לפני כמה חודשים פגשתי בחורה אירופאית צעירה בשם היידי, פעילת זכויות אדם, שהגיעה לגדה המערבית. פגשתי אותה אצל חברות פלסטיניות שלי בירושלים, שאצלן התארחה למשך כמה חודשים. מהרגע שנפגשנו, הרגשתי מהיידי עוינות כלפי. למעשה, היא הייתה בחורה די נחמדה, לכולן מלבד אליי.
כשניסיתי להבין למה אני זוכה ליחס לא נעים ממנה, היידי אמרה לי בפירוש: "אני לא מרגישה בנוח עם ישראלית בבית". באותו הרגע, דגדג בי אינסטינקט שלא ידעתי שיש לי: אינסטינקט ההסברה.
הרגשתי דחף לא מובן להגן על המדינה שלי. לספר להיידי על האזעקות, על הפיגועים, על הניסיונות מצד ישראל לשלום. רציתי לספר לה על סבא וסבתא שלי שנולדו פה ונלחמו על הארץ הזאת, ואולי גם לשאול אותה איפה הייתה המשפחה שלה בזמן ששלי נשרפה באירופה.
אבל בטרם הספקתי לאסוף את מחשבותיי, היא אמרה: "אני עוסקת בפוליטיקה כל היום בעבודה. כשאני מגיעה הביתה אני לא רוצה לדבר פוליטיקה". וזהו. נותרתי שקטה. לא יכולתי לומר מילה. הרגשתי כאילו כל מילה שאגיד רק תוכיח את טענתה על ישראל הפוגענית.
כמה שעות אחר כך נפל לי האסימון – למען האמת אין לי מה להגיד להיידי, כי אין טעם להגיד. פשוט כי אין לה מושג על מה היא מדברת. היא באמת לא יודעת. היידי למדה באוניברסיטה באירופה, על ארץ רחוקה אי שם במזרח התיכון, בלי אנשים אמיתיים, רק טובים ורעים. מבחינתה, הקיום שלי הוא תיאורטי בלבד וכל תכליתי היא לגלם את תפקיד ה'רעה', שעליה היא קוראת בספרים.
היידי הייתה בטוחה שהיא באה להציל את המזרח התיכון מפניי. באשליה של היידי, היא מבינה את החיים שלי יותר טוב ממני, ושהיא יודעת טוב יותר עבור הפלסטיניות מאשר הן עצמן. בהמשך, חברותיי יספרו לי שנזפה בהן על כך שלא הלכו להפגנה זו או אחרת, או שיצאו לבר ביום שבו נהרג פלסטיני.
למה היא לא סמכה על שיקול דעתן של הפלסטיניות לגבי המאבק שלהן? או על שיקול דעתן לגביי, חברתן? ויותר חשוב – למה נתתי לפרספקטיבה הפשטנית שלה להשפיע עלי כל כך עמוק? למי אכפת מדעתה של צעירה בת עשרים ובמבה שמעולם לא הייתה כאן קודם? ובכן, מסתבר שלכולם.
זר לא יבין זאת
מרגע שהחלה המלחמה, החל הקרב על ההסברה הישראלית. היידי היא אולי סתם עוד בחורה אירופאית נאיבית, אבל היא מסמלת את המבט המערבי הרחב יותר. מאז החלה המלחמה, אני רואה כל כך הרבה בקשות לעדויות מתורגמות לשפות שונות וסרטוני תעמולה ב-TikTok, שלא אמורים להגיע לשולחן של מנהיגים עולמיים, אלא בעיקר להתחרות על כותרות, אזכורים במדיה החברתית ואבק הכוכבים של הוליווד.
זה משתקף בחדשות הישראליות, שמעדכנות אותנו בעניינים החשובים האלה – כמו רשימות שחורות של סלבס פרו-פלסטינים, או כותרות מרעישות על סטורי שקיילי ג'נר לא פירסמה עם דגל ישראל. המקרים האלה, למרות שהם לכאורה טריוויאליים, מדגישים את האבסורד שבמלחמה שלנו על תשומת לב מהתקשורת המערבית.
בניגוד ל"תמיכה" הכלכלית והמדינית של ארה"ב, למשל, תמיכה מהסוג הזה לא מספקת לנו משאבים או עזרה מוחשית. אז מה בדיוק אנחנו מבקשים מהסלבס? האם קייטלין ג'נר העריכה את הנשמה, הדם, היזע והדמעות שהושמו בסרטון ששיתפה לטובת ישראל, כמו שבמאקו העריכו את השיתוף שלה? למה אנחנו כל כך צמאים לתמיכתם של סלבס שעבורם אנחנו בסך הכל ציוץ יומי?
כמו היידי, שמגיעה לאזור מלחמה בפעם הראשונה בחייה, חסרת כל יכולת להבין את הניואנסים המורכבים של המציאות שלנו, כאן במזרח התיכון, כך גם קיילי ג'נר, בין צילומים ופגישות, מעבר לים, לעולם לא תצליח להתעמק בכאב, להבין את הפחד, להיאחז בתקווה ובייאוש של חיינו כאן.
היידי לימדה אותי שיעור חשוב. יש דברים שזרים לא יבינו. בטח לא זוועות שגם אנחנו, שחיות כאן, מתקשות להכיל. עבורי, ההיידיות של העולם הן תזכורת שאין מה לבזבז אנרגיה בניסיונות לשנות את הדעה עלינו בעולם המערבי – פשוט, כי הם בחיים לא יבינו.
כביש עוקף היידי
והאמת היא, שהתקשורת, כל תקשורת – בין אם בטלוויזיה, בעיתון או באינסטוש – פשוט לא אוהבת מורכבויות. היא מפשטת נרטיבים מורכבים למונחים בינאריים, מצמצמת חיים ומוות לניקוד ואת המציאות שלנו למשחק של 'אנחנו או הם'. הנרטיב הזה הופך ממשחק תקשורתי לאידיאולוגיה מסוכנת, שמצדיקה את הסבל של אינספור פלסטינים. בחסות המשחק הזה, אנחנו נלחמים היום על החיבה של התקשורת בעולם, צועקים ברעש גדול את הצד שלנו בסיפור ומנטרלים את הצד הפלסטיני מלהישמע, גם באוזנינו. הכאב הישראלי, עמוק ואמיתי, לא מפחית מסבלם של הפלסטינים. כאב הוא לא משאב ואי אפשר לקחת עליו בעלות וגם לא להשתמש בו כנשק.
אבל אולי האובססיה הקולקטיבית שלנו לתיקוף חיצוני נובעת בכלל מחוסר ביטחון עמוק יותר – הפחד מהסתכלות פנימית. הפחד לשאול שאלות על הצבא 'המוסרי בעולם', או על 'הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון'. לכן אנחנו צריכות את צבא העם האינטרנטי, לדקלם יחד את דף המסרים שלנו, הכל כדי שנוכל לשמור על הנרטיב הלאומי שלנו מכל משמר ואת האוזניים שלנו מלשמוע כל קול אחר. אולי אנחנו חוששים שאם נסתכל פנימה, נתעמת עם המציאות, שבה כל כך הרבה אנשים סובלים, בין היתר בגלל המעשים שלנו.
כשאני חושבת על היידי אני חושבת על מה שהחלטתי לעשות בסוף בנוגע לדינמיקה בינינו – כשנפל לי האסימון, שהבנתה של היידי את המצב היא רק תיאורטית ודי פשטנית, יצרתי 'כביש עוקף היידי' ובניתי את מערכות היחסים האמיתיות שלי עם החברות הפלסטיניות שלי. בחרתי בנתיב אחר עבורי, שלא זקוק לתיקוף של אותה פעילה אירופאית לזכויות אדם.
בהשלכה על מציאות השבועיים האחרונים, אני רוצה לומר שנמאס לי ממאמצי ההסברה לעולם. נמאס לי לחכות שאנשים מבחוץ, מעבר לים, ישפטו את הנעשה כאן באמצעות דעותיהם הקדומות, הרחוקות, שלא מסוגלות לתפוס את המציאות שלנו במלואה. אני רוצה להפנות את המבט שלנו פנימה. להפסיק להיות מוגדרים על ידי סלבס מערביים ולהתחיל להבין את עצמנו, את השכנים שלנו ואת רשת הנרטיבים הסבוכה שקושרת את האיזור שלנו. להשתחרר מהלך הרוח ההסברתי, לאתגר נרטיבים קיימים, לחפש נקודות מבט מגוונות ולטפח דיאלוג פתוח, בעיקר עם השכנים שלנו כאן.
ההתמודדות עם המציאות של המלחמה הזו שוברת. כל דיווח, כל תמונה, כל סיפור על אבדן. קנה המידה של הסבל בלתי ניתן להכלה. וכשאני מסתכלת על מה שקורה בעזה אני צריכה להזכיר לעצמי, שזו לא רק סטטיסטיקה או כותרות של חדשות – אלה אנשים אמיתיים, שסובלים כרגע כאב עצום. אלה 7000 משפחות שנקרעו לגזרים (והמספרים רק גדלים), שמתמודדות עם טרגדיות אמיתיות. האימהות משני צדי הגדר בוכות את אותן הדמעות.
וכשקשה לי אני מנסה להזכיר לעצמי שלמרות שהשטח הפיזי שלנו הוא מוגבל, המרחב שלנו להכיל אחת את השנייה הוא אינסופי. לא על אותן סירות אמנם, אבל כולנו באותו הים.
בתמונה הראשית: Illustration by MintPress News
