השבוע פורסם שקצין מגל״צ נחקר בחשד לביצוע מעשה מגונה בחיילת. כמי שחוותה את התרבות הארגונית בגל״צ, אני מתחרטת ששתקתי בעבר, ועכשיו חשוב לי להגיד כמה דברים. אני, כמו הרבה מחברותיי הוטרדתי מינית במהלך השירות שלי כמפיקה ועורכת בגל״צ. במציאות שבה חיילות בנות 18-21 שחולמות להתקדם ולהצליח תלויות ברצון הטוב של עיתונאים בכירים בני שישים, המצב הזה הוא כמעט בלתי נמנע. הוא נמשך כבר שנים, ודורות של גל"צניקיות יודעות טוב מאוד על מה אני מדברת. כשאני נפגעתי פחדתי לדבר, לא התלוננתי. לא התלוננתי כי לא רציתי לשרוף את עצמי, רציתי שיאהבו אותי, רציתי להצליח ופחדתי שזה יתנקם בי, היום אני מתחרטת ששתקתי.
אני ממש לא מיוחדת בנוף, רוב הפגיעות המיניות בגלי צה״ל לא מדווחות באופן רשמי, בעיניי משתי סיבות:
- היעדר אמון ביכולת ובמוטיבציה של המערכת לטפל במקרים כאלה.
- פחד מפגיעה בעתיד המקצועי של המתלוננת.
אחרי שירות מדהים אבל גם לא פשוט בגל״צ, אני יכולה להעיד שהתחנה הזאת היא מיקרוקוסמוס של עולם מקבלי ההחלטות במדינה בכלל – הרבה גברים לבנים ומבוגרים, מעט נשים בעמדות בכירות והרבה נשים צעירות ונחושות בעמדות יחסית זוטרות, שנלחמות יום יום על מעמדן ועל אפשרויות הקידום שלהן. אין ספק שמדובר במקום גברי למדי, שכמו בעולם האמיתי שהוא לא בניין מתפורר בלב יפו, לא קל להיות בו אישה.
מפקד גלי צה״ל הנוכחי, דני זקן, הוא איש שאני מעריכה מאוד. עם זאת, הוא (כנראה) מעולם לא נאלץ להתמודד עם מבטים מפשיטים והערות מחפיצות מקולגות שמבוגרים ממנו בארבעים שנה. אני לא חושבת שהוא באמת יבין מה מרגישה מפיקה, כתבת צעירה או עורכת משנה שהמגיש הנערץ שלה רוכן מעליה בחדר הישיבות, נוגע בה במסדרון או בוהה לה בחזה באולפן השידור. זה מסביר, בין היתר, את התגובה שלו לפרסום המקרה בו קצין בכיר בתחנה נחקר בחשד למעשה מגונה בחיילת. ואני מצטטת:
״החיילת מקבלת מהרגע הראשון את מלוא התמיכה והליווי. ועם זה חובה להדגיש, לכל אדם ובכלל זה לקצין, עומדת חזקת החפות עד להכרעה בנושא״.
חזקת החפות היא חשובה, אבל אין צורך להילחם עליה. היא שייכת לאותו הקצין מתוקף החוק. לעומת זאת, תחושת הביטחון של החיילת הגיבורה שהתלוננה למרות הקושי אינה מובנת מאליה. היא זקוקה לגיבוי מלא, לאמון, לתמיכה בלתי מסויגת בה במעמד הכל כך לא פשוט שהיא נמצאת בו. אם הפיקוד בגל״צ ימשיך לנהוג בתרבות הגזלייטינג, להסתפק במילים יפות אבל בה בעת גם לצפצף על תחושת הביטחון של החיילות ולאפשר לאותו הקצין להמשיך להגיע ליחידה (!) ימים ספורים אחרי פרסום המקרה, אף חיילת לא תתלונן שוב.
המקרה המזעזע הזה יכול להיות הזדמנות לריפוי. אפשר להשתמש בו כדי להחזיר את אמון החיילות בצמרת הפיקודית, אפשר לנצל את ההזדמנות כדי לטפל בבעיה מהשורש, לבצע ניקוי אורוות ולדאוג שאף אחת לא תצטרך לפחד לפתוח את הפה ולשתף במה שעבר עליה. נכון לרגע זה, נראה שאין חדש תחת השמש והתחנה תמשיך בתרבות הטיוח, בניסוח הודעות הדוברות היפות ובתרבות הארגונית שגורמת לעשרות חיילות להרגיש כמו טרף קל בכל יום שבו רגלן דורכת בתחנה.
אני כל כך מקווה שהדור הבא של הגלצניקיות יזכו לשרת בתחנה שהן מרגישות בה מוגנות, ועד אז כל מה שיש לי להגיד הוא שכל מי שיכולה צריכה להשמיע את הקול שלה, כדי שנוכל להבטיח לבאות בתור מציאות טובה יותר. אנחנו חייבות להן את זה.
ולחיילת שהתלוננה, אם את קוראת את זה, תדעי שאת לא לבד. אני מאמינה לך.
