואולי בעולם; כך פרופ' איריס רחמימוב, ראש החוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב וכך לגביי כאשר נבחרתי כחברת מועצה בקרית טבעון. לצד מחיאות הכפים היו גם הערות פוגעניות. מאוד פוגעניות.

כל השמות שמניתי – דנה אינטרנשיונל, ספיר ברמן, פרופ' איריס רחמימוב, וגם אני – אינן מייצגות את מצבן של מרבית הנשים הטרנסיות. לא כי אנו טובות מנשים אחרות, אלא מפני שזכינו להזדמנויות, לתמיכה, ולהכרה ציבורית שאינן נגישות לרוב הנשים הטרנסיות. אבל זה רק חלק מהתמונה. כי מרבית הנשים הטרנסיות בישראל לא מופיעות בכותרות.

אז מה זה אומר להיות היום אישה טרנסית בישראל? יש אלפי בנות טרנסיות בישראל שהן אנונימיות, שקופות, בלתי נראות לרחוב הישראלי. בנות שבגיל צעיר בחרו לחיות את חייהן באופן אותנטי ומשפחותיהן סירבו לקבל אותן. כתוצאה מכך, הן נפלטו מבתיהן, עזבו את מערכת החינוך אם הן עדיין בגיל בית הספר והגיעו לבדן בדרך כלל לעיר הגדולה. מה קורה לנערה כזאת בתל אביב ללא תמיכה משפחתית, ללא אפשרויות תעסוקה ודיור? בהיעדר סיוע מספק מצד שירותי הרווחה חלק מנשים אלה ימצאו את הפתרון בזנות, בהתמכרויות לסמים. זהו מעגל חיים שקשה מאוד לצאת ממנו.

הנשים הטרנסיות בישראל הן הקבוצה המוחלשת ביותר בקרב החברה הלהט"בית בכלל והחברה הישראלית בפרט. מתוך תפיסה זאת עמותת טרנסיות ישראל הוקמה כקהילה תומכת  בדיוק בשל כך בשנת 2018 ביוזמת לינור אברג'ל, העוזרת הפרלמנטרית הטרנסית הראשונה בישראל ומנכ"לית העמותה. אליה חברו נשים טרנסיות שגדלו בפריפריה וחוו על בשרן את ההדרה החברתית, האפלייה, העוני והאלימות. נשות העמותה מכירות את האתגרים היחודיים עמן מתמודדות נשים טרנסיות מהפריפריה החברתית והגאוגרפית בישראל ועל סמך הנסיון פיתחו בעמותה תוכניות להעצמה אישית וקהילתית כדי לתת לנשים אלה כלים ותמיכה לצמוח תוך מתן פתרונות בהתמודדות עם עוני חומרי, עם קשיים בתעסוקה, עיסוק בזנות והתמכרויות. עמותת טרנסיות ישראל מסייעת למאות בנות מהחברה היהודית, הערבית, החרדית ולעיתים גם לנשים חסרות מעמד אזרחי ברור במדינת ישראל.

אין על מי לסמוך

אני עברתי את תהליך התאמה המגדרית בגיל מאוחר, עסקתי עשרות שנים בהוראה וחינוך, גרתי בבית משלי, והייתי מקובלת חברתית במקום מגוריי מוקפת בתמיכה משפחתית, בעיקר מבת זוגתי. זה עשה את כל הבדל.

אבל להבדיל מהעבר, אני כיום כבר לא מתנצלת. אני לא מנסה להתחמד באמירות של "תבינו אותי, תקבלו אותי, תכילו אותי". אני שמחה מאוד להיות חברה של א.נשים, אבל בבקשה, רק אל תאמרו לי – "אנחנו מקבלים אותך כפי שאת". דמיינו אם הייתי אומרת לכם – "אני מקבלת אותך כפי שאת, למרות הכל". איך זה היה מרגיש? כמו הכלה? או אולי תזכורת שאת חריגה שיש מישהו אחר, שהיה מעדיף אתכם אחרת? לאמירה הזאת יש סאב-טקסט שמשמעותו "את חריגה, את צריכה שיקבלו אותך, ואני – ברוחב לבי – מוכן להכיל את זה. אבל אני מקבלת אתכם איך שאתם." זה כבר לא נשמע טוב – נכון?

האלימות המילולית והפיסית כלפי הקהילה הלהט"בית בכלל וכלפי הקהילה הטרנסית בפרט, בעולם ובישראל 2025 הולכת וגואה. הכרזת טראמפ להעלמת הזהות שלנו והדורשת להחזיר אותנו אל ארון המיניות המודחקת רק התגברה באלפי פוסטי שנאה ברשתות החברתיות. ולידיעת הקורא טראמפ, לשם, לא נחזור לעולם. בנות ובנים על כלל הקשת הטרנסית חווים אלימות זאת יותר מכל קבוצה אחרת. זה קורה בארה"ב, זה קורה בהונגריה ורוסיה, וזה קורה בכנסת ישראל דוגמת אנשים כמו פינדרוס שרואה בי אויב יותר גרוע מהחמאס, ואבי מעוז הלהט"בפוב שדורש לבטל את זכויותיי. מול נבלים אלה של בית שמאי, אני נאבקת במישור המקומי ובעמותת טרנסיות ישראל. אני קוראת לכם להצטרף אלינו. בשבילכם, ולא רק בשבילי, כי הקהילה הטרנסית בפרט והקהילה הלהט"בית בכלל היא נקודת המבחן של הילד.ה עם האצבע בסכר. אם הסכר הזה יתמוטט, מדינת ישראל הדמוקרטית, הליברלית והפלורליסטית תאבד.

בתמונת קאבר: אתחול, שילה ויינברג, הוצאת שופרא לספרות יפה