מאת: אומי לייסנר I עריכה: שרון אורשלימי
עבור אלה מאתנו שלא גדלו בישראל, לוויות בישראל הן לא דבר קל לעיקול. הלוויה שהתקיימה שנה שעברה בחול המועד סוכות לא הייתה שונה. בחו"ל הגופה מונחת בארון קבורה, בעוד בארץ היא שוכבת לעיני כל, עטופה בבד דק בלבד. על דוכן המספידים והמספידות הדגישה הרבנית מלכה פיוטרקובסקי, שלמרות השנים שעברו מאז היותה סטודנטית, מעולם לא הצליחה לפנות אל הנפטרת הדגולה אלא בתוארה – פרופ' שלוי. לי הייתה דווקא חוויה הפוכה. מעולם לא זכיתי להיות תלמידה, לא סטודנטית, ולא קולגה שלה. אולם במשך עשר השנים האחרונות היה לי הכבוד להיות חברתה הקרובה של אליס. אליס, קטנת הממדים והגדולה מן החיים, שנפטרה לפני שנה והובאה אל קבורתה "דַּע מֵאַיִן בָּאתָ וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן".
נפגשנו לראשונה באופן אקראי, בכנס כלשהו שעסק בזכויות נשים, והיה זה עניין של "ידידות במבט ראשון". בעצם, אליס נכנסה לחיי בדיוק לאחר הסתלקותם של הוריי מהעולם, אך היא לא הפכה עבורי למעין אם חורגת וגם לא לסבתא מאמצת. היינו פשוט חברות. אין הכוונה לומר שפער הגילאים לא שיחק תפקיד כלשהו. ברור היה שבתור הצעירה שבינינו, עלי הוטל לבוא לבקרה תכופות, ואני את שלי עשיתי. אך באותה מידה, בין שלל שיחות הנפש, רבצה ההנחה שאליס מחזיקה בעיקר הטובין – ניסיון וחכמת חיים, אינספור ציטוטים מאת שייקספיר ועמיתיו, והיצע בלתי פוסק של סיפורים.
נשים קטנות
אליס הייתה מספרת סיפורים מן האגדות. כמה מרתק היה לשמוע על הקליטה בתור פליטה באנגליה, על העלייה ארצה, על המפגש הראשון עם משה, על ששת לידותיה. עם כל התפקידים והתארים שצברה בחייה, צניעותה האלמנטרית הכתיבה שלעולם לא רדפה אחרי אך אחד מהם אלא הם רדפו אותה. מציאות זו הניבה צרור של אנקדוטות עסיסיות. כמה נאה היה הסיפור איך התחילה לעבוד בתור מרצה באוניברסיטה העברית. לימים היא הפכה לפרופסור מוערכת לספרות אנגלית. כמה משעשע היה סיפור התמיינותה למנהלת "פלך", אותו בית ספר שתחת ניהולה טיפח תלמידות חכמות רבות ושינה את פני היהדות. כמה מעצים היה לשמוע על רגע התהוותה של "שדולת הנשים," שהלכה והשרישה בחברה הישראלית את המושג "זכויות נשים". אבל הסיפורים שאהבתי מכל היו אודות סבתה האהובה. אם יכולתי, בלי בושה, הייתי מבקשת מאליס לספר אותם "עוד פעם".
סבתא (מרגולה) הייתה אם אמה של אליס והיא הופיעה בזיכרונותיה המוקדמים ביותר, עוד מהשלב הראשון של המסע המשפחתי אל מחוץ לגבולות גרמניה הנאצית. בימים ההם, כשרק אבי המשפחה נמצא באנגליה, אליס, יחד עם אימה ואחיה, נאלצו לחיות בבית הדודים בעיר Mannheim. הם לא הרגישו רצויים במיוחד, הצפיפות הייתה רבה ואליס הצעירה חלקה את מיטתה עם סבתה, אף היא קטנת ממדים, אשר היה למקום החם, הנעים, המוכר והבטוח בעולם. לילה לילה, נהגה הסבתא לשבת לידה ולדקלם את תפילת "קריאת שמע" ולהחזיק לה את היד עד אשר שוגרה אליס לארץ החלומות.
יותר מכל, זכרה אליס את סבתה בזכות הסיפורים שסיפרה, אם סיפורי התנ"ך ואם סיפורים מן הימים בהם היא ניהלה מכולת בשטעטל בגליציה. כל דמות ידעה הסבתא לבנות בקפידה, לתאר בלשון ציורית, לצבוע בצבעים מרהיבים, לפעמים בתוספת הומור. כל עלילה ואופייה היא. "וכמו כל מספרת סיפורים מעולה," אליס הייתה מוסיפה, "היא השתמשה באותן מלים בכל פעם, מספרת אותו סיפור בדיוק". כמעט יכולתי לראות אותה מלקקת את שפתיה מרוב טעימת הזיכרון המתוק.

נשים גדולות
אליס זכרה את סבתה בתור אישה צנועה ברמה אצילית. כאורחת קבע בבית משפחת בתה באנגליה, היא לקחה על עצמה לעזור ככל יכולתה ובקושי יצאה מן הבית. אולם רק לימים, למדתי מאליס לראשונה את סיפור מותה. משסיימה לבצע את מטלות הבית, נהגה סבתה להתיישב במקום הקבוע שלה, בכיסא ליד תנור המטבח, בשקט בשקט, עד כדי כך שכאשר היא עברה אירוע מוחי, איש לא שם לב לכך אלא לאחר זמן. כאשר הדבר התגלה, הועלתה הסבתא לחדרה, ומאוחר יותר, ירד אביה של אליס במדרגות, צעד אל תוך המטבח, פנה לאמה והודיע: "די מאמע איז געשטארבן". "האמא מתה," תרגמה אליס לטובתי את היידיש. "האמא מתה," היא חזרה והעירה, "כמה מוזר. לא 'אמא שלך מתה' אלא 'ה-אמא מתה'". באותו רגע, רק הנהנתי בראשי אבל בתוכי תהיתי אם לא הוטמן במלים אלה משהו מן הנבואה.
כעבור שבועות ספורים, כשאליס הלכה לעולמה, היא אכן התגשמה. "אליס שלוי, שהוגדרה כאם הפמיניזם בישראל, מתה בגיל 96", הכריז הניו יורק טיימס (3 באוקטובר) וכך קראו בהתאם גם רבבות כותרות ודיווחים בעיתונות המקומית וברשתות החברתיות. האגדה הלכה אבל מוסר ההשכל חי וקיים: לעולם אל תזלזלו בכוחן של נשים קטנות קומה, צנועות להפליא ואלופות בלספר סיפורים.