יעניין
אותך
רוני צורף
18 אוקטובר 2023 | משך הקריאה: 4 דקות
חובה עיתונאית פמיניסטית בעת הזו

אצבעותיי רועדות אבל אין להתחמק, חובה עליי כאדם וחובה עלי כעיתונאית לכתוב זאת: חמאס אינו חפץ אך ורק בהישג אסטרטגי שאולי ימונף להישג מדיני לסיום הסגר, אלא שהוא חפץ ביצירת נרטיב פלסטיני בו הדם הישראלי יהיה המדד היחידי לניצחון. או במילים אחרות: החמאס יוצר מכונות רצח אוטומטיות, בחסות הרטוריקה הפלסטינית הלאומית

את המילים האלה כתבה העיתונאית ראג'אא נאטור לפני שבוע בדיוק בבמה הזאת. שבוע אחרי ובפתחו של שלב נוסף ותהומי במסגרת טרגדית הזוועה של אוקטובר 2023 אני מבקשת להמשיך את החובה שנאטור סימנה עליה ולכתוב כאן כי מוסדות המדינה שלי עמלים על יצירת הנרטיב הישראלי בו הדם הפלסטיני הוא המדד היחיד לניצחון. אפשר גם להשתמש במילותיו של שר הביטחון יואב גלנט בראשון הזה, "זאת תהיה מלחמה עצימה, זאת תהיה מלחמה קטלנית, זאת תהיה מלחמה מדויקת, והיא תהיה מלחמה שתשנה את המצב לתמיד".

ידינו שפכו את הדם הזה

בשבת, עם התקיפה הנפשעת של חמאס בעוטף עזה, כמו נעכל אחוז משטחו של הנגב המערבי, בנפש, בגוף וברכוש, ומספר בלתי נתפס של חטופים נלקח לעזה. התקיפה, שמלווה כל העת בירי רקטות מסיבי לכל שטחי מדינת ישראל, התרחשה כשבועיים אחרי הודעתם של חמאס, ג'יהאד והחזית העממית על החרפת המאבק האלים כנגד ישראל, ומתוך תיכנון ואימונים, שלדברי חמאס החלו לפני כשנה וחצי. טרם ניתנו התשובות על האופן בו התייחסו גורמים ביטחוניים בישראל להודעות הקודמות ולאימונים הארוכים, טרם הוסבר כיצד נפלה באחת הגדר בשווי מליוני הדולרים ומה התרחש בכל השעות הארוכות בהן נותרו אלפי אזרחים לבדם, למול מתקפה רחבה וברוטלית. בנוסף לאלו, עברו יותר מעשר שעות מתחילת המתקפה ועד ההודאה של צה"ל על כך שישנם חטופים.

עם התגשמות תסריט הבלהות שביצעו החמאס והג'יהאד ותוך כדי מאבקים ארוכים וקשים בשטח עוטף עזה החלה מתקפה אווירית עצומה על עזה, כזו שעוד לא נראתה בכל שש-עשרה השנים בהן רצועת עזה נתונה תחת סגר ישראלי, ואף יותר מכך – בוושינגטון פוסט פורסם כי תוך שבוע אחד הטיל צה"ל ששת אלפים פצצות על הרצועה, מספר המתקרב לזה שהטיל צבא ארה"ב בשנת הלחימה האינטנסיבית ביותר באפגניסטן, והגדול ממספר הפצצות שהוטלו בחמש שנות לחימה בדאע"ש. אתמול בערב אף הופצץ בית החולים בעזה ובשעות אלה דובר צה"ל עסוק במאמצי הסברה שטיבם תמוה, על מנת להוכיח שאת הפצצה הספציפית הזו לא אנחנו הטלנו. המתקפה הבלתי נתפסת הזו מתרחשת כשכולם יודעים כי בעזה יש מעל מאה איש ואישה ישראלים חיים, סביר להניח פצועים, שגם הם נתונים לתקיפות הישראליות.

טבח בדרום

עוד בימים הראשונים עלו הצעות לעסקאות החלפת שבויים בתחילה בידי מצרים ואחר כך בידי קטאר, שהציעה לשחרר את כל הנשים והילדים הישראלים תמורת פחות מארבעים אסירות פלסטיניות. אך ההצעה הקריטית הזו נעלמה תחת מבול של תקיפות אוויריות שהתנהלו כמו במעין עולם מקביל. בעולם הזה אין ישראלים חטופים, אין עיר צפופה ורצועה שמונה למעלה משני מליון איש, רובם ככולם פליטים. אלפי הפצצות הללו כמו לא הוטלו לתוך מקום הסובל ממצב הומניטרי רעוע ממילא, מחסור בחשמל, מחסור בציוד ושירות רפואי, מחסור במים בטוחים לשתיה, אבטלה גבוהה ומשבר כלכלי.

וכמו לא התרחשו תקיפות כאלה אחת לכמה חודשים או שנים, במבצעים צבאיים קצרים או רחבים. ישנן קריאות מפורשות לכיבוש מחודש של הרצועה, וזה כמו מבלי להתייחס לעובדה שהתקפות חיזבאללה מהצפון מתרחשות כל העת ושאלפי תושבים ישראלים נקראו להתפנות.

כך הדם הפלסטיני שיביא את הניצחון הותר לחלוטין אף במחיר חייהם ושלומם של אזרחי ישראל. שוב ושוב מוכרים מוסדות המדינה מציאות לפיה התקיפה היא התשובה לאלימות קודמת, אחרת, חייתית, בלתי נשלטת, עמה בלתי ניתן לבוא במילים, או במשא ומתן, או כדבריו של ראש המטה לביטחון לאומי צחי הנגבי "אני לא יכול לומר שיש משא ומתן, כי אין לנו כרגע דרך לנהל מו"מ עם אויב שאנחנו רוצים למחוק מעל פני האדמה".

השיח והרחוב הישראלי נהיה גס וקשה עוד יותר בימים אלה. תקיפות צבאיות ואזרחיות כנגד פלסטינים בגדה נערכות כשגרה. מתנחל תועד כשהוא יורה למוות בפלסטיני מטווח אפס לעיניו של חייל ישראלי, באין מפריע. מקומות עבודה מתגאים על פיטורים של פלסטינים, גם אלו שהינם אזרחי ישראל. השמעה של עמדה פוליטית שמאלית הפכה לסכנה. פוסט בפייסבוק שמכיל פסוק מהקוראן יכול להוות עילה לתמיכה ב"טרור". סטודנטים ערבים מקבלים מכתבי השעיה מגורמים בכירים במוסדות להשכלה גבוהה ומרצים נקראים לבירורים.

פגיעה במורל הלאומי

כנגד פעולות הניטור והבילוש ווידויי ההסכמה האלו, אני מתעקשת לומר שזוהי טרגדיה של מרחב ועל כן אני מסרבת להתמיין לצדדים. אני מסרבת לקו הישר בו גינוי של צה"ל הוא תמיכה בחמאס. עזה אינה מסתכמת רק בכמות של אזרחיה, בעזה יש קולקטיב פלסטיני שנאבק כנגד דיכוי אותו אנחנו מייצרים. המקום הזה, הארץ הזו, הנגב, האנשים שלה, מכל צידי הגדרות, הם כולןם יקרים לי מידי בשביל להמשיך לבחור בדם ונקמה ודם. הם יקרים לי מידי מכדי לחזות במלאכת החימוש שנעשת במרץ, במרחבים הצבאיים והאזרחיים, בשביל לא לחדול מלחזור ולומר שהכלים האלה שלוקחים חיים אין בהם לא ביטחון ולא הגנה ולא מרגוע. שעל פני הקטל על כל צדדיו ואופניו אני עדיין מבקשת עבור המקום הזה חיים.

מיום שבת ה-14 לאוקטובר נקראו תושבי צפון הרצועה להתפנות לדרומה. חצי מהרצועה, מאות אלפי איש ואישה עשו את דרכם לכיוון רפיח. האם יחזרו אל עזה? ומה יהיה בה, מה ישאר להם כשיחזרו? מה יהיה עלינו שגרשנו כך כמליון איש? ומה על אותם חטופים שתמונותיהם נישאות ברחבי הרשת, אותם ילדים תינוקות, צעירים ומבוגרים? האם ניתן אי פעם למתוח בחזרה את המרחב הזה, שיהיה בו גם מקום לתקווה.

אך גם רפיח הופצצה מאז שוב ושב, ומה עוד לומר.

 

הידעת?
פוליטיקלי קוראת קיימת מאז 2012.
פוליטיקלי קוראת היא גוף התקשורת הפמיניסטי היחיד בישראל.
התכנים שלנו מגיעים למליוני אנשים בכל חודש.
תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מומלצות עבורך
 אותה קטגוריה
תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *