מאת: אופק הגי
כל המשפחה שלי יצאה בחיים, ברוך השם. חשוב לי להתחיל בלהגיד את זה, כי אני מרגישה שהעובדה הזו היא נס.
בכל פעם שקשה, בכל פעם שכמות הכאב, הסבל והאלימות מציפה אותי, בכל פעם שאני מרגישה שרק בא לי להיכנס מתחת לסלע ולא לצאת אף פעם – אני מזכירה לעצמי את זה. כל המשפחה שלי יצאה בחיים. בריאים ושלמים. אפילו דוד שלי, שנמצא בכיתת הכוננות של הקיבוץ שלנו בארי, והגן על הבית. אפילו סבא וסבתא שלי, שביתם נשרף כליל. הם ישבו בממד עם בד רטוב על הפנים ובד מתחת לדלת במשך 10 שעות, תהו לעצמם האם עדיף להיחטף או למות. הם כבר היו מוכנים למוות. שתי הדודות שלי, שישבו בממ"ד עם ילדיהן והיו צריכות לתפקד במשך כל היום הארור הזה. ועדיין צריכות לתפקד, כשהילדות והילדים שלהן הם כל מה שחשוב כרגע. כולנו בחיים.
ביום הארור ההוא
שלום, אני אופק הגי, בת 21 מקיבוץ בארי. השתחררתי לפני חודש וחצי מהצבא ובין סיני לטיול באירופה עבדתי בדפוס של הקיבוץ. ההורים שלי ואחי גל, בן 15, היו בממ"ד בבית שלהם. אני הייתי בממ"ד בדירת הצעירים שלי, ואחי שי, בן 19, היה בממ"ד בדירה שלו שרחוקה 2 דירות משלי.
עברתי את הגרסה הכנראה כי קלה באותו היום – פשוט ישבתי בממ"ד, לבד, במשך 14 שעות. לא היו לי ילדים לטפל בהם ולמסך את המצב, לא נכנסו לי מחבלים הביתה ואפילו לא דפקו על הדלת, לא שרפו לי את הבית, לא הייתי צריכה להרוג אף מחבל. לעומת חברים שלי, הורים של, סבים של, מהקיבוץ. ישבתי על המיטה שלי, בשיחות וידאו עם בן הזוג שלי שהיה בחו"ל עם משפחתו, בגלילה בפייסבוק וב-ynet. עשיתי בערך שלוש גיחות מהירות החוצה – לפיפי, למים, לתפוצ'יפס ותירס בשימורים. והאחת האחרונה הייתה לארוז תיק קטן; חטפתי מעט בגדים מהארון, מטען לטלפון ומברשת שיניים.
התחילו שמועות שמפנים אותנו. היה כאוס מוחלט, לא ידענו האם לחכות לקוד שנשמע מהחיילים או שהמחבלים כבר עלו עליו, לא ידענו למי להקשיב, למי לפתוח את הדלת ולמי ממש לא, מי כבר חולץ, למי נגמרה הבטרייה בטלפון, מי נחטף, מי נרצח, מי נשרף ומי מתחבא בשיחים.
יצאתי מהממ״ד
שמעתי את אחי, שהיה שתי דירות לידי, קורא לי לצאת "אופק זה הצבא, זה שי, תפתחי את החלון" ועוד קול גברי "אופק זה צה"ל, תפתחי."
פתחתי את החלון, חיילים פירקו לי את הרשת ונתנו לי יד לצאת. יצאתי החוצה מהממ"ד, לראשונה מזה 14 שעות, יחפה, רועדת, ישר לתוך החיבוק של אחי. הוציאו אותנו עם עוד כמה צעירים מהקיבוץ, בשני טורים, אמרו לנו "עיניים למטה! לא להרים את המבט!" שלא נראה גופות. נערות בוכות מאחורה, אחי מחזיק לי חזק את היד ואנחנו הולכים-רצים מוקפים בחיילים החוצה, אל שטח הכינוס מחוץ לקיבוץ.
בחוץ – בלגן. לא היה אף אחד אחראי בלעדית. היו שם המון חיילים מכל מיני יחידות שונות ולא נראה שיש מישהו אחד שיודע מה לעזאזל עושים או אפילו למי יש מים.
הכוונו כוחות לסבא וסבתא, לשאר המשפחה, לחברים – מתפללים שכולם חיים, שרק נגמרה הסוללה. היינו בחוץ כמה שעות, מדי פעם חייל צועק "צבע אדום!" וכולם מתכופפים. פעם אחת שמענו צרור יריות מימין, ממש קרוב אלינו, וישר התכופפנו, רועדים מכף רגל ועד ראש.
היינו שם בערך 150 אנשים, מהקיבוץ ומהמסיבה. חייל אחד צועק: "כולם לכו לשם! מהר!" והולכים, אני ברגליים יחפות על חצץ וקוצים, ממהרת כמה שרק אפשר. בחצי הדרך חייל אחר אומר: "מי נתן את הפקודה הזאת?! כולם לשמאל, מהר, לעלות על המשאיות!" ואנחנו הולכים. עולים על משאית צבאית, מנמיכים ראשים, ונוסעים לנתיבות. מכוניות שרופות בערימות לצד הדרך, שיגורים כתומים על השחור של הלילה. רוח על הגבים שלנו. אנחנו מתקרבים למקום בטוח. עוד מעט אפשר לנשום
בילינו את הלילה במתנ"ס בנתיבות שפינו עבורנו, ומתנדבים הביאו לנו מזרונים, שתייה ואוכל, משחקים לילדים. היה מדהים לראות איך המתנדבות והמתנדבים הללו, חובשי כיפות סרוגות וכיסויי ראש, קמו מהמיטה באחת בלילה ונשארו איתנו, הקיבוצניקים החילוניים, כל הלילה, עד שהאוטובוס האחרון יצא. לפני חודש עוד היינו קבוצה מול קבוצה בהפגנות.
הגענו למלון בעין גדי לארוחת בוקר, אחרי יותר מ-24 שעות בלי משהו נורמלי לאכול. קיבלו אותנו כאן כל כך יפה, הקיבוץ והמלון. ומאז אנחנו כאן. מובלעת קטנה של בערך שבעים נשים, אנשים וילדים מבארי. נוסף אלינו יש כאן חבר'ה מחולית, משדרות, מאשקלון ומאופקים. כולם פליטים.
אנחנו יחד
חשוב לי לציין את ההירתמות האדירה של עם ישראל בבגדים, בטיפולי נפש וגוף, בצעצועים, אפילו במחשבים ניידים וכלי נגינה. כל מה שרק מבקשים – אפשר להשיג. אנחנו התארגנו כאן על תפקידים זמניים – אחראית טיפולים רגישים, אחראית רכבים והסעות, אחראי תרופות, אחראי לוגיסטיקה וכו'… יש אנשים שהמפלט שלהם הוא העשייה. סיבה לקום בבוקר ולתפקד, להיות בתנועה. ויש גם אנשים שזה לא מתאים להם. שצריכים את השקט שלהם – העצב, הפחד והשכול מכבידים מדי. אין מקום לעוד.
בכל יום נפגשים מבוגרי הקיבוץ שלנו שנמצאים בעין גדי לשיחה. מעבירים הודעות חשובות, מחזיקים ידיים ובכל יום מישהו אחר מקריא את שמות הנרצחים שמותר להגיד. סופדים להם ומתרפקים על זיכרונות. יש עוד שמות – אנחנו שומעים כל הזמן שמות. שמות לא רשמיים, שיודעים אותם אבל לא לגמרי בטוחים. השיחות עליהם פחות רשמיות, בקולות מהוסים שמחזיקים בתוכם עוד מעט מעט תקווה. האווירה כאן קשה. כולם על הקצה, מתאבלים על האהובים שלנו ולא יודעים מה נעשה – האם נחזור לקיבוץ או בכלל נשאר בארץ, איך והאם הקיבוץ ייבנה מחדש?
ואנחנו מדברות על אלוהים. האם בכלל היה אלוהים ביום שבת? איך זה שכל המשפחה שלי שרדה ומשפחות אחרות נקרעו לרסיסים? האם אפשר לקרוא לזה נס? נס חילוני? מזל? מקרה? סתם?
חלק מאיתנו מרגישים רגשות נקמה, כועסים על החמאס ובעיקר על צה"ל, שבמשך שבע שעות לא הגיע והשאיר אותנו חסרי הגנה, החמאס חגג בקיבוץ שלנו באין מפריע. אין יותר על מי לסמוך. אין אלוהים ואין צה"ל.
אני אישית לא מרגישה רצון לנקמה. אני רואה שכותבים על טילים שמות של אהובים שנרצחו ומשגרים לעזה. זה עושה לי בחילה. לא הייתי רוצה שישטחו את עזה ויעשו ממנה לונה פארק, כמו שהרבה אוהבים להגיד. חורה לי האלימות. כל אותם חיילים שאם בכלל יצאו מעזה בחיים, יצאו ממנה דפוקים לכל החיים. כל האזרחים, משני הצדדים, שרק רוצים לחיות את חייהם בשלום, לאכול ארוחת בוקר, ללכת עם הילדים לים, לעבוד ולהתפרנס בכבוד – ולא יוכלו לעשות זאת שוב.
אני לא יודעת מה הפתרון. אני יודעת שככה זה לא יכול להמשיך, ושמבצע אחרי מבצע במשך יותר מעשרים שנים הביאו אותנו ממש הנה. אני לא יודעת של מי האשמה. אבל אני מקווה שנוכל מכאן להרים עיניים ולצעוד לכיוון אחר. אולי שקט יותר, אולי שלו יותר. אולי אפילו לשלום.
