לא פה, לא שם

עדן קליבן פקטר ומושקא קורקוס

״אני לא מצדיקה בשום מקרה אלימות. אני מרגישה שאני גם לא צריכה להגיד את זה״. (לונא, עכו)

בימים שבהם הכאב קשה מנשוא, בעוד אנו מנסות להשתחרר מההלם שנפל על כולנו, כשכמעט ולא נותרה טיפה אחת של אוויר, יש מי שמנצל את הזמן על מנת להחדיר לציבור שנאה תהומית. מאז אותה שבת נוראית מרחפת מעל כולנו תחושת חרדה בלתי פוסקת. בין הרחובות הריקים לרשתות הבוערות שורר מתח מאיים.

על מסך הטלוויזיה נעשים ניסיונות חוזרים ונשנים לשדר מסרים של אחדות ושל ניצחון, ובשטח שרים וחברי כנסת מוצאים לנו אויבים גם היכן שאינם. השר לביטחון פנים מתדרך את המשטרה לתרחיש של אלימות מקרב ערביי ישראל, המפכ"ל אוסר על הפגנות נגד המלחמה כי "מי שרוצה, יכול לעלות על אוטובוס לעזה" ונערכים מעצרים בלתי פוסקים של אנשים על התבטאויות ברשתות. כשבעים אנשים נעצרו מאז תחילת המלחמה על 'הסתה' ברשתות. אחת מהן, זמרת נצרתית מוכרת, נעצרה על כך שכתבה שהניצחון שייך אך ורק לאלוהים. כל אותם עצורים שוחררו לביתם בסופו של דבר, אך תחושת הרדיפה נשארה.

בתוך כל זה ביקשנו לשמוע את קולן של נשים פלסטיניות, אזרחיות ישראל, שנדרשות 'לבחור צד' בימים אלה ולבטא כלפיו נאמנות, בעוד הן נקרעות בין אזרחותן הישראלית לזהותן הפלסטינית. הן הסכימו לדבר איתנו, חמש נשים החיות בערים מעורבות בישראל: רולא דאוד, מנהלת ארצית שותפה ב'עומדים ביחד', תנועה משותפת של ערבים ויהודים הדוגלת בשלום, שיוויון וצדק חברתי סביבתי; רהאדה, מנהלת שותפה בסדאקה רעות, ארגון למען שותפות ישראלית ופלסטינית בישראל הפועל עם בני נוער; למיס (שם בדוי), המתגוררת בנצרת; רנא (שם בדוי), המתגוררת ביפו; ולונא (שם בדוי) מעכו. הראיונות עם חלק מהנשים מתפרסמים בשמות בדויים בשל חשש ממשי שלהן לחייהן, על עצם שיתוף מחשבותיהן.

טבח בדרום

״הקטן שלי נבהל באזעקות. הוא צייר לפני כמה ימים עיגול עם נקודה בפנים. כששאלתי אותו מה זה הוא ענה ״בום״  (רנא, יפו).

"מאז שזה התחיל, ההרגשה היא של שוק, הלם", אומרת רנא, המתגוררת ביפו. "טסנו בשש וחצי בבוקר לממ"ד בבהלה מהאזעקה. הייתה לי תחושה שהפעם זה שונה, שתיכף משהו רע יקרה. פתחנו טלוויזיה להתעדכן ופתאום הטיקטוק של בעלי התחיל להתמלא בסרטוני זוועות. הסרטון הראשון שאני זוכרת היה כניסה של עשרים טנדרים לבנים מפתח בגדר".

כמו כולנו, גם רנא עקבה אחרי האירועים בדאגה, בתחושה מוחלטת של יתמות והפקרה. "בעלי עדכן אותי בכל דבר שהגיע אליו, הרגשתי כאילו ישראל כבר הפסידה. לא הבנתי למה הצבא לא מגיע להשתלט על המצב. התחלתי להטיל ספק בכל מה שאני רואה, זה לא נתפס לי שצה"ל לא מגיע. הרגשתי מופקרת וקיוויתי שמישהו יציל את האנשים שם". רנא, יחד עם שאר אזרחי ישראל, החלה לסמס לכל מי שהיא מכירה באזור, ולבדוק מה מצבם. "יש לי חברה בשדרות, אנחנו לומדות יחד. המחשבה שהיא תמות הטרידה אותי לאורך כל שעות האירוע, עד שהיא סוף סוף עדכנה אותי שהיא התפנתה משדרות ביום השני למלחמה". גם למיס דאגה במשך שעות: "יש לי חברה יהודייה מבארי. היא לא ענתה לי במשך כל 24 השעות הראשונות. כל כך דאגתי לה… הזדעזעתי מהמראות, מהתמונות שראיתי, כמו כל אדם שפוי", היא מתארת לנו את תחושותיה באותה שבת. "לא נתתי לבן שלי לצאת מהבית".

״הרגשתי נורא בשבת", אומרת לונא, המתגוררת בעכו. "הרגשתי אכזבה גדולה. ראיתי ציטוט של מחמוד דרוויש: "كم كَذَبنا حين قلنا: نحن استثناء!" בתרגום: "איך שיקרנו כשאמרנו: אנחנו יוצאים מן הכלל". המשפט הזה ממש הדהד את התחושות שהיו לי באותו הזמן".

ידינו שפכו את הדם הזה

״גלות אינה רק קונספט גיאוגרפי. אתה יכול להיות גולה במולדתך, בביתך, בחדרך״ (מוחמד דרוויש)

 הימים הבאים הפכו עבור הנשים שדיברנו איתן לימי חשש וחרדה, אך הפעם לא בשל הטבח שביצע חמאס בדרום. "כשכבר יצאתי מהבית, הסתכלתי לכל כיוון", אומרת לנו רנא. "ביפו, בבית שלי, פחדתי שיתקפו אותי או את בעלי. רק יצאנו לסופר. פחדתי שבגלל השפה או בגלל איך שאנחנו נראים, מישהו ישלוף אקדח ויירה בנו". "חששתי מאוד לקרובים שלי בעזה", מספרת רהאדה. "שלחתי הודעה לחבר שלי שם והוא חזר אלי רק אחרי ארבע שעות. הייתי בטוחה שזהו, הוא מת וכל המשפחה שלו גם. אבל הוא סיפר לי שהם ניצלו בנס וברחו צפונה".

השיח האישי עם הנשים המדהימות שהסכימו להשמיע את קולן בימים מפחידים כאלה, לימד אותנו על משבר הזהות שאיתו מתמודדות פלסטיניות אזרחיות ישראל, בשגרה בכלל, ובעת מלחמה בפרט. למעשה, הן נמצאות במלכוד כבר שנים. ועל אף שישראל, לפחות באופן רשמי, נלחמת בחמאס – ארגון טרור שרחוק מלייצג את החברה הפלסטינית במלואה, ולא בעם הפלסטיני – עליהן להניח בצד את הכאב ואת השכול המתמשך של עמן ולבחור בזהותן הישראלית – אחרת אין להן מקום כאן.

״לנו, הפלסטינים אזרחי ישראל, קשה גם בימי שגרה במרחבים פוליטיים ובזמן מלחמה הקושי רק עולה", אומרת רולא. "במלחמה הנוכחית התחושות קשות אף יותר. משבר הזהות שאנחנו מתמודדות איתו ביומיום הוא עמוק, אנחנו במצב בלתי אפשרי – אין בחברה הישראלית מקום ולו קטן, להכיל את המורכבות שאנחנו נמצאים בה". רולא מדברת בגרון חנוק. תפקידה – כמנהלת בתנועה משותפת, ערבית-יהודית, מאפשר לה להביע קול חזק וברור. אך גם הוא נסדק על ידי חוסר הוודאות. "אנחנו בוכים, כואבים וגם חרדים מהיום שאחרי", היא מוסיפה. "בתוך החברה הישראלית, שהולכת לכיוונים גזעניים יותר ויותר, אנחנו פוחדים! כולנו מנסים להבין איך אנחנו מגדלים את הילדים שלנו כאן אחרי הזוועות האלה, ובאיזו חברה אנחנו רוצים לחיות".

ידינו שופכות את הדם הזה

כבד לי בלב. הוא עמוס בפחדים והמון עצב בגלל שאני שומעת כל הזמן מהקרובים שלי חצי בציניות ובצחוקים על הרגע שאנחנו נחווה עוד פעם גירוש ונצטרך ללכת מפה (רהאדה, לוד).

"קשה לי. הרגשות מאוד מסובכים – זה כמו פיצול אישיות, או פיצול רגשות", אומרת למיס. "אני רואה מה קורה בעזה, מראות שאי אפשר לתאר ואי אפשר להכיל. אני מנסה להיות שפויה ולא מוצאת את מי לקלל. הלוואי שהייתי יהודייה ויכולתי להביע סולידריות רק עם צד אחד. כנוצרייה, הערבים המוסלמים לא מחשיבים אותנו במאה אחוז והיהודים יורקים עלינו בדרך לכנסיות… אבל בסופו של דבר, אנחנו פלסטינים בין אם נרצה בזה ובין אם לא. זו לא בחירה".

איך באה לידי ביטוי הקריעה הזו, מה שתיארת כפיצול רגשות?

"למה אני מדברת איתך עכשיו? חברה יהודייה שלי כתבה שהיא מרגישה נבגדת כי ערביי ישראל לא מגנים את המעשים של חמאס", אומרת למיס וממשיכה – "מצד שני, העזתים מאוכזבים מאיתנו שאנחנו לא מתקוממים בזמן שנהרגים שם אלפי חפים מפשע. הם מצפים שנתקומם, אבל יש לנו, לעומתם, מה להפסיד. סביר להניח שבינך לביני יש יותר במשותף מאשר ביני לבין אישה עזתית, אבל הלב שלי איתם. יש שם מליוני חפים מפשע, חסרי אונים".

"העם הפלסטיני זה העם שלי", אומרת רולא. "אבל אני חלק בלתי נפרד מהאנשים שנמצאים פה וחווים עכשיו כאב בלתי נתפס. זו פעם ראשונה שהחברה הישראלית חווה כאב ואובדן כל כך גדול וצריך להכיל את זה. הנה, היום הייתי בשיחה עם מישהי מהצוות שלי שאמורה לעבוד עם סטודנטים ולא מצליחה לתפקד כי הקרובים שלה בצו שמונה ומחכים להכנס רגלית לעזה. בתוך כל המורכבות הזאת הייתי צריכה לחזק אותה".

אנחנו שמעבר לגדר

"התחושה היא שמצד אחד יש כעס מטורף על כל העולם ועל הקהילה הבינלאומית, שלא עושה כלום. מצד שני אנחנו מרגישים שאנחנו לא יכולים לעשות שום דבר. גם את האקט היחיד שעוד אפשר לעשות, של הזדהות, גם אותו שללו מאתנו" (לונא, עכו)

הקריעה הזהותית שעליה מדברות המרואיינות, באה לידי ביטוי גם בקושי להתבטא: "בדרך כלל אני כותבת ברשתות כשקורים דברים, אבל הפעם לא הצלחתי", מספרת רנא מיפו. "מכרות שאלו אותי מה קורה, איפה אני? למה אני לא מגנה את התקיפות של צה״ל בעזה? עניתי להן בכנות – הייתי בהלם. לא הצלחתי לחשוב". "אנחנו צופים גם בתקשורת הישראלית וגם בתקשורת בערבית", אומרת למיס. "זה כל הזמן לראות דבר והיפוכו".

"אני שואלת את עצמי מה מצפות ממני השותפות היהודיות שעובדות איתי?", אומרת לנו רהאדה. "מה הן מצפות ממני בתוך הכאב העמוק הזה? ומה אני מצפה מהן? האם אפשר למצוא חמלה והכרה זו לזו כשכל אחת שרויה בכאב הלאומי שלה? איך מתנהלות בתוך זה כשותפות?"

"שיתפתי משהו שחברה פלסטינית כתבה והרגשתי ממש אשמה אחרי", אומרת לונא. "היא תיארה במדויק את מה שאני, ולדעתי גם פלסטיניות אחרות, הרגישו. הייתה שם ביקורת מאוד חריפה על הזוועות שהיו, ביקורת מתבקשת. אבל בסופו של דבר זה היה טקסט באנגלית – והרגשתי שהשיתוף יצא לי מתנצל מול המערב, כשזה בעצם אמור היה להיות מופנה לחברה הפלסטינית. זה צריך היה להיות כתוב בערבית". דווקא בתקופה הזו, היא משתפת, דאגו לה חבריה היהודים ודרשו בשלומה, "אבל יש מצב שהייתי מוותרת על כמה מהחברים הערבים כרגע", היא אומרת.

"אני לא שוכחת את התמונה של האשה המבוגרת, בת ה-85, שנלקחה בשבי", אומרת למיס. "איך צחקו עליה. מה אתם עושים?!? בקבוצות הטלגרם מהללים ומשבחים רצח של תינוקות. למה? זה תינוק! אנשים לא מתביישים להיות חארות. יש לגיטימציה להכול. ככל שאת יותר קיצונית יש לך יותר אוהדים".

"בכל זאת, חשוב לומר שיש קונטקסט מורכב לדבר הזה", אומרת לונא. "אני לא רוצה שזה יהיה מנותק מהמאבק הפלסטיני. אפשר לבקר את זה, אבל זה לא מנותק. שומעים את המספרים מעזה וזה ממש בלתי נתפס". "אפילו במרחבים הכי שמאלניים אומרים לי שזה לא הזמן לדבר עכשיו על הכיבוש", מציינת רולא. "לפני יומיים נשבר לי והתחלתי לכתוב בערבית, לחבריי הפלסטינים שגרים פה בישראל. נמאס לי להיות מושתקת – הדבר היחיד שלגיטימי לדבר עליו כרגע הוא מה שקרה בדרום". "מצפים ממני לא להגיד מילה על מה שקורה בעזה", אומרת רהאדה. "לא נותנים אפשרות להכיר בכאב של העם שלי, אז איך אני יכולה להכיל את הכאב של החברה שלי?"

להזדקן תחת אש

"עכו כמעט ריקה, יש תחושה של עוצר. מרגישים שזה ממש עניין של זמן. נוכחות של כל כך הרבה שיטור ברחובות, כאילו הולך להיות פיצוץ בכל רגע" (לונא, עכו)

מאז שהחלה המלחמה ראינו התגייסות בלתי פוסקת של פלסטינים אזרחי ישראל למאמצים הביטחוניים והאזרחיים. סיפורי גבורה של פלסטינים שסיכנו את חייהם על מנת לסייע לנטבחים בדרום הולכים ומתגלים וכך גם סיפוריהם של פלסטינים אזרחי ישראל שנרצחו בידי חמאס. החמ"לים האזרחיים ביישובים הערביים ממשיכים לסייע למפוני העוטף – אך בכל זאת, נראה כי ערביי ישראל נותרו שקופים בעיני הממשלה. מצופה מהם לנקוט עמדה נחרצת – ושתהיה העמדה הנכונה. אם הם חושפים צל של הזדהות עם הזוועות שעוברים בני עמם בעזה, הם סופגים קללות ואיחולי מוות, מפוטרים מהעבודה, מושעים מהאוניברסיטאות ונעצרים. פלסטינים חווים רדיפה במקומות עבודתם, בפורומים משותפים וגם בשיחות אישיות. נראה שכל דרך להשתקה הפכה ללגיטימית.

"אנחנו צריכות להבין ולתפקד כקולקטיב", אומרת רהאדה. "כקולקטיב אנושי שמביא אמירה אנושית. אני רואה עכשיו בבירור שהקולקטיב האנושי חזק יותר מהקולקטיב הלאומי". הפחד והעצב שרהאדה שרויה בו מעמיק את הקונפליקט האישי, שניכר בקולה וברצונה העמוק למצוא שותפים דווקא עכשיו. ״יש קמפיין מטורף של המשטרה לדכא כל ניסיון הזדהות עם עזה. שמעתן את מפכ״ל המשטרה?" שואלת לונא. יום לפני שיחתנו, אמר מפכ"ל המשטרה קובי שבתאי ש"מי שרוצה להזדהות עם עזה, מוזמן. אני אעלה אותו לאוטובוסים שמפנים לשם עכשיו״.

"זה מטורף", מתארת לונא מצב בלתי אפשרי. "לא שהייתה איזו אשליה על כמה המדינה הזו באמת דמוקרטית בכל הקשור לחופש הביטוי. אמא שלי לא מרגישה בטוחה להסתובב חופשי. פגישות, עבודה, בית. היא לא מרגישה בנוח לצאת לסופר אז אני עושה את זה. הרבה חברות שלי מקבלות איומים נון-סטופ – מעכו, מחיפה. בעיקר על שיתופים באינסטגרם. אתמול הייתה הפגנה בחיפה, עם שלושים אנשים בערך. המשטרה פיזרה אותם במכות עוד לפני שהתחילו להתאסף. עצרו שישה אנשים. הכול מטורף".

"מפטרים אותנו מהעבודה, מוציאים אותנו מהקמפוסים. בסוף אנחנו רוצים לחיות פה כמו הישראלים בצורה הכי טובה ואנושית שאפשר". מוסיפה רולא דאוד. "חשוב לי לבטא את המורכבות הזו שאנחנו, אזרחי ישראל הפלסטיניים, מתבוססים בתוכה. מבחינת הישראלים אנחנו אזרחי ישראל וצריכים לבחור צד מאוד ברור, אבל לחלקנו יש משפחה בעזה, חברים ופעילי שלום שנמצאים עכשיו תחת ירי בלתי פוסק ותנאים תת אנושיים. אני מקבלת איומים על החיים שלי, מאחלים לי להיאנס. באיזה עולם מתוקן זה אפשרי? אני מושתקת אבל גם לא יכולה לשתוק. אני לא חוששת מהמלחמה אני חוששת מהיום שאחרי. חברי הכנסת כבר עוסקים בהסתה. ערבים חוששים לצאת מהבית״.

 ״הרדיפה ברשתות מפחידה. להביע דעה נהיה מסוכן. הפסקתי להעלות דברים", אומרת רנא. "משדרים לנו שיש מקום רק לנרטיב אחד. גם עכשיו בשיחה שלנו אני מפחדת שמישהו מאזין. קיבלנו מיילים מהאוניברסיטה לשמור על הפה שלנו״.

פגיעה במורל הלאומי

"פשוט מרגיש שהעולם שם זין על חיים של פלסטינים" (לונא, עכו)

 מדיניות ההסתה עובדת: מסרים לאחדות מזויפת ולניסיון שקרי לשמור על שקט בין האזרחים בערים המעורבות מכוונים למעשה להשתקה של כל מי שחושב קצת אחרת. "אני מפחדת יום ולילה!" משתפת למיס. "הפחד לכתוב מילה אחת בפייסבוק… הייתה זמרת שנלקחה למאסר לשלושה ימים. היא רק כתבה פסוק מהקוראן, ומישהו פירש אותו איך שבא לו. אתמול עצרו עוד בחור מנצרת שאמר משהו שרבים מאיתנו מרגישים… "הלוואי שיימחק כל העולם". הילדים שלי תלמידים באוניברסיטה, אני לא יכולה להוציא מילה. ראית מה קרה לבעל החנות בטייבה? שרפו לו את החנות. את לא יכולה להגיד כלום. לשום צד. שתיקה הפכה להיות דרך להתגוננות".

למיס מדברת על המקרה שבו בעל חנות אופניים, ערבי מטייבה, הציע סיוע למפוני הדרום. בתגובה, שרפו אלמונים את חנותו.

״החבר שלי מעזה שאל אותי מה אומרים בחדשות, מה הולך לקרות?" משתפת רהאדה. "ואז מישהי אמרה לי –  'את יודעת שזה יכול להיחשב כמו שאת מעבירה מידע לעזה??'", כאילו שאני משתפת פעולה עם האויב. אני צריכה לבחור בין תחושת ההזדהות שלי לעם שלי, לחברים ולמשפחה שלי לבין תחושת הביטחון האישי שלי ושל משפחתי. אם זה לא השפלה, אם זה לא מחיקה, אז אני לא יודעת מה זה."

 ״מישהו שעבדתי איתו הגיב לפוסט שלי הודעה ארוכה שהוא מזועזע ממני, בתוספת איחולי אונס ומוות לי למשפחה שלי ולכל הילדים בעזה", משתפת לונא בזעזוע, "ובאותה נשימה קורא לי פרא אדם". לונא מבקרת גם את הרשות הפלסטינית על דיכוי ההפגנות המזדהות עם עזה: "הרשות הפלסטינית מדכאת הפגנות ברמאללה כאילו היא עוד זרוע של ישראל. ילדה בת תשע מג'נין נהרגה מירי במהלך ההפגנה. זו רטוריקת ההתנצלות של הרשות הפלסטינית כלפי העולם המערבי".

המכה של הקהילה הארגנטינאית

"יש ניסיונות בלתי פוסקים להתסיס, אבל האנשים הפשוטים לא משתפים פעולה" (רנא, יפו).

בתוך שלל האירועים כמעט חמקה מאוזנינו הידיעה על השר לביטחון פנים, איתמר בן גביר, שהפסיק לרגעים ספורים את נסיונותיו להיכנס לקבינט הביטחוני רק על מנת להנחות את כוחות המשטרה להיערך לשחזור אירועי מאי 2021. ההנחיה שלו, העומדת בניגוד גמור למציאות הפנים ישראלית בימים הקשים האלה, פתחה פתח לחרדות נוספות, עבור יהודים ופלסטינים אזרחי ישראל.

"אני גרה בשכונה שכל השכנים הכי קרובים שלי הם מהגרעין התורני ויש לנו יחסים טובים ביומיום", משתפת רהאדה, המתגוררת בלוד כאמור. "אבל באירועי מאי פתאום גיליתי פנים אחרות. השכן שלי, שסייע לי וסייעתי לו במהלך ימים שגרתיים, הולך ומספר בתקשורת שהוא חי בפחד בשכונה, ובעצם מלבה את השנאה והגזענות כלפינו, בלי שום מורכבות. והמצב כרגע אפילו יותר קשה", היא אומרת.

"יש המון פוסטים של הסתה בקבוצות יפו, של אנשים שרוצים להדליק את יפו", משתפת רנא. "הפחד מאירועי מאי ממש מוחשי. בימים הראשונים לא יצאתי מהבית וגם לא קראתי לילדים בשמם בקול רם. יש פה המון אנשים מהגרעין התורני שמסתובבים עם נשק וזה מפחיד. אם אנחנו רוצים להזמין משלוח של אוכל, אנחנו מתקשרים רק למקומות שאנחנו מכירים, או שנותנים שם חלופי". רנא מספרת לנו על המשמר האזרחי שהוקם ביפו בימים אלה, שגם היא נרשמה אליו. "יש צער גדול ביפו. כולם מזועזעים. לעת עתה יש פה שקט של ייאוש, לא של מתח", היא מסכמת.

"לפני מאי 2021 היה ניסיון בלתי פוסק לדחוק אותנו מהעיר", מזכירה רהאדה. "התארגנויות של קבוצות עם נשק בתמיכת המדינה שמסתובבים אצלנו בשכונה – וכרגע את רואה התארגנות דומה. הפלסטינים לא יוצאים מהבית. אירועי מאי חרוטים לנו בזיכרון". רהאדה משתפת אותנו שעד אתמול, לא נתנה לבן הצעיר שלה לצאת מהבית ולשחק כדורגל במגרש. "אם הוא ידבר בערבית עם חברים שלו – מספיק שלמישהו אחד זה לא יבוא טוב בעין ואין לי מושג איך זה ייגמר. החוק הישראלי בלאו הכי לא יגן עליו".

"אני כל הזמן שומעת את המשפט הזה – 'תיזהרו מערביי ישראל, הם ישחטו אתכם'", משתפת למיס. "למה?? בא לך להתפוצץ כבר מהקונפליקט הזה. כל הזמן אני חושבת על העתיד, אני מפחדת. אם תיפתח חזית בצפון אז בכלל… אי אפשר לחיות ככה יותר. אנחנו, בחברה הערבית, חיים בסטרס בלתי פוסק".

אז את מגנה את האלימות? או – ארבעה סיפורים על בית

אני יודעת מה הדעות של השכנים שלי ואני לא מרגישה בטוחה בשום מרחב. גם לא בבית שלי (רהאדה, לוד).

 במציאות הכאוטית העכשווית קשה לתאר אפילו את מחר בבוקר. ניסינו לשמוע מהן מה הן חושבות על העתיד. יש כזה? הוא בטוח? למי? האם הן רוצות לקחת בו חלק? לונא מעכו חושבת שאנחנו בתקופה חסרת תקדים "גם ההשתקה, גם ההסלמות, הביקור של ביידן…. כבר קשה לנתח ולצפות את העתיד. מה שהכי מפחיד אותי זה שהכל יחזור לשגרה. המצב נורא מכל כך הרבה בחינות, אבל באמת יש פה הזדמנות פז לנצל את המומנטום הזה וסוף סוף להגיע להסדר מדיני. אבל זה כנראה לא יקרה" היא אומרת בייאוש.

תמונת העתיד מעורפלת, מעורבבת בכאב ובייאוש. המחשבות על עזיבה נהיות יותר קונרטיות בעיקר בקרב אמהות שרוצות עתיד טוב לילדיהן. לונא חושבת לעזוב את המדינה, אבל היום לדבריה, בעידן המדיה החברתית, היא לא באמת יכולה. "גם מי שאני מכירה שעשה רילוקיישן לא באמת התנתק. אי אפשר. אני לא רואה את עצמי חיה במקום אחר. באף מקום אחר זה לא באמת בטוח. אני גם לא רוצה. זה דורות על גבי דורות. לא מדברת רק על עזה. גם בעוטף. למה לעזאזל לצלק אנשים עוד לפני שמביאים אותם לעולם הזה?"

"אנחנו רוצים לעזוב. עובדתית זה בלתי אפשרי",  מצטרפת גם למיס לתחושות הקשות המלוות את החיים בישראל. "אנחנו עובדים פה. בנינו לעצמינו חיים שלמים כאן. אנחנו כבר לא צעירים. לא יכולים לעזוב עכשיו. אבל אף אחד לא רוצה אותנו פה. אני דוחפת את הילדים שלי לעזוב. אין לכם מה לעשות פה. הבת שלי בחו"ל והיא אומרת – אני בחיים לא אחזור לכאן. משכנעת גם את הבן. לא רוצה להקריב אותם. לא רוצה שיספגו כמונו. חלאס. מספיק".

רנא מיפו כבר יותר אקטיבית ברצון לעזוב ״אני בחיפושים אחר רילוקיישן. המדינה הפכה ימנית, משיחית, מפחידה, איראן. לא מקום לגדל בו ילדים. אני לא רוצה שיגדלו לשנאה ולפחד. לצעוק "לשטח את עזה" בתגובה לרצח בדרום לא הופך אף אחד להומני. אני לא מסוגלת להכיל שוב את המצב הזה. ומקווה שכשזה יקרה שוב אני כבר לא אהיה פה. אין לי כוח לחכות למערכה הבאה. שתינו יודעות שזה לא ייגמר. כולם מעוניינים בנקמה, אף אחד לא מעוניין בפיתרון״.

שדרות – סיפור מלחמה

הפחדים, התקוות, החששות בקולן, שמענו הכל. האם אפשר בכלל לתאר עתיד משותף בתוך טראומה מתמשכת של שני עמים שסועים? השבת של ה-7 באוקטובר טרפה את הקלפים. מה אפשר לדמיין אחריה? אולי אין דרך חזרה? האם אנחנו תופסות את ההשלכות של האבל, של הקרע שנוצר? מי יישאר לאסוף את השברים? באילו מילים ננוחם?

"כולם התעייפו מהמוות, מהרצח, מהסכסוך", אומרת רנא. "אני מאוד רוצה שגרה. איך שתסתיים המלחמה אני אצא להפגין! כדי שכל מי שיושב בכנסת יעוף! כל מי הפקיר את אנשי הדרום וכל מי שגרם להרג בעזה". ״אני בתחושת לבד פלסטיני, ואני מרגישה לבד כי אין לי אמון בעולם, אין לי אמון בכוחות חיצוניים. ולראות את העתיד מעורפל לי מדיי בימים אלה", משתפת רהאדה. "הגענו לשפל ואני לא רואה פתרון חוץ מהתערבות חיצונית לפתרון מדיני. אני חוששת ומחכה ליום שאחרי, ואני מייחלת למציאות שהיא קצת יותר הגיונית לחיות אותה. אני מקווה לקחת חלק ביצירת המציאות הזו", היא מסכמת באופטימיות מלאה בכאב.

"החברה הערבית והחברה היהודית הן לא אויבות", מסכמת למיס. "כן, יש מחלוקות, אבל אפשר לחיות יחד. לעבוד, לדבר, יש לנו גורל משותף. אני לא רוצה להיות חלק ממדינה פלסטינית. אני כל כך רגילה לחיים פה. אין לי תקווה, אבל אני מקווה לנס. הלוואי שנצליח לשקם את עצמנו לאט לאט, את הסביבה שלנו. אי אפשר לחיות ככה לאורך זמן". "מה שקרה בשבת הוא חסר תקדים וזה ישנה לחלוטין את המציאות המורכבת בלאו הכי שאנחנו חיים בתוכה", מסכמת רולא. "כולנו בני ערובה בסיפור הזה ופה טמונים הקונפליקט והמורכבות".

בשעת כתיבת מילים אלו סיפורים שוטפים אותנו מכל עבר, מזעזעים, מחרידים וכואבים. אנשים קוברים את יקיריהם והשמיים בוכים. ביקשנו להיאחז באנושיות. לא מצאנו את עצמנו מריעות להרג חפים מפשע ולשיטוח עזה. לא התנחמנו בהסתה נגד סולידריות יהודית-ערבית בשם האחדות הלאומית וגודל השעה.

יש לנו שותפות, שותפות אמיצות. שותפות שרצינו לשמוע את קולן דווקא בימים אלה. שהן, תאמינו או לא, מפחדות, חצויות, כואבות והמומות – לא פחות מאיתנו.

רצינו להשמיע קול שאולי אף אחד לא רוצה לשמוע עכשיו, אבל אנחנו חושבות שהוא חשוב מפני שהוא הקול של האנושיות, המורכבות. הוא הקול של הפחד של אימהות לילדיהן. הפחד מפני העתיד וההווה. הוא הקול שמבקש ליצור חברה משותפת. קול מוחלש שעלול להיעלם בשיח המלחמה ואתוס הניצחון. אנחנו כאן בניסיון להזכיר שלאנושיות חייב להיות מקום. גם כשכבר נדמה שאינה עוד, ננסה להצמיח לה שורשים חדשים. נתנו להן לדבר. תשמעו?

תמונה בראש הכתבה: גבול עזה, 2018, Mohammed Zaanoun, אקטיבסטילס