גלי צה"ל: חיילות וחיילים נותרים ללא הגנה

ברחוב צדדי ביפו בבניין מתפורר נמצא גוף התקשורת החזק בישראל. בבניין ניתן למצוא אולפנים, חדרי עבודה ומקלחות. שם נולדו מיטב הבכירים בערוצי הטלוויזיה והעיתונות הכתובה בישראל, במשרות רבות בשירות הציבורי ובמקצועות שנמצאים בצומת התקשורת-פוליטיקה. אבל בינות לקירות הטחובים ולצבע הדהוי נמצאים נערים ונערות שחוששים לפני שהם פותחים את הדלתות. שם התעמרות, התעללות ולעיתים גם הטרדות מיניות הם חלק מהותי מהנורמה.

בבניין הזה פועלת תחנת הרדיו הצבאית, גלי צה"ל. בשעות היום זוהי תחנת רדיו בפריסה ארצית שנהנית מתקציב מכובד (כ-20 מיליון ש"ח מתקציב הביטחון וכ-20 מיליון ש"ח הכנסות מפרסומות), אחוזי השמעה גבוהים (כ-37% מהמאזינים לרדיו בשנת 2020), "טאלנטים" מוכרים וחשיפות עיתונאיות רבות משמעות. אבל בלילה התחנה כמעט ריקה. רק החיילים והאזרחים שעובדים במשמרת נמצאים שם. אין שום דרג פיקודי או השגחה. האולפנים, עם הציפוי האקוסטי שלהם, מבליעים כל רעש. הכל יכול לקרות. 

עשרות הגל"צניקים והגל"צניקיות לשעבר, עימם דיברנו בחודשים האחרונים, שירתו בתחנה בשנים שונות ובעשורים שונים, ולמרות שההטרדות שינו צורתן לאורך השנים, ניתן לראות כיצד שוב ושוב החיילות והחיילים בארגון נאלצים להתמודד, ללא הגנות וללא אפשרויות בחירה, עם סגל אזרחי-מקצועי מבוגר בהרבה ובעל כוח רב שמייצר סביבת עבודה קשה ומאיימת.

"בגל״צ ישנם טכנאים חיילים וטכנאים אזרחים עובדי צה"ל. האזרחים נעים מגיל 23-70 ומחזיקים בקביעות ובתנאים טובים בתחנה. כמה טובים? שהם מרשים לעצמם לעשות הכל. כך קורה שבעודי עולה במדרגות, טכנאי בן 65 לוחש לי באוזן ״כל כך יפה״. כך קורה שהם מסתכלים ובוחנים את גופן של החיילות יומם וליל וכחלק מתפקידם יושבים וצופים במצלמות של כל האולפנים בגל"צ. לעתים עם דלת סגורה, לעתים לא פותחים כשמבקשים מהם".

אולי המקרה שמבהיר את פערי הכוחות בין הטכנאים והחיילות בצורה הדרסטית ביותר הוא התקיפה שחוותה עידית (שם בדוי) מידיו של אחד מטכנאי התחנה הוותיקים, בני יהודאי.

עידית התגייסה בתחילת שנות האלפיים ושובצה כמפיקה במחלקת החדשות בתחנה. במהלך שירותה הצבאי החטיף לה בני יהודאי – אחד הטכנאים המבוגרים, שהיה ידוע במזגו האלים והלא צפוי – סטירה במהלך יום עבודה משותף. 

כפי שעידית מספרת, "במקרה של בני יהודאי היה ידוע שהוא "לא בסדר". שהוא אלים. ההתנהגות שלו הייתה תמיד מאוד מאיימת. הדברים האלה היו ידועים ולא טופלו, אז את הולכת לידו על קליפות ביצים. הוא היה הטכנאי שלי באחד האולפנים ובגלל שאני יודעת שזה בני יהודאי אני נכנסת בחנפנות, בחיוך, בעדינות. פתאום הוא מתחיל לצעוד לעברי. נעמד מילימטר ממני, היו לו מילים מאיימות. משהו כמו 'את מפחדת ממני? את צריכה לפחד ממני'. ואני עומדת שם ופתאום הוא מחטיף לי סטירה. במקרה לחלוטין שתי מפיקות עמדו מהצד השני של הדלת וראו את זה. הן טסו להתלונן לטינה מלמד (קצינת משאבי האנוש בתחנה), שניסתה אמנם להגן על החיילים אבל היו לה כלים מעטים. הייתי ילדה. רצתי אחרי החברות שלי וביקשתי שלא יתלוננו, כי אני לא יכולה להתפטר. טינה עשתה ככל יכולתה להגיש את התלונה ולתמוך נפשית. אני לא רציתי להגיש את התלונה, כי ידעתי שנמשיך לעבוד ביחד. אבל לא הייתה לה ברירה. ברגע שדווח לה, היא חייבת לדווח. זה היה תהליך משפיל במערכת הצבאית, אני כחיילת מול אזרח עובד צה"ל. אנחנו לא שווי זכויות, לא מתמודדים מול אותם דברים. וזה בא לידי ביטוי בחקירה ובעונש. כשהוא קיבל את העונש לא הייתי צד, זה היה הצבא מולו".

לאחר שנפתחה חקירה במצ"ח, קיבל יהודאי כעונש קנס זעום של כמה מאות שקלים, (אותם שילם לצבא, לא כפיצוי לעידית) והמשיך לעבוד בתחנה כרגיל. עידית, שבשלב זה כבר השתחררה מהשירות, לא עודכנה בנושא וגילתה על העונש רק כשקראה עליו בעיתון.

"נתון משמעותי בגל"צ הוא העובדה שלא מדובר בבסיס צבאי", אומרת עידית. "חלק מהעובדים הם חיילים סדירים וחלק אחר הם אזרחים עובדי צה"ל – אפילו לא חיילים בקבע. זה אומר שיש להם זכויות שונות, שיש פערי גילאים. ויש כמובן גם מעמדות. בסופו של דבר, המסגרת נמצאת בקונפליקט: יש לך עובד זמני בלי זכויות אזרח – החייל, ויש לך עובדים קבועים – אזרחים עובדי צה"ל – שחלקם כבר חטאו בעבר. וזה המצב שפגע בי. כל הפגיעות שעברתי בגל"צ עברו כבר על חיילים אחרים בעבר, עם אותם הפוגעים. וכולם ידעו. זה מצב שזורק עליך את האחריות: את יודעת שזה קורה, את יודעת שאף אחד לא יפטר את המתעמר, לא משנה כמה פעמים הוא חזר על מעשיו ולא משנה כמה עדים היו לה. אז את אמורה לדעת שהוא כזה – ולמנוע את הפגיעה בכוחות עצמך". 

המקרה של עידית וחוסר הטיפול בו חלחלו הלאה לדורות הבאים של המתגייסות לגל״צ, כפי שמעידה הגר (שם בדוי), שהתגייסה בשנת 2008 והכירה את ה"אגדה על הטכנאי שנתן סטירה למפיקה", לדבריה. "שמעתי את זה עוד לפני השירות עצמו. סיפרו שהוא שילם לצבא כמה מאות שקלים אבל נשאר לעבוד. את שומעת את הסיפור הזה ומיד מבינה שאין טעם להתלונן". היא אומרת.

נשים אחרות המשיכו להיתקל ביהודאי בזמן השירות, כפי שמספרת סתיו (שם בדוי), (2018) "הייתה פעם שהייתי באולפן הבוקר והוא ניסה להתחכך בי, לכאורה כדי להראות לי איך "להעלות טלפון", מה שבשלב הזה כבר ידעתי היטב איך לעשות. פעם אחרת, כך שמעתי, אחד החיילים עלה לפיקוח בשעת לילה ותפס אותו מאונן תוך שהוא צופה בפורנו. תודה לאל שהוא יצא לפנסיה, אחרת עוד חיילות וחיילים היו נאלצים לסבול ממנו".

חגית (שם בדוי), התגייסה בשנת 2007. לדבריה, יהודאי לא היה היחיד בדרג המקצועי שיצר אווירה קשה ומאיימת. "תמיד התחמקתי מללכת לחדר של הפיקוח, של הטכנאים. האווירה הייתה מגעילה: לטישת עיניים, זלזול… כל הזמן הרגשתי שאני צריכה להדוף את הניסיון לשים אותי בקופסה של 'דבר יפה להסתכל עליו'. היינו מחזור מדהים של כוכבים וכוכבות ובנוסף לצורך של כולנו להצטיין, כל הזמן הדפנו את העלבונות וההטרדות והחדירה למרחב האישי שלנו. בשלב מסוים את גם משתמשת במיניות שלך כי את מבינה שאת צריכה לעשות הכל כדי להשיג את מה שאת צריכה להשיג: פרומו, אולפן… כולל לפלרטט. כל זה מגיע – ולא במנותק, עם האפליה המגדרית המובנית: יש מפיקות ועורכים, מפיקות וכתבים. וברור שכתבים נתקלים בהרבה פחות קשיים בדרך לעשות את מה שהטילו עליהם לעשות". נופר (שם בדוי), שהתגייסה שלוש שנים אחריה, מחזקת את התחושה שעולה מדבריה של חגית: "הדינמיקה בעבודה מול הטכנאים מאד מורכבת. לא פעם יש תחושה שאת צריכה לשדל את הטכנאי לעבוד עבורך – עבורך ולא עבור השידור. הקריירה שלך תלויה בסיטואציה הזו ואילו העבודה שלו מובטחת, לא משנה איך הוא יתנהל".

"היו מערכות יחסים "בהסכמה" בין חיילות בנות 18-19 עם עורכים בני 30 פלוס. זה היה בהסכמה, אבל עצם העובדה שזה מותר, הופך את זה לדבר שהוא מקובל ושגרתי. אז בנות יוצאות עם בחורים מבוגרים בהסכמה וגם אם אין שום דבר פוגעני במערכות היחסים עצמן, נוצרת אווירה שגורמת לאחרים להגיד 'טוב, אז אולי גם לי מגיע'"

בתחילת שנות האלפיים היה א' (השם המלא שמור במערכת), הכתב הצבאי בגל"צ. היום הוא משמש כיועץ תקשורת. הוא היה בשנות החמישים לחייו, כשנשלחה רינת (שם בדוי), למסור לו טייפ הקלטה ששכח בתחנה.

"שלחו אותי כשליח באמצע שבוע להביא לו את הטייפ. זו הייתה סיטואציה הזויה. אני מגיעה לשכונה שלו ולא מוצאת את הבניין ואז הוא קופץ עלי מהשיחים ועשה לי 'בו!', זה היה ממש מוזר. לא קרה עוד כלום באותה סיטואציה, מלבד סליזיות כללית. אבל אז התחילו הסמסים", מספרת רינת. "משהו בסגנון 'אני יודע שאת רוצה אותי, יבוא היום ונהיה ביחד'. לא הגבתי לאף סמס שהוא שלח לי. חשבתי שזה תלוש, מוזר, לא הבנתי מאיפה זה בא ואני חושבת שזה איכשהו דעך".

עם תום השירות של רינת, במסיבה של אזרח עובד צה"ל מגל"צ בה השתתפה, ניגש אליה א'. "הוא כנראה לא שכח שלכאורה היה בינינו "מתח מיני", שכמובן לא היה. הוא ניגש אלי קרוב ופשוט חפן לי את השד, ותוך כדי אמר 'עכשיו אפשר להיות ביחד'. אין בכלל שאלה אם אני מעוניינת. הוא פשוט ביקש שנעזוב את המסיבה יחד ונלך לאנשהו", היא מספרת. "אני נבהלתי מאוד, הייתי מפוחדת וצעירה, לא ידעתי איך להגיב. המצאתי תירוץ שאני הולכת רגע לפינה, לא ידעתי מה להגיד, נזהרתי שלא ייעלב כי הייתי עיתונאית צעירה וחששתי שזה יפגע בקריירה שלי. פשוט התחבאתי עד שהוא עזב ורק אז עזבתי, כמובן לכיוון אחר. אז אמנם זה קרה אחרי השחרור שלי, אבל אני חושבת שזה חלק מהמתח של המעמדות. זו סביבה מאפשרת ואפילו מעודדת להטרדות. זה מטשטש להם את הגבולות".

"את מגיעה לגל"צ, ילדה בת 18. את חייבת לבצע את המשימות לא משנה מה הטילו עליך, את לא יודעת שלא כל האמצעים כשרים, את לא יודעת שאת לא צריכה לשלם את המחירים האלה. את משלמת מכיסך ומנפשך. את צריכה אולפן עכשיו, אז את מבקשת מהפיקוח הטכני והם דוחקים אותך לאיזה פלירט. גורמים בתחנה מאוד ניצלו את המקום הזה"

המפגש עם הדרג המקצועי שאחראי על עתידן הצבאי והמקצועי של החיילות והחיילים, מייצר מוקדי חיכוך ספציפיים. כמו במקרה של טכנאי, שהיה מוכר בתחנה בכינוי "תותח". "תותח" היה אחראי על הטלפונים התחנתיים, בתקופה שכל דקה של שיחת טלפון עלתה הון. "הוא היה בן חסות מוזר של קצינת כוח האדם", מספרת חגית, ״הוא היה אחראי על הטלפונים התחנתיים ובשירות יש לך המון טלפונים לעשות. אז הוא היה כופה עליך חיבוקים, לחיצות ידיים… לפני שמאשר לך לקבל במכשיר. ואת לא יודעת כלום. כל החיים חינכו אותך להיות ילדה טובה ונחמדה ולהצטיין ואז בא האדם הזה ומפעיל עליך מכבש לחצים והוא גם האחראי לרווחתך. הוא ההבדל בין חשבון טלפון של 300 ש"ח לחשבון טלפון של 50 ש"ח". כשפנו לקצינת כוח האדם, מספרת חגית, נאמר להם שלא ניתן להעיף אותו כי הוא אח שכול.

מיטל (שם בדוי), שהתגייסה בשנת 2011, מספרת ש"תותח" נתן לה המון תשומת לב. "הוא היה רומז לי שהוא חבר טוב של ראש המחלקה שלי, שאם אני צריכה משהו שלא אהסס להגיע אליו למשרד", היא מספרת. נטלי (שם בדוי) מספרת ש"תותח" היה נוהג לזמן אליו חיילות לשיחה, לסגור את הדלת ולשאול שאלות אישיות. "אם מישהי לא הייתה באה לו בטוב, הוא היה חוסם את האפשרות שלה לשלוח מסרונים. זה היה בקונצנזוס, זה היה ידוע".

לצד "תותח" ששמו עלה שוב ושוב בראיונות שערכנו, שם נוסף שחזר על עצמו הוא יחזקאל אמבר, דמות מיתולוגית בתחנה. כל כך מיתולוגית, שהוקם לכבודו עמוד דמוי "ויקיפדיה" ובו מילון עם ביטויים שונים שבהם נהג להשתמש – ומשמעותם. רבים מהביטויים בעלי קונוטציה מינית ברורה. הנה כמה דוגמאות:

אמבר, אב שכול, שימש בעבר כטכנאי ובהמשך נותר לשמש כנהג ניידת השידור במגוון שידורים מהשטח. היותו חלק ממשפחת השכול הגן גם עליו מפני טיפול הולם של אגף כוח האדם, למרות הטרדות מילוליות חוזרות ונשנות של חיילות שנסעו עימו בניידות השידור ברחבי הארץ. אחת מהן היא חגית: "יצא לי לעבוד הרבה בניידות השידור. אז את נוסעת שלוש שעות לגולן, עם יחזקאל אמבר. את יושבת איתו בניידת ואין לך לאן ללכת. הוא היה שואל 'את טבעית?', כדי לברר את הנטיות המיניות שלך. הוא היה מדבר עלי בקביעות מאחורי הגב: 'חגית הזאת היא כוסית, אבל מאיפה לי לדעת איך היא נראית בבגד ים?' כל הזמן סיפורי זימה, מדבר על חיי האהבה שלנו ומנסה למצוא לי בעל. בזמנו זה היה קוריוז, הרגשנו לא בנוח אבל לא חשבנו שזה דפוק".

שני (שם בדוי), התגייסה כחיילת דתיה. היא חוזרת על שמו של יחזקאל אמבר כדמות שגרמה לאי-נוחות מטרידה על בסיס קבוע. "היה לנו הרבה זמן משותף בניידות השידור. כמעט כל שבוע. הוא תמיד היה אומר "יש פה חיילת שמורה, יד ראשונה! כדאי לצאת איתה, מי רוצה?". זה היה במעטה של לדאוג לי, אבל זה היה כל כך בוטה… לא הייתי מגיבה לזה כי היינו משדרים בכל מיני חורים ובגלל ששבת הייתה נכנסת מוקדם, הייתי חייבת את הטרמפ ולכן דאגתי להיות אקסטרה נחמדה. זה היה מאוד משפיל. הוא נהג להתרברב שהבנות בתחנה "מופקרות", "אבל את דתייה, את לא מופקרת כמוהן". זה היה גורם לי להתכווץ. לא נעים, מקטין אותי. היה מנפנף בזה שהוא אב שכול. הוא היה אומר 'לא יעשו לי כלום, מי יגע בי, הפיצויים שלי ענקיים'. ואם לא הייתי נחמדה אליו, הוא היה מוריד אותי בתחנה ביפו. הייתי צריכה לסתום את הפה כדי לקבל את ההטבה של טרמפ למקום נגיש יותר תחבורתית".

ליה, ששירתה לא מעט בניידות של "קולה של אמא", מספרת: "קרה לי לא פעם ולא פעמיים שאמבר "הציע" אותי לחיילים והשתמש בביטוי "יד ראשונה". היחס שלו לחיילות היה דבר שכולם יודעים עליו. אני לא התלוננתי על זה – כי את לא תתלונני על הבדיחה של כולם".

הדיון על אמבר התחדש לא מזמן בקרב יוצאי התחנה, כשהיה מועמד לפרס מפקד גל"צ על תרומתו לתחנה. כשחלק מיוצאות התחנה העירו שלא ראוי שיקבל פרס, בהתחשב בהתנהלות שלו מולן, הדבר לא התקבל יפה. "אמרו שהוא אב שכול ו'מה את רוצה ממנו, הוא בפולקלור של התחנה'" אומרת ליה. "ניסינו להסביר להם שכגל"צניקיות לשעבר, אנחנו מרגישות כאילו שירתנו בבורדל וכולנו הוטרדנו בו בטירוף".

בעת מועמדותו של אמבר לפרס, כתב עמית גולדברג, ששירת בתחנה, פוסט בפייסבוק בו סיפר על מקרה שאירע לו עם אמבר. עוד, הוא סיפר בפוסט, שהקצינה הרלוונטית לה דיווח, אמרה לו שמאחר ומדובר באב שכול, אי אפשר לעשות שום דבר.

"היה לילה אחד שהייתי צריכה להחזיר מפתח לפיקוח. הדלת אמורה להיות פתוחה. זה היה בערך בחצות – והדלת נעולה. הצצתי דרך המנעול וראיתי את אחד הטכנאים מאונן בזמן שהוא צופה בפורנו"

ואם התפאורה היא תחנת גלי צה"ל השוכנת בבניין המתפורר ברחוב יהודה הימית ביפו מאז שנת 1958, השחקנים במופע האימים הזה הם פעמים רבות אנשים כמו שחר תמיר – זוכה פרס מפקד גל"צ על תרומתו לתחנה. "שחר תמיר היה טכנאי עיוור שהיה מסתובב עם מקל. כחלק מהעיוורון הוא היה ממשש ידיים בצורה סליזית ודוחה. זה היה ליטוף שנמשך ונמשך ונמשך… עושה לי צמרמורת אפילו לדבר על זה", מספרת נטלי (שם בדוי), "הייתה לי שיחה על הליטופים שלו עם אחד מעובדי התחנה", מספרת ליה (שם בדוי), שהתגייסה בשנת 2009. "אותו עובד אמר לי "אבל שחר מזהה אנשים לפי הקול!". ושם הבנתי שהוא בעצם מנצל את העיוורון שלו כדי לגעת בך". זמן מה לאחר מכן פוצצה הדס שטייף את הנושא. "זו הייתה אחת הפעמים הבודדות שטיפלו בתחנה בעובד מטרידן. זה דרש כמובן שאחת מהאזרחיות הבודדות שעובדות בתחנה תפעיל לחץ בעניין".

או עומר דונסקי, שהיה טכנאי בגל"צ והורשע בשנת 2012 בעבירות מין. "הוא היה חושף את עצמו לנשים בחדרי מדרגות בצפון תל אביב", מספרת לנו ספיר (שם בדוי) ששירתה בתקופה בה עבד שם. או כמו ד' (השם המלא שמור במערכת), טכנאי "שלא היה מוותר", כפי שספיר מתארת, זורק למפיקות הערות כמו "התחת שלך נראה טוב במדים" ויושב איתן באולפן גם כשביקשו ממנו לעזוב. גל (שם בדוי), מספרת שבמפגש הראשון שלהם, בשנת 2015, כשרק הגיעה לתחנה, שאל לשמה וכשענתה לו "גל", הגיב ב-"שם של זורמת". הסיטואציה הגיעה לחלונות הגבוהים ולהבנתה של גל, הנושא טופל. אלא שבשנת 2017, שנתיים לאחר מכן, מתארת הילה (שם בדוי) שיחה חודרנית במיוחד שניהל איתה אותו ד'. "הייתי בהלם. ישבתי באולפן, עוד הייתי בחפיפה, אבל איכשהו הייתי שם לבד. הוא התחיל לשאול אם יש לי חבר, אם אני בתולה… קמתי ויצאתי". אחרי תלונות רבות, ד' התבקש להתפטר. אך עד היום הוא עובד כטכנאי בגופי תקשורת שונים.

הגבולות המטושטשים והיחס המשפיל לחיילות חלחל גם לאלו ששירתו כחיילים בתחנה. חגית כינתה את האווירה ששררה במקום "אווירה של בעל זבוב". גם החיילים, היא מספרת, התנהגו כאילו החיילות מותרות. "עשו רשימות מי הכי יפה, חיילים מבוגרים ואזרחים היו בודקים "מה היבול" בקורס החדש. זה לא צמח בוואקום. גם האווירה של הטאלנטים כלפינו הייתה של 'גם לי מגיעה חיילת'".

לקראת סוף שירותה של חגית כינה אותה אחד הטאלנטים "כוסית" בישיבת צוות. "זה קורה כשאני המפיקה הראשית – ובישיבה נמצאת גם העורכת הראשית של התכנית. הם לא אמרו כלום. אני חושבת על מקום העבודה שלי היום, כשאני בערך בגיל שאותם אזרחים שעבדו איתי בגל"צ היו אז ואין סיכוי שלא אעמיד מישהו שאומר דבר כזה במקומו בפורום בו הוא השמיע את הדברים. בגלי צה"ל כל הזמן היו סביבנו אזרחים שהיו צריכים לדעת יותר טוב – ואף אחד לא אמר שום דבר אף פעם. היינו מותרות. זה בעיניי הכי חמור, שהתנהגו בנו כאילו אנחנו כיבוד בבר".

מה קורה בגלי צה"ל? מערכת של הטרדות מיניות, התעמרות והדרה

"כשהתחלתי את השירות יצאתי עם מישהו ששירת כמה מחזורים מעלי. כשהייתי בחפיפה לתפקיד, אחד החיילים הותיקים גילה את זה והסתלבט עלי שאני מוצצת לבחור הזה. ובאמת, הקריין הזה היה בחור נחמד – אלה פשוט היו דברים שמותר להגיד. ובתוך הסיטואציה הזו, לאלה שמשרתים מחזור אחד מעליך יש המון כוח, כי הם אלה שמחליטים אם את מוכנה להתחיל את התפקיד. אז את לא יודעת איך להגיב"

בסוף שנות השמונים, בבניין המתפורר ביפו, נתקלה נטע (שם בדוי) בעדי טלמור ז"ל, עורך החדשות המיתולוגי של התחנה. טלמור הצטרף לתחנה כאזרח עובד צה"ל. הוא הגיש וערך תכניות וחדשות מעל לשלושים שנים. בנוסף, הוא כיכב בקומדיית המצבים "קרובים קרובים". בשנת 2011, לאחר שהתמודד עם מחלת הסרטן ובחר לסיים את חייו דרך ארגון המסייע לחולים סופניים לעשות כן, הוא הפך לדמות מיתית בתחנה. "לא דיברו על עדי טלמור". אומרת נטע. "הוא היה איש מורכב ונסיבות מותו טרגיות, אך הוא היה מתעלל מילולית במפיקות היומן. הן היו מכונות לפי איברי גופן, לעיתים בגזענות: "תחת", "ציצי", "תחת מרוקאי שמן", "שדיים"… חפצון קיצוני. הוא היה צועק באינטרקום 'שדיים יא מטומטמת, אני אזיין אותך'. הוא היה נטפל גם לבנים חלשים, מתעלל במפיקות".

כמה מהחוויות גם נגעו לנטע ישירות: "הוא היה נכנס למבזקי חצי (מבזקי חדשות במחצית השעה), מכניס את היד למכנסיים ומשפשף את עצמו תוך כדי המהדורה. הייתי מעמידה פנים שאני לא רואה. היו המון שיחות על פורנו שהוא רואה, שניות לפני המבזק ואז הוא היה פותח מיקרופון כאילו כלום לא קרה".

שרון (שם בדוי), מספרת: "כולם ידעו שהוא איש נוראי. וכשהוא מת, הסיקור התקשורתי כינה אותו "עוף מוזר", "מתבודד", תיאורים שמחפים על העובדה שהוא היה פשוט מגעיל. הייתה מפיקה שהוא נהג לקרוא לה "כלבה פלסטינית" ובאופן קבוע היה זורק גפרורים בוערים על מפיקות כדי להפחיד אותן".

"הוא פשוט יצר אווירה עוינת" מסבירה רינת (שם בדוי), שהתגייסה בשנת 2004. הוא חד משמעית היה מתעמר במפיקות שעבדו איתו באמצעות אלימות מילולית".

"עם הזמן למדתי להתעלם", אומרת נטע. "כל שנה ביום מותו אף אחד לא אומר כלום על הצד הזה. כולם אומרים 'אוי עדי טלמור השובב', הוא היה 'המוזר', 'האקסצנטרי'. וכולם ראו, לא היה מישהו שלא שמע כשהוא קרא 'תחת מרוקאי שמן'. הוא היה איש מאוד מורכב, אישיות מסוכסכת, אך ההתעללות המילולית הייתה בוטה ובלתי נשכחת".

"אני רוצה שזה ידובר שבגל"צ התעללו בילדים. עוד בסדנאות היומיות בקורס, אותם העבירו טאלנטים מעולם התקשורת הישראלי, התחילה האינדוקטרינציה של ההשפלה. היינו בחרדות מהסדנאות האלה שהיו מלאות בעלבונות, השפלות וצחוקים על חשבוננו, מטעם המנחים". עמית גולדברג, קד"צ 2010

מידי שנה נבחנים לשירות בגלי צה"ל אלפי בני נוער. רק כעשרים מתקבלים לקורס הקדם צבאי (קד"צ), בסופו של תהליך מיון ארוך הכולל בחינות ידע, בחינות קול, סימולציות וראיונות אישיים. הקד"צ מתרחש פעמיים בשנה ואורך חודשיים. אחריו, מתחלקים החיילות והחיילים לתפקידים השונים: כתבים, קריינים, מפיקים, עורכי מוזיקה, עורכי תכניות וכו'…

המסר העיקרי של הקורס הקדם צבאי של גלי צה"ל, כך על פי כלל המרואיינים והמרואיינות לכתבה זו, הוא "תגידו תודה שהתקבלתם לפה". שני (שם בדוי), שהתגייסה לפני כעשור, מסבירה מה עומד מאחורי המסר הזה: "הבשר הצעיר מתחלף והכל מותר. אפשר להתייחס אלינו איך שרוצים, לדרוש ולומר מה שרוצים. אם לא אנחנו – יש אלף אחרים שעומדים בתור. ובתחנה שגם ככה היא מאוד גברית, את לא רוצה לקבל יחס שונה בגלל שהתלוננת". "זו מערכת שמאמינה באופן מיושן בתפיסה של 'קודם אשבור אותך ואז אבנה אותך מחדש' איך שאני רוצה", מוסיפה כרמל (שם בדוי), שהתגייסה בשנת 2013.

יותר מכל תואר אקדמי, יקנה השירות בגל"צ למשתחררים כלים וקשרים שיעזרו להם להשתלב במהרה בגופי התקשורת הגדולים בארץ. מיטב הבכירים בערוצי הטלוויזיה והעיתונות הכתובה בישראל ובמשרות רבות בשירות הציבורי ובמקצועות שנמצאים בצומת התקשורת-פוליטיקה, החלו את דרכם בשירות צבאי בגלי צה"ל. ולא סתם. שירות בגלי צה"ל הוא כמו סטאז' בתקשורת: את נושאת באחריות ובתפקידים של ממש בערוצי התקשורת של גל"צ ובמקביל, מקבלת ליווי והכשרות לאורך שירותך הצבאי. כך שבסופו של דבר, לאחר שעשו את צעדיהם הראשונים בעולם התקשורת בגל"צ, מתברגים עיתונאים רבים ומוכרים בערוצי התקשורת השונים בישראל. למקום עבודתם החדש הם מביאים עימם את הכלים שרכשו, את הקשרים המקצועיים וכן, את נורמות העבודה.

אך מה קורה כשנורמות העבודה המקובלות ב"בית הספר לתקשורת" של ישראל כוללות הטרדות יומיומיות, יחסי עבודה מתעמרים, חוסר גבולות קיצוני בין עובדים לחיילים והדרה מסיבית של נשים כפיתרון מיידי לכל תלונה על הטרדה?

בשנתיים האחרונות אנו עדות לגל של חשיפות בעיתונות, על התעמרות בעבודה והטרדות מיניות בגופי התקשורת והעיתונות הגדולים בארץ: התחקיר של "המקום הכי חם בגיהנום" על התנהלותה של עורכת מאקו סלבס, צליל הופמן, תחקיר "זמן ישראל" על עורכת "גלריה" של עיתון "הארץ", ליסה פרץ, תחקיר "הארץ" על ההתעמרות בחדשות "כאן" 11 ועוד…

כל אלה חושפים שוק תקשורת שבו התעמרות, התעללות ולעיתים גם הטרדות מיניות הם חלק מהותי מהנורמה. ומה אם הנורמה הזו מתחילה להתבסס במקום העבודה הראשון של כשליש מהעיתונאים בארץ?

מה קורה בגלי צה"ל? מערכת של הטרדות מיניות, התעמרות והדרה

בני יהודאי: לא החטפתי סטירה לחיילת, אלא טפיחה קלה על היד בגלל שנגעה בציוד טכני למרות הוראה מפורשת בנושא שאין למי שאינו איש טכני לגעת בציוד טכני. היתה זו קונספירציה של שתי חיילות כנגדי על כך ש"סטרתי" וכיוון שהיו שתיים, האמינו להן.

שחר תמיר: לעיתים אחזתי בידה של אישה ללא כל קשר למעמדה בצה׳ל, מתחושת מגע היד אני מבין איך היא נראית. וודאי לא התכוונתי לפגוע באף אחת, אני מקווה שזוכרות לי את זה רק בהומור ומצטער אם מישהי בכל זאת הרגישה פגועה מכך.

יחזקאל אמבר לא הגיב בשלב זה, ככל שיגיב, תגובתו תתווסף לכתבה. 

גלית אלטשטיין, ממלאת מקום מפקדת גלי צה"ל מסרה בתגובה: ״הודעתי באופן חד וברור ואנצל גם במה זו כדי למסור שאחד מחובותיי המרכזיים הוא להבטיח בראש ובראשונה את שלומם וביטחונם של החיילות והחיילים המשרתים והמשרתות בתחנה הצבאית. כתחנת שידור ציבורית, ממלכתית וצבאית מוטלת עלינו האחריות למגר את התופעה הבזויה של הטרדות מיניות ומילוליות ומחובתנו להוות דוגמא אישית כלפי הציבור. לא אאפשר במאומה ואגלה אפס סובלנות כלפי כל ביטוי של הדרה, החפצה, הטרדה, סקסיזם, והשפלה בסביבת העבודה כדי שכולם ללא יוצא מן הכלל ייהנו מסביבת עבודה בטוחה ונוחה״.

תגובת צה"ל: במסגרת ביקורת אכ"א שנערכה בשנת 2019 ביחידת גלי צה"ל, עלו מספר פערים בתחום המגדר. בעקבותיהם, הועבר דוח מסודר למפקדי היחידה הכולל הנחיות לביצוע. הטיפול בליקויים שעולים בביקורת מצויים בביקורת שוטפת של המפקדים הבכירים באגף כוח אדם, המוודאים כי הם מיושמים בפועל. נציין כי כל דיווח אודות פגיעה מינית בצה״ל, לרבות כזה העולה במסגרת ביקורת אכ"א, מטופל בהתאם לחומרת העבירה ולרצון הנפגע/ת. צה"ל מגנה בתוקף כל פגיעה על רקע מיני ופועל רבות על מנת להוקיע תופעות פסולות אלו משורותיו.