האוויר הצונן מקבל את פניי בשש בבוקר למרגלות מושב אלקוש, בחלקת הקיווי של איציק שמואל. המתנדבים, שבאו לסייע בשלב זה של העונה, מתקבצים מכל רחבי הארץ ומצטרפים ל'יאצק', כפי שמכנה אותו ורד אשתו, ולשאר בני המשפחה, שבאו לתת יד לקטיף בעת המלחמה. הפרי כבר מוכן על העצים, מחכה בחוסר סבלנות שידיים מהירות ינתקו אותו הישר אל הדלי ומשם אל ה'דולב', המיכל הגדול שהוצב באמצע השורה.
חלקת האדמה נמצאת על מדרון סלעי, והקיווי אמנם נקטף בקלות, אך זו עדיין מלאכה קשה ואינטנסיבית, במיוחד כשגיל המתנדבים עומד בדרך כלל על 60 ומעלה. לפתע מפלחת אזעקה חזקה את האווירה הפסטורלית. הקוטפים כולם נשכבים על האדמה, בין שורות הפרי, וידיהם מכסות על ראשם. מתורגלים בנוהל הידוע, הם ממתינים עשר דקות לקול הנפילה, ושוב קמים לעבודת הקטיף הממושכת.
לחלום על ירושלים
איציק שמואל נולד באלקוש בשנת 1964, בן תשיעי להוריו שעלו לישראל מצפון עירק ב-1951 מתוך תחושות ציוניות. הם ויתרו על הרכוש הרב שהיה להם בגולה והתארגנו להגיע לארץ בטיסה ישירה מטעם הסוכנות היהודית. בזמן ההמתנה לטיסה פגשו אותם נציגים קנדיים, שמסיבות כלכליות ניסו לשכנע אותם לעבור לחיות בקנדה ולהיות פועלים שם. "אבל בני המשפחה שלי חלמו על ירושלים" מספר איציק בעיניים בורקות ובהערכה, "וכך התאספה כל המשפחה הגרעינית, מעל לחמישים איש ואישה, והגיעו יחד מההרים הקרירים של צפון עירק אל החום המהביל של בית שאן. כשביקשו לעבור ליישוב שהנוף ומזג האוויר בו הולמים יותר את נוף ילדותם – הציעו להם את עין כרם או אלקוש. הם לא הכירו בכלל את הארץ, ולכן החליטו לבוא לכאן", מחייך איציק.
הוריו של איציק השתקעו במושב שעל גבול הלבנון וגרו בבית סוכנות קטן, שלצידו טיפחו גן ירק שהניב מכל טוב. "כל משפחה גידלה לעצמה חסה, חצילים, עגבניות, פלפלים ומלפפונים", מספר איציק. "הסחורה במכולת הייתה מצומצמת והיו רושמים בה את הקניות בהקפה. לאבא שלי היה רישיון רק על טרקטור, אז לנסוע לעיר הגדולה היה מבצע".
מרים, אימו של איציק, גידלה את הילדים, ואהרון, אביו, היה חקלאי מסור. עד שנת 1978 עסק בגידול טבק. "קוטפים, מייבשים, שותלים מחדש", מספר איציק על התהליך שבו השתתפה כל המשפחה. "והכול בעבודת יד, בלי מכניקה ובלי תנאים טכנולוגיים". החלטת הממשלה לייבא טבק מחו"ל הובילה את המשפחה להתמקד בגידול פירות. לאורך השנים התפרנסו משלושים דונם של שזיפים, אפרסקים ותפוחים. "עד האינתיפאדה השנייה מכרנו את רוב הפרי שלנו לסוחרים ערבים מג'נין. עשינו איתם עסקים מצוינים והם תמיד עמדו במילה שלהם", נזכר איציק. "נקבנו במחיר, וגם אם הסתמן שהם צפויים להפסדים – הם שילמו בזמן, כמסוכם מראש".
איציק מספר על מערכת יחסים טובה עם אנשי פסוטה וחורפיש הסמוכות. אחרי שנת 2000 הכול הפך מסובך יותר. הסחורה כבר לא עברה לג'נין וסוחרים ישראלים ניצלו את המצב ולא שילמו כראוי. "פעם אחת מכרתי למישהו מהמרכז משאית שלמה של תפוחים לפני ראש השנה, והוא פשוט סרב לשלם".
מעומק הנשמה
כמושב הממוקם סמוך לגבול, חייהם של תושבי אלקוש נתונים למתיחות ביטחונית תמידית. "בשנים הראשונות לא הייתה סביבנו גדר, אלא היו 'אבני גבול'", מספר איציק. "לילה אחד, בשנת 1970, חצו את השטח מחבלים מלבנון, נכנסו לבית של דודה שלי, שמו שם מטען ופוצצו אותו. היא הייתה אז אמא לילדים ובהריון, ולמרבה הצער נהרגה באירוע". לאחר המקרה המזעזע חצי מהמשפחות עזבו את המושב. "אחי הגדול התעקש להישאר כאן, והשפיע על כולנו להישאר כאן איתו".
15 שנים אחר כך, סיים איציק את שירותו הצבאי ותכנן לעבור לתל אביב. "ומי לדעתך יחזיק את המשק עכשיו?" שאל אותו אביו בתוכחה. איציק הבין שאין לו ברירה, אז הוא נשאר באלקוש.
"איציק הוא חקלאי בנשמה", מסבירה ורד, אשתו של איציק, ומביטה בו באהבה. איציק מחייך אליה בהסכמה ומציג בפנינו תמונה של אפרסקים יפהפיים על פס המיון בבית האריזה. "גידול פרי זה דבר מרגש", הוא מסביר. "מתחילים הכול מאפס, משלב עיבוד האדמה מלאת הסלעים שיש לנו באזור, דרך הנטיעות, ההשקיה, הדישון וההדברה. כל עונה אנחנו מחכים ומתפללים שהפרי יעלה יפה, יורדים בכל בוקר לעקוב אחר ההתפתחות, לבדוק שאין מזיקים על העלים ועוד אלפי עבודות קטנות שמכינות אותנו לקראת הקטיף. זו עבודה מאומצת הדורשת סבלנות למרחקים ארוכים, וצריך מסירות ואהבה אמיתית כדי לעשות אותה היטב", הוא מסכם.
עבודה קשה
במשך שנים רבות הצליחו איציק ומשפחתו להתפרנס מחקלאות בכבוד. כך גם מרבית המשפחות במושב, שחיו ברווחה כלכלית. "בשנות השמונים הרגשנו שיש תמורה לעבודה", הוא מפרט. "העלויות של המים, ההדברה והדישון היו נמוכות יחסית, פועלים רצו לעבוד, מכירת הפרי הייתה הוגנת". למען ההשוואה, באותן שנים היו מרוויחים החקלאים ארבעה שקלים לכל קילו שנמכר, היום הם מרוויחים שני שקלים במקרה הטוב – על אף שהסחורה התייקרה עבור הלקוחות.
איציק טוען שההתדרדרות בענף החקלאות החלה בשנות התשעים המאוחרות. ההוצאות גדלו ואילו התמורה לפרי נותרה ללא שינוי. למשל, עלויות המים עלו מ-60 אגורות לקוב, ל-2.5 ₪. כך גם בתחום ההדברה. "בגלל שינוי בחוקי איכות הסביבה הוכרחנו לעבור לחומרי הדברה יקרים יותר, שהעלות שלהם גבוהה יחסית והיעילות שלהם נמוכה יותר", הוא מסביר. "במקום לרסס כנגד מזיקים וזבובים פעם אחת בעונה, אני נאלץ לרסס בכל שבוע, וגם כאן אין הדברה מלאה. נוצר מצב שהמשק כל הזמן על סף הפסד".
גם הוא מדבר על הקושי של הדור הבא לראות עצמו בענף החקלאות. "אני מבין את זה", הוא אומר. "זו עבודה פיזית קשה, יומיומית ומשעממת. כשצריך לדלל את הפרי אתה מתקדם אולי 15 עצים ביום. היום אף אחד לא רוצה לעבוד קשה. גם לא הילדים שלי".
המלחמה הנוכחית החמירה את מערך ההתמודדויות שנדרשים להם חקלאי הצפון. פועלים רבים מסרבים להגיע לאזורים המסוכנים והפירות מבשילים על העצים באין קוטף. "אפרסק לא יכול לחכות", מדגיש איציק בלהט. "זה פרי שאם לא תגיעי לחלקה ותקטפי כל יום, הוא ירקיב על העץ וכל העבודה תרד לטמיון".
לאחר היסוסים רבים החליטו ורד ואיציק להתחבר למערך המתנדבים של התנועה הקיבוצית. "זה מה שהציל אותנו", הם אומרים. "לשמחתנו הצלחנו להדביק פערים ולסיים את הקטיף".
יש למפעל החיים שלכם המשכיות?
ורד ואיציק מסתכלים זו על זה. "לצערנו, בגלל המציאות הנוכחית, אמרנו לילדים שאין להם מה לעשות במושב, כי היום כבר אין פרנסה מחקלאות", אומר איציק. "אנחנו לא רוצים שהם ייכנסו לבוץ הזה. יש לנו שלושה ילדים – אחד מאבטח בחדרה, מרוויח משכורת גבוהה פי שלושה ממה שנהוג כאן באזור; הבת שלנו למדה כלכלה ולא מוכנה לחזור לפריפריה, היא מחפשת עכשיו עבודה בחיפה; אולי נוכל לסמוך על הבן השלישי שלנו, הוא אמנם משרת היום בקבע במג"ב, אבל מאד אוהב את המשק, והחקלאות זורמת לו בדם. לפעמים הוא מגיע לשטח רק כדי ליהנות מהצמיחה של היבולים. מגיע ללול כדי להתפעל מהמטילות. זה חזק ממנו".
אני שואלת את השניים איזה מסר היו רוצים להעביר לממשלת ישראל. "באופן כללי, יש תחושה שלא רואים אותנו. לא את תושבי הצפון, ובפרט לא את החקלאים. הממשלה מתנהלת כרגיל, כאילו אין מתיחות בלתי נסבלת בגבול וכאילו יש שגרה כלכלית", אומר איציק. "אנחנו ממשיכים לשלם עלויות מטורפות ולא להרוויח מהפירות, וגם הלקוחות משלמים יותר. זה מטורף! לא רק שהמחירים לא הוגנים, אלא שממשיכים לייבא תוצרת מחו"ל בלי שום מחשבה. למה שמישהו מאיתנו ימשיך בחקלאות אם אין לנו אפשרות להרוויח? אם יש איזה רצון שנמשיך להתיישב סמוך לגבול ולעבוד את הקרקע, למה אינכם דואגים לנו ברצינות? אנחנו אוהבים את השטח, את האדמה ואת המקום, אבל לא נוכל להחזיק מעמד ללא תמיכה וללא תוכניות עם חזון".
הכתבה מוקדשת לכבודםן של כל חקלאי וחקלאיות הארץ הזאת, שנותנים ונותנות את נפשם ואת חייהם לטובת הצמחת היבולים ושמירה על הגבולות.
