סוף עונה

"אני באמת חוששת שאנחנו הולכים לאבד את החקלאות בארץ", כך פותחת יפה רז, בת השבעים, את הריאיון. "פעם, כל המשפחות במושב התפרנסו מחקלאות, היום אף צעיר לא רוצה להתעסק עם זה".

יפה רז, לבית אסייג, חקלאית ממושב שעל. נולדה בשנת 1954 ביפו. ילדה רביעית אחרי שלושה בנים, להורים שעלו לארץ ממרוקו ב 1948, מטעמים ציוניים. כשהייתה יפה בת שנתיים התגרשו הוריה והיא עברה עם אמה לדימונה. בשנות התיכון למדה בפנימיית "בן שמן", שם הכירה את דוד. לימים, יינשאו השניים ויצעדו ביחד לאורך כל הדרך. "למעשה, כל החיים המשכנו את מה שלמדנו וקיבלנו ב'בן שמן'", אומרת יפה. "אני חבה למקום הזה את מי שאני היום. מנהל הכפר היה אז אריה סימון, אין אנשי חינוך כאלה היום. מגיל צעיר היה לנו יעוד להתיישב בישוב ספר ולעסוק בחקלאות".

בשנות הצבא שרת דוד בסיירת "שקד", ויפה שרתה בירוחם כמורה חיילת. היא לימדה שעורי טבע בשני בתי הספר שהיו אז בעיירה הקטנה, ומאוחר יותר, השיגה תואר ראשון בביולוגיה. השמועה על הקמת ישוב חדש ברמת הגולן הגיעה עד לירוחם, והזוג הצעיר התרגש מהאפשרות להיות בין מקימיו של מושב חקלאי. "קסם לנו הרעיון להיות שותפים לבניית ישוב חדש", היא נזכרת, "ובערה בנו התשוקה לעבודה חקלאית". השניים לא רצו להצטרף למושב ותיק וכך, בגיל 23, עם תינוק בן תשעה חודשים, מצאו עצמם כמשפחה הראשונה שהגיעה למושב שעל.

גרעין המתיישבים הראשון של המושב, ישב תחילה בנקודה זמנית ליד גמלא, כאשר מושב 'נורדיה' מלווה את צעדיהם הנחשוניים במקום. יפה מספרת על תקופה קשה, שדרשה מהם כוחות איתנים על מנת להתמודד עם תנאי חיים בלתי נסבלים. אז, היה באזור ממשל צבאי ישראלי ולא היו כל שירותים עירוניים. "גרנו בבתים ארעיים", היא מספרת, "ללא אספקת חשמל ומים מסודרת".

באזור לא היו כבישים אלא רק דרכים משובשות. מוצרי המזון נשלחו לאנשי המושב בארגזים ועל מנת למלא דלק או לקבל שירותי רפואה, נאלצו לנסוע עד לטבריה. בשנה הראשונה, עבדו כשכירים בקיבוץ דפנה ובשטחי הבצל של גבעת יואב. "היינו נוסעים לשטחי החקלאות שיועדו לנו, 15 דונם התחלתיים", היא מספרת. "סיקלנו סלעים, חפרנו באדמה העקשנית ופיזרנו אדמה טובה לעיבוד".

בשעות ה"פנאי", היו מכופפים קפיצים של מיטות סוכנות כדי להרחיב את הפרנסה ואוספים גרוש לגרוש. "חיינו כמו בסיפורי העליות הראשונות לארץ. רבים עזבו. מעטים שרדו את התקופה הזו".

את התשתית ליישוב הקבע בשעל, הקימה תנועת "משקי חרות בית"ר". היישוב, שהחל כמושב שיתופי, הפך למושב עובדים והמשפחות התפרנסו משטחים חקלאיים, דירי כבשים ולולי תרנגולות. "לא היו לנו אמצעי חימום בחורף, התמודדנו עם שגרה אינטנסיבית מאוד, ללא מערכות השקיה מתוחכמות". באותה תקופה, נהג דוד בטרקטור שאליו חובר מיכל מים ויפה השקתה כל עץ ועץ עם צינור. בתחילה, גידלו השניים תפוחים ובהמשך התרחבו גם לדובדבנים, נקטרינות, אפרסקים וכרמים.

"דוד טיפח את המשק ולקח על עצמו תפקידים בקהילה", מספרת יפה. "הוא עבד בריכוז הבנייה, התשתיות וכנהג האמבולנס של היישוב". בשנת 1978, הצטרפה יפה לסגל ההוראה בחטיבת הביניים של קצרין ומימשה את אהבתה לחינוך ולביולוגיה. "זו הייתה השנה בה הוקמה קצרין. היו לנו בסה"כ 24 תלמידים מא'-ט', ללא מוסד תיכוני, ונדרשנו להכין את הבוגרים שלנו לתיכון "אורט" בחצור הגלילית. אהבתי את עבודת החינוך, עם צוותי המורים והילדים, אהבתי את העבודה בטבע, עם החיות, כשברקע הנוף היפיפה של הגולן", היא נזכרת בערגה.

משפחת רז התפרנסה גם מדיר כבשים גדול, שכלל 500 כבשים שדרשו טיפול ביום ובלילה. "בתקופות שבהן דוד גויס לצבא, הייתי קמה בארבע בבוקר, מוציאה את העדר למרעה, הליכה של 5 ק"מ", היא מספרת. "כשחזרתי, הייתי מאכילה את הטלאים וממהרת לחזור הביתה, להקים את הילדים, לארגן אותם לבית הספר". הילדים לקחו את ההסעה של 7:30 בבוקר, מספרת יפה – שהמשיכה ללמד גם באותו זמן. "בצהריים חזרתי הביתה, הכנתי אוכל לילדים והלכתי לדיר, לטפל בכבשים. עם כל הקושי, אף פעם לא רציתי לעזוב. תמיד הרגשתי תקווה ומשמעות, ובעיקר, שזה המקום אליו אני שייכת".

בשנות השמונים, הצליחו כל המשפחות ביישוב להתפרנס מחקלאות. מיעוט המשפחות ביישוב, הוביל לכך שכל משפחה הייתה אחראית על בין 12 ל-15 דונמים. הוצאות כמו מים, ריסוס, דישון ושכירת פועלים לגיזום ולקטיף התחלקו על שטח קטן יותר, כך שהיישוב הגיע לרווחיות משביעת רצון. בשנות התשעים, כשממשלות ישראל החלו לזנוח את ענפי החקלאות, סגרה משפחת רז את הדיר.

"ניסינו למכור את העדר ואחד הסוחרים לקח שתי משאיות מלאות בכבשים ולא שילם לנו", מספרת יפה. "זה היה הפסד משמעותי – ותביעה משפטית עלולה הייתה רק להחמיר את מצבנו". בשנות האינתיפאדה השנייה, הגיעה תקופה קשה נוספת, כשהמגזר הערבי המעיט בתנועה כלכלית וחקלאים רבים נאלצו לספוג הפסדים.

בשנים האחרונות, המצב רק הלך והחמיר. "כדי לפתוח עונה, חקלאי זקוק לכ-300,000 ₪", מספרת יפה. "וגם אחרי זה חקלאים מתמודדים עם הלא נודע". בסופה של עונה, מתקבלים תפוחים, שקילו מהם עולה כעשרה שקלים ללקוח. במקרה הטוב, שני שקלים מגיעים לחקלאי.

לאחר שהוגדר דוד כנכה צה"ל, מנהלת יפה את המשק כמעט לבדה. היא מתעוררת בכל יום בחמש בבוקר ומגיעה לשטח לעבוד עם הפועלים והמתנדבים, שהגיעו לסייע בעקבות המלחמה. בצהרי הקיץ, כשכולם שבו לביתם, היא עוד חיכתה לבדה, בשמש של יולי-אוגוסט, למשאית שתיקח את הפרי לבית-הקירור.

אני שואלת את יפה איך זה להיות אישה בעולם כל כך גברי וקשוח. היא מחייכת, מהרהרת בשאלה. "כולם כאן כבר מכירים אותי", היא עונה. "במהלך 50 השנים בהן אני חיה בגולן, הספקתי לנהל את האגודה החקלאית והאגודה הקהילתית". לטענתה, אין כל הבדל בינה לבין כל חקלאי אחר. "אני מניחה שמעריכים ומכבדים את עבודתי", היא מוסיפה אחרי מחשבה נוספת. "איש לא מזלזל בי. אבל אני יודעת שעלי להפגין דעות איתנות כדי להשיג את מבוקשי".

המלחמה המתמשכת העמיקה את הבעיות בתחום החקלאות ואי הוודאות הטמונה במקצוע, רק הלכה וגדלה. "לא ידענו אם נספיק לקטוף ולא היינו בטוחים אם נוכל לעשות שני סבבי קטיף", מסבירה יפה. "נאלצנו לרוקן את העץ ולהוריד פירות גדולים וקטנים גם יחד, מה שהוריד את איכות הפרי ופוגע ברווחים". המתיחות הביטחונית, כמו גם שגרת האזעקות בצפון, מונעת מהעובדים הקבועים להגיע לשטח. באין מלגזנים ונהגי משאיות, פירות רבים נשארים על העץ ונרקבים. "במקרה הגעתי לגוף שמרכז את ההתנדבויות של אנשים טובים מכל הארץ – וזה סייע לי מאד", נאנחת יפה בהכרת תודה.

יפה מודאגת מאוד מהעתיד. רוב החקלאים סביבה הם אנשים מבוגרים כמוה. הדור הצעיר לא מעוניין לקחת אחריות על תחום פרנסה כל כך תובעני. כך גם ארבעת ילדיהם של דוד ויפה. אופיר, מהנדס תוכנה שפונה מקרית שמונה למרכז הארץ, אסף, שריכז את תוכניות הנוער ברמת הגולן עד שנהרג בשנת 2007 בתאונת דרכים, בהיותו בן 27 בלבד. "הוא השקיע את כל כולו בחינוך", נזכרת יפה בגאווה ובגעגוע. אייל, הבן השלישי, חי בתל אביב והוא הבעלים של חברת "ארטליסט" לשיווק מוצרי מוזיקה, וידאו ועריכה. ואלון, הבן הצעיר, חי ביחידה הצמודה להוריו במושב שעל ומתפרנס כאדריכל.

"בספר שמות נכתב: "תבן אין ניתן לעבדיך ולבנים אומרים לנו עשו?" כלומר, בני ישראל לא יכולים לבנות את הפירמידות, אם אין להם תבן ומשאבי בנייה", אומרת יפה, כשאני שואלת אותה מה היא הייתה רוצה לבקש מנציגי הממשלה. "גם אנחנו לא יכולים לעשות חקלאות אם אין לנו תנאים בסיסיים".

אני מבקשת ממנה לפרט והיא אומרת שאחרי הכל, החקלאות מגלמת בתוכה ערכים של התיישבות, שמירה על ביטחון תזונתי ושמירה על גבולות המדינה. "אבל שרי החקלאות עסוקים יותר בפוליטיקה מאשר בקידום האינטרסים של החקלאים, שזה האינטרס של כלל האזרחים".

בנוסף, מספרת יפה על "מועצת הצמחים", מוסד שהוקם לפני שנים רבות, גובה כספים מחקלאים אך למעשה לא נותן שום דבר בתמורה. נקודה נוספת כואבת, לדבריה, היא ייבוא הפירות והירקות. "בארץ יש לנו את הגידולים היפים ביותר, שפיתחו מיטב המוחות הישראלים. למה לייבא גידולים חקלאיים מטורקיה ומירדן כשיש לנו את הידע, האדמות ואת דור ההמשך שיכולים למנף את זה?" היא שואלת. "יש כאן מערכת שלמה של שיקולים שגויים שמחלישה את התוצרת המקומית".

יפה מציעה להוריד את מחיר המכס על מוצרי ריסוס ודשן ולשים מכס על היבוא, למען תחרות הוגנת. "צריך גם להוריד את הוצאות המים ולהפסיק לדרוש מאיתנו לשלם לגופים שלא ברור מה אנחנו מקבלים מהם", היא טוענת. "אי אפשר שהעיסוק בחקלאות יתבסס כולו על חוסר וודאות. גם ככה אנחנו תלויים בפגעי טבע, בזמינות של פועלים ובסוחרים שעושים כטוב בעיניהם. אי אפשר שכל שלב בגידול ילווה בסימני שאלה".

לסיום, אני שואלת איך היא רואה את העתיד האישי שלה. "מצד אחד, אני לא מסוגלת לנטוש את המטעים ומצד שני, רציונלית זה הדבר הנכון ביותר לעשות. עם זאת, מכירת השטח החקלאי תאלץ אותי לוותר על הבית שלי. זו פרשת דרכים כלכלית וערכית".