אז את מגנה את האלימות? או – ארבעה סיפורים על בית

נולדתי בראשון לציון, בשכונת גני אסתר שבמזרח העיר. כשהייתי בת ארבע עברנו למישור הנוף, שכונה מתפתחת של מעמד הביניים החדש של שנות התשעים. בנינו בית מאפס. בבית הגדול שבמישור הנוף צחקתי, בכיתי, משם ברחתי ולשם חזרתי. שם אימי לימדה אותי לתפור ולגזור, לצייר על קירות ולכתוב. שם, אחותי הקטנה הייתה מסתובבת עם השמיכי שלה והמוצץ, שם אחותי הגדולה התארגנה לחתונתה, שם נתפרו השמלות, נחגגו השמחות. שם נצמדנו לטלוויזיה בעיתות מלחמה ובבוא היום הנורא, שם גם טיפלנו באימי היקרה, שחלתה לפתע. שם התחבקנו, בכינו, נצמדנו לספה באימת אותם ימים. שם אנחנו מקיימות היום את המסורות שלימדה אותנו. ואוי למי שיעז להגיד לנו "אולי תעברו דירה?".

המקום האישי הזה מוביל אותי בבואי לכתוב את הטקסט הזה, שיזכה לבטח לשלל תגובות קשות. כמו כולם, אני צופה בערוצי הטלוויזיה, שם מוחזק הנרטיב לפיו האלימות הערבית התפרצה משום מקום. הנטייה הטבעית לאלימות הטמונה בהם פשוט התפוצצה. אי אפשר לסמוך עליהם, ערבים, מנטליות… אין צורך לחזור. וכשמישהו באולפן מנסה להסביר מאין צצה האלימות הקשה מנשוא – עוברים לפרסומות במקרה הטוב או צועקים עליו "אבל אתה מ-ג-נ-ה-??" במקרה הרע. אין מקום לשמוע את הסיפור עצמו, לפענח מאין מגיעה אותה האלימות וכך בכל פעם מחדש, כשהיא מתפרצת, אנחנו עומדים מולה, מופתעים.

אתמול בערב צפיתי משתאה במואב ורדי האהוב עלי מאד, מראיין את ח"כ אעידה תומא סלימאן. תומא-סלימאן, מגנה בכל כוחה את האלימות וכשהיא נשאלת על הסיבות, היא מסבירה אותן בצורה ברורה. כשהיא מסיימת להסביר, מלהטט במילים ורדי ומתעכב איתה דקות ארוכות על הסמנטיקה: אבל את מבינה את הסיבות? אז אם את מבינה – אז את מצדיקה? אבל איך אפשר להבין? אין פה משהו אחר…? הוא שואל, ברומזו אני לא יודעת על מה. אולי על החיה המוסלמית התוקפנית השוכנת בכל ערבי באשר הוא. תומא-סלימאן מגיבה היטב. מתבלת כל מילה שניה בגינוי האלימות, כי היא יודעת שזה מה שמצופה ממנה כעת. היא מזכירה למואב שהוא שאל אותה על הסיבות ואם שאל, אז הנה התשובות. ולהבין את האלימות אין משמעה להצדיק אותה. הם מסיימים את השיחה בכבוד ואני נשארת מבולבלת. מה ראיתי הרגע?

וכך אנו מהלכים, בין מלחמה לימי שגרה, סומים לחלוטין, עצומי עיניים. אני מבינה את זה, אם נפקח אותן נהיה עצובים מאד. אבל אם נפקח אותן אולי גם נמצא את ההזדמנות לתקן את העוולות לפני שהתסכול הרוחש מתחת לפני הקרקע יתפרץ שוב. ואם לא נתקן את העוולות, אולי לפחות לא נעמוד מופתעים כל כך בפעם הבאה שהמחאה תפרוץ.

כפי שאני רואה את זה, הסיפור כולו הוא סיפור על בית ואותו אני רוצה לספר. בחרתי בארבע ערים שיושבות במרכז המהומות וגם עמוק בליבי. עכו, לוד, חיפה ויפו – ערים שאני מכירה ואוהבת מקרוב. ארבע ערים מעורבות, ששמן נקשר עם הביטוי הכל כך יפה "דו-קיום", שהימים האחרונים חשפו עד כמה עמוק הזיוף שלו.

הטקסט הזה לא כולל את הסיפור בשייח' ג'ראח, עליו כתבה לירון כהן, "הומלסית פוליטית", היטב – שם גם חזתה את הבעירה שמבעירה את ערינו כעת. הוא גם לא כולל את סיפוריהם של הפלסטינים בעזה וביהודה ושומרון. אך בעוד שבערוצי המדיה במיינסטרים הישראלי טורחים שוב ושוב לעשות את ההפרדה המוחלטת ולסמן קו ברור בין "ערביי ישראל" לערביי עזה, אני דווקא רוצה למתוח קו אחר, את הקו שמחבר ביניהם.

מלבד העובדה שמדובר בבני אותו עם ולעיתים בני משפחה ממש, הם גם עוברים תהליכים דומים מאד, בעצימויות ובצורות שונות. הנעשה בשייח' ג'ראח – בשטח פרוע שלא שייך לאף אחד עומד בדיוק במרכז הקשר בין ערביי ישראל, החיים תחת שלטון ישראלי ומנושלים מביתם בכוח החוק והג'נטריפיקציה ובין ערביי השטחים ועזה, החיים תחת מצור ומנושלים מעצמאותם ומחירותם, בכוח הזרוע. הטראומה הערבית הקולקטיבית לא חסה על איש, בין אם בגבולות ישראל ובין אם מחוצה לה. והטראומה הזו מזיזה ומבעירה את השורשים של הקיום הישראלי והערבי כאחד.

ב-12 השנים האחרונות אני מביטה בעכו מקרוב. גרתי שם בשנת שירות וחזרתי לשם, חמש שנים אחר כך, ללימודי תואר ראשון אותו טרם השלמתי וכך, מידי שנה, אני צצה שוב במכללה להשלים איזה קורס או מבחן ובעיקר, אם לומר את האמת, לבקר בעיר העתיקה. שם כבר לפני ארבע שנים ישבתי לשיחה עם אחת מנשות העיר הערביות, פעילה בארגון שלום משותף לערבים ויהודים. היא פרשה בפניי את סיפורה של עכו כפי שמעולם לא סופר לי. באותם ימים, שלטי מחאה עיטרו את רחובותיה של עכו. היה זה בשיאה של ההתפתחות השימורית. "עכו לא למכירה", קראו השלטים שלא סוקרו בשום אתר חדשות בעברית.

רוב תושביה הערבים של עכו הם מה שמכונה "פליטים פנימיים". בשנת 1947, עם פרוץ קרבות תש"ח, נמלטו / גורשו תושביה הערבים של הארץ למקומות שונים. חלקם מצאו עצמם בארצות ערביות אחרות, חלקם התאספו יחדיו בערים שנשמרו עם צביון ערבי עד היום (כמו נצרת). חלקם מצאו מקלט בערים העתיקות של ישובים שלימים יהפכו להיות ערי הדו-קיום. אלה תושביה הערבים של עכו.

עכו, חצי-אי המשתרע אל הים, מספרת את סיפורה במבט אחד: זוהי אחת מערי הנמל העתיקות בעולם שהוכרזה כאתר מורשת עולמי של אונסק"ו בשנת 2001. הדבר, מרגש לכאורה, היווה מנוע רשמי וראשון לתהליך הנישול המתרחש שם עד היום. בשביל להבין את זה, עלינו לשוב לשנת 1948. באותם ימים, הפלסטינים שהגיעו לעכו, קיבלו מעמד רשמי ממדינת ישראל, לכאורה – אזרחים שווי זכויות. הבתים מהם גורשו / ברחו, הופקעו מידיהם והבתים אליהם ברחו הפכו לבתיהם הרשמיים, אך לא שלהם. הבתים בעכו העתיקה נמצאים תחת אחריות המדינה, כלומר, בתי "עמידר" או "חלמיש". כך שכל שינוי שאותם פלסטינים מעוניינים לעשות בביתם, מצריך אישורים ובירוקרטיה. זה נשמע הגיוני, אחרי הכל, מדובר בבתים שהם אתרי שימור חשובים. אך אם מביטות בנושא מקרוב נגלה, שערמות הבירוקרטיה המוערמות על כל משפחה שרוצה לסגור חדר לילד שגדל או לתקן את המרפסת המתפוררת, לא מוערמת באותה צורה על אנשי הפיתוח: אנשי תיירות ומשקיעים בעלי כסף, שהגיעו לעכו, למדו את הפוטנציאל המרהיב שלה והחלו לעבוד. וכשאני אומרת לעבוד, אני מתכוונת לשינוי מרקמי, שינוי מבני ושלל שינויים קיצוניים מאד, שלא עומדים בתקנים המחמירים של השימור. אבל ככה זה כשיש כסף, אפשר לעשות הכל. וכשאין לך ממנו, גם מרפסת אסור לסגור.

כשאני מגיעה היום לעכו, אני נהנית מכל רגע. לרגליי, יהודייה ישראלית, עכו פרושה כמו שטיח אדום: חומוס בזול, בתי קפה כמעט היפסטריים אבל בטעם ערבי ובמחיר זול, שוק שמחזיר אותי לימי הטיול אחרי צבא. חוצלארץ בשלושים שקל. לא מזמן נסעתי עם חבריי לחופשה חלומית בעכו, וכך זה בדיוק היה – הסתובבנו כמלכים בין בני המקום. בני המקום המצופפים, הדחוקים, שעסקיהם הולכים ונסגרים לטובת עסקים של יהודים, שבתיהם הולכים ומתפוררים לנגד עיניהם ואין להם שום דבר לעשות עם זה.

וכשביתך מתפורר לנגד עיניך, הילדים גדלים ללא חדר פרטי והעיר שכה אהבת הופכת לאתר תיירות שאתה בסך הכל עוד אטרקציה בו, לא נותרות הרבה ברירות. התושבים הערבים עוזבים את עכו ונודדים לכפרים הסמוכים. שם אין ספק שיוכלו לבנות בית מפואר יותר, נעים יותר, בריא יותר – בתוך קהילה הומוגנית יחסית. אבל שוב, יאלצו לנדוד מביתם, לנדוד מזיכרונותיהם, לעזוב את הקרקע עליה גידלו את ילדיהם. זה במקרה הטוב. במקרים אחרים, מפונים דיירים מבתיהם על חשבון תירוץ ה"שימור".

סיפור יפה אפשר לספר על שני בתים, הצמודים זה לזה, ממש מאחורי אורי בורי שעלה לכותרות ביומיים האחרונים – שני הבתים זהים לחלוטין מבחינת מבנה והיסטוריה. האחד – בבעלות "עמידר" ובו גרה משפחה מוסלמית. השני, נקנה על ידי משקיע יהודי במטרה להופכו למלון בוטיק. הראשון עומד מתפורר מול כוחות במלחמה שקטה – מתי דייריו יתייאשו ויעזבו? והשני משופץ, חתיך, איתן. מחכה לתייריו.

והנתונים? בין שנת 2013 לשנת 2018 עזבו את עכו 40% מתושביה הערבים – כמחצית מתושביה הערבים של עכו נעלמו בענן אבק והותירו את בתיהם לפיתוח ושימור העיר. כלומר, שימור אבניה, כי עיר ערבית שנעזבת מתושביה לא באמת נשמרת.

במקביל, הגרעין התורני (אליו עוד נשוב בכתבה) בעכו הכה שורשים, החל גדל. גרעינים אחרים, לא דתיים החלו משתלטים על אזורים נרחבים בעיר העתיקה, פוגמים במרקם המורכב ממילא, של ערבים ויהודים ממעמדות נמוכים. תוקעים דגלים, מסמנים סימונים ובגדול, מגיעים לאזור עם אג'נדה ברורה. "אנחנו" ולא אחרים. בעלי הבית החדשים, זרים למנהגי המקום, רומסים ברגל גסה את כל העדינות המחויבת ממילא בערים שכאלה.

הישראלים רואים בעכו מופת לדו קיום מרהיב: הערבים עובדים בשבילנו ופורשים על מצע של זהב את העושר התרבותי, את האוכל ואת האווירה ואנחנו גורפים את ההון הסימבולי והכלכלי), הערבים רואים בה מודל ישראלי מרכזי לנישול מעגלי, שחוזר על עצמו שוב ושוב. קודם כל ב-48' ומאז בפולסים קטנים, שוב ושוב לאורך שנים. הם נרמסים תחת יוזמות תיירותיות, נדחקים החוצה מבתיהם וצופים בעיר האהובה משתנה ללא היכר. שריפת "אורי בורי", היא סימבול בוער לכל הסיפור הזה.

את הסיפור הזה לא תשמעו בחדשות ולא בפאנלים הרחבים שממלאים זמן שידור וזמן אוויר, על אף שגם בשת 2008 התעוררנו למחאות על רקע זהה – שגם אז תפסה אותנו מופתעים. כך או אחרת, הסיפור הזה הוא בסיס רגשי, אישי וכן גם לאומי, בו צומח התסכול וממנו נמלט הייאוש בדמות מה שאנו חווים כאלימות מתפרצת. או כפי שפתחתי ואמרתי – אני רוצה לראות מישהו מנסה להזיז אותי מהבית שלי.

לוד היא אחת הערים העתיקות בארץ ישראל. אחד המשלים היפים ביותר שנקשרו עם ההיסטוריה של לוד, הוא המשל על הקנאה: מספרים על אנשי לוד, שהתקנאו במגדל הלבן של רמלה, שהוקם לפני כ-700 שנה על הדרך הראשית בין יפו לירושלים. הם הלכו אל הקאדי להתייעץ מה עליהם לעשות. והוא, שהבין שעליו ללמדם לקח חשוב על קנאה, הסביר להם כיצד לחבר למגדל רצועות גומי עבות, ולמשוך אותו עד שיגיע ללוד. הקשיבו אנשי לוד וביצעו. משכו את המגדל ברצועות כל הלילה, וכשרצועות הגומי נמתחו, חשבו כי המגדל אכן זז. עם עלות השחר, העייפות בלבלה את תפיסת המרחב שלהם והם שגו לחשוב שהמגדל הגיע לעירם. רק כשעלתה השמש לרום השמים הם הבינו שהמגדל נותר במקומו. אז אמר להם הקאדי: "כל הרוצה לקרב אליו הר, ילך הוא עצמו אל ההר".

המשל הזה אולי נשמע סתום לכל מי שלא גדל כמוני, במשפחה שכל מהותה היא משלים סתומים שתפענחי, ככל הנראה, רק עם התקדמות חייך. אבל אני קוראת את המשל הזה, שכתבתי פעם כטקסט ל"מסע אחר" על טיולים בעקבות אגדות אורבניות ומחייכת לעצמי במרירות. כמה עדינות טמונה בהבנה הזו. מי שרוצה את ההר, שילך אליו. כי בכוח, ובכן, משיגים רק עוד אלימות.

לוד הפכה למרכז של המהומות האחרונות. פורעים יהודים ופורעים ערבים עושים יד אחת כנגד כל מי שמחפש להשיב את השקט והורסים מכל הבא ליד. בתי כנסת נשרפים, מחזות מצמררים שמפעילים את כפתור הטראומה הקולקטיבית של כל יהודי באשר הוא. מנגד, במהלך לוויה של אב ובתו שנפגעו מקסאם שנורה מעזה, פורעים יהודים באים ומפריעים לסדר, מחפשים למי להרביץ.

בראיונות הרבים והשטחיים משם, מנסים תושבים ערבים להעביר מסר מורכב ולחלל המיקרופון נזרק שוב ושוב המושג "הגרעין התורני", אך נעלם במצולות השידור. הבוקר נשלח אלי סרטון ובו מספר גברים עומדים ביחד בלוד. הראשון, ערבי, אומר: "הגרעין החיצוני בא והורס לנו את העיר. אנחנו אחים בדם. אוכלים ושותים ביחד, שמחים ועצובים ביחד". הוא פונה לאדם שלידו ואומר "ניסים יש לך מה להגיד?" ניסים מספר שאותו אדם הוא כמו אבא בשבילו ומצולם אחר אומר "בואו נרגיע את המצב כולם ביחד. כל מי שמהצד שלו שיכול לשים יד, שיהיה שלום בין כולם, אחי. אנחנו פה אחד שומר על השני".

אז מה הסיפור של הגרעין התורני? על פי אתר האינטרנט שלהם, נראה שמדובר בשליחות של ממש. מאז הגיע הגרעין התורני ללוד, העיר מתפתחת וצומחת במהירות שיא. כסף מוזרם, העיר מתחדשת, מוסדות החינוך הופכים טובים יותר. בשורה משמחת – לנו, הציבור היהודי הישראלי. אך כמו בעכו, שם נקנתה אותה התפתחות במחיר עזיבתם של מיטב התושבים, גם בלוד קורה תהליך מורכב וכואב לתושבים הערבים של העיר.

לוד היא עיר ובה תושבים ממעמדות סוציו-אקונומיים נמוכים – ערבים כיהודים. הגרעין התורני ששטף את העיר באידיאולוגיה נלהבת, במוטיבציה ערה "לשנות", הביא עימו תושבים חזקים כלכלית ותקציבי חינוך שלא נראו עד כה בעיר. הנרטיב המקומי, הערבי, מספר על הדחיקה שהם עוברים בשנים האחרונות בחסות אותו גרעין תורני מושמץ ובחסות השכונות החדשות שהוקמו סביב ללוד, על חשבון תושבי העיר הותיקה. הצופות האדוקות בטלוויזיה הישראלית אולי זוכרות את האיזכור של לוד בעונה האחרונה של "האחיות המוצלחות שלי", שם, סופר הסיפור של המתנ"ס הלודאי, עליו התרגש מאבק ארוך בין אנשי הגרעין התורני לתושבים הערבים של העיר, שהודרו מהשימוש במקום.

מנגד, ישראלים רבים, חלקם בני הציונות הדתית, חלקם מסורתיים שמלבד מסורת האבות, אין בינם ובין הגרעין התורני שום קשר, עוברים לגור באזור מטעמים כלכליים: לוד מציעה היום את השילוב המנצח של מחירי דיור נוחים, קרבה למרכז ומערכות חינוך טובות לילדים. עבור משפחות יהודיות צעירות, אין טוב מכך. עבור הערבים זה כמובן, עובד פחות.

ומתחת לפני השטח מתרחש סיפור נוסף. השבוע ב"חדשות הלילה" עם רומי נוימרק, ישבה בפאנל פידא שחאדה, חברת מועצה בעיר לוד. היא סיפרה על ההודעות שהיא מקבלת מנשים ערביות תושבות העיר החוות אלימות מבריונים יהודים ונוימרק שאלה אותה מדוע היא זו שמקבלת את ההודעות ולא המשטרה. שחאדה חייכה בציניות והסבירה "המשטרה זה הדבר האחרון שפונים אליו בלוד. כבר עשור שאין לנו ביטחון אישי. עכשיו זה פשוט קורה בלייב לחברה היהודית, אז זה מפריע לכולם". בינתיים, בחדשות דווח אמש על שחרורם של האזרחים היהודים שירו באזרח ערבי למוות. אשמתם שונתה מ"רצח" ל"המתה בקלות דעת". מהלך שהשר לביטחון פנים, אמיר אוחנה, דחף אליו בציוציי טוויטר מחרידים, בשיאה של מלחמת אזרחים, בהם קרא להתחמשות היהודים. המסקנה המתבקשת היא שבלוד אכן קיים שיטור סלקטיבי, ששומר על היהודים אך לא  מגן על הערבים, בעתות מלחמה אך גם בעתות שגרה.

במקביל, בשנה האחרונה, נזרקו עוד כמה גפרורים למדורת ה"דו-קיום" הלודאית, הבוערת ממילא. ראש עיריית לוד, המשתייך פוליטית לציונות הדתית, החליט להקפיא את הבנייה בעיר ולאיים בגירוש של תושבים ערבים. האיום הזה נזרק בשל הסכסוכים האלימים הרבים בלוד (קשה להשאיר את המשטרה מחוץ לטקסט הזה, על חוסר איסוף הנשקים ואת השר לביטחון פנים שמפקיר לחלוטין את הזירה הזו), במהלך אותו איום, הבחין ראש העיר בין פושעים יהודים לערבים כשאמר שליהודים יש טיפת חמלה בעוד לערבים אין עכבות. בהמשך, אירח את סיעת הציונות הדתית בעיר לוד לסיור בשכונות הערביות בעיר, משל היו נוף דומם ולא בני אנוש.

ושוב אנחנו חוזרים לעדינות – ערך חשוב שנעדר לחלוטין מניהול המדינה הזו וכל שכן, מניהול הערים באותה מדינה. הפשע בלוד מפריע לכולם, ערבים ויהודים כאחד. אך ראש העיר משתמש בו על מנת להעמיק את השסע. כל זה קורה בעוד אנשי הגרעין התורני, במבחן התוצאה, מקבלים תקציבים ודירות, חינוך איכותי וחיים נוחים – על חשבון התושבים הערבים. מארג החיים המוכר בלוד קורס. השקט היחסי, תחתיו מבעבע השסע הלאומי בין ערבים ליהודים, מיטשטש אל מול הנוכחות המסיבית של יהודים אידיאולוגיים, שמאמינים בעליונותם ובצורך בייהוד הארץ, בתוך שכונות ערביות של אזרחי ישראל שכבר חוו נישול אחד. גם לטראומה הערבית בישראל יש כפתור ללחוץ עליו.

אותו מחסור בעדינות בא לידי ביטוי בצורה מדהימה באותו שידור של "חדשות הלילה" השבוע. כששחאדה, חברת המועצה, סיפרה כמעט בדמעות על העיר האהובה שלה, בה גדלה והתחנכה. "אני לא מכירה מודל אחר של עיר. אני יודעת שזו העיר לא הכי אידיאלית לדו קיום", התפרץ לדבריה פרופ' יורם יובל, שישב באולפן על תקן "הפסיכיאטר הלאומי" שאמור להרגיע את הרוחות ואמר: "אבל החומוס לא רע". חשבתי שאני מדמיינת: תמצית האדנות היהודית אל מול קשיי החיים של החברה הערבית בישראל – ימין, שמאל, עם כיפה או בלי. אנחנו מבקשים מהאזרחים הערבים: תהיו חומוס. אבל בעלות על בתים שלא תהיה לכם.

אז ליהודים אסור לגור בערים מעורבות בישראל? מותר. אבל להשתלטות הלאומית שלא יודעת שובע חייבים לשים גבול ברור. זה לא ה"מה", זה ה-"איך". אתם נכנסים לקהילה קיימת? שחררו את הגומי והפסיקו לנסות לקרב אותה אליכם. קצת צניעות.

מספרים על קללת ואדי סאליב, שבעת שגורשו ממנה בשנת 1948 תושביה הערבים – רובם אנשי רוח ממעמד גבוה, סינן אחד התושבים הוותיקים קללה, בה ביקש שלא יצמח דבר במקום הארור. ואכן, מאז עזבו את המקום העולים ממרוקו ששוכנו שם בשנות החמישים, אחרי מחאה שהעלתה לראשונה את יחסי הכוחות העדתיים בישראל במאבק אלים שלא נראה כמוהו עד אז, נותרו הבתים היפהפיים, עטורי הקשתות והתקרות הגבוהות, נטושים.

מאז, אם מתמידות בציר הזמן של הקללה, אכן לא צמח פה שום דבר. ניסיונות חוזרים ונשנים לטיפוח השכונה כשלו פעם אחר פעם עד שבתחילת שנות האלפיים יצא לדרך הפרויקט עם השם המפוצץ סאלי-ואלי. האות ב' של ואדי סאליב נשמטה והכינוי מדיף ניחוח מתקתק של חו"ל ומערביות.

הספקטרום בערים המעורבות הוא רחב. מן העבר האחד: נישול בחסות אידיאולוגיה לאומית גזענית כמו בלוד ומן העבר השני, נישול בחסות פיתוח ותיירות. כשעל רוחב כל הספקטרום, הסוגייה המרכזית לא מטופלת: מעמדם וזכויותיהם של הערבים בישראל, כמיעוט ילידי היסטורי.

בחיפה קיימת קהילה ערבית חזקה – הן כלכלית והן ברמת ההשכלה. בחיפה, להבדיל מערים מעורבות אחרות, הרב תרבותיות נחגגת ומועלית על נס פעם אחר פעם. היא נתפסת כחוזקתה העיקרית של העיר אך מתחת לפני השטח, בדיוק כמו בערים המעורבות האחרות, רוחשים יחסי הכוח ומשנים את המרקם העדין.

גם כאן, בדומה לעכו וליפו, עמידר משחקת תפקיד משמעותי: בשנת 1948, הנכסים בואדי סאליב הפכו לנכסים של עמידר. מאז 1956 ומאורעות ואדי סאליב, נסגרו המבנים והשכונה הפכה ל"חור שחור" עירוני. הפתרון אליו הובילה מדינת ישראל הוא הפרטה של הנכסים ולמעשה, מכירתם ליזמים פרטיים. המבנים היפים והנטושים נמכרו לכ-14 יזמים פרטיים, במחירים נמוכים מאד.

התכנית העירונית לשכונה, כמו תכניות שימור אחרות, מרוקנת לחלוטין את המקום מהקשרו ההיסטורי והפוליטי והופכת את השרידים של מלחמת 1948 ושל הטראומה הפלסטינית, לקישוט אוריינטלי.

הסיפור של חיפה הוא מורכב, אך אם נתרכז בסיפורה של שכונת ואדי סאליב בלבד, נוכל ללמוד לקח מעניין מאד על התפיסה הישראלית את המרחבים הללו. כאן, לא מדובר על נישול פיזי של תושבים מבתיהם (אם כי הדבר מתרחש בשכונות אחרות בעיר) אלא על נישול מהותי, נישול נרטיבי. רק השם שנבחר עבור השכונה "סאלי ואלי", הופך אותה משכונה ילידית ומקומית לשכונה אוניברסלית: "זה שיווקי וזה אמורפי", אומר לנו עורווה סויטאת, ד"ר בתכנון ערים וחבר בוועדה לשימור אתרים ומבנים בעיריית חיפה. "כאילו לשכונה אין שורשים, כך את יכולה לנכס אותה מחדש, לשנות את הפנים שלה ולרוקן אותה לחלוטין מבחינה פוליטית". הוא מזכיר את יפו – שם, כמו כאן בוואדי, המהלך החל ככפר אמנים.

ואכן, בשנת 2014 החלו להתיישב סביב הוואדי גלריות שונות של אמנים חיפאיים. בעלי הנכסים בעיר התחתית ויתרו על נכסיהם, תמורת ויתור העירייה על חובות הארנונה שלהם והאמנים החיפאים קיבלו חללים בחינם. המהלך, בסופו של דבר לא צלח. אך תכנית "סאלי-ואלי" המשיכה להיבנות, ללא כל תכנון למרכזים קהילתיים, בתי ספר או תשתית חברתית כלשהי. "זה נישול מרחבי פיזי שמעצב מחדש את המקום – ואת עתידו", מסכם סויטאת.

בעיר התחתית של חיפה, לעומת זאת, קורה תהליך שמזכיר את התהליכים המתרחשים בעכו: 40% מתושבי ואדי ניסנס, למשל, הם תושבים מוגנים בבתי עמידר מקהילות  מוחלשות. כלומר, אין ביכולתם לשפץ את בתיהם בעצמם ועמידר עצמה, מזניחה את הבתים – כפי שאנחנו מכירות היטב גם מסיפורי דיור ציבורי פנים ישראליים. הבתים הופכים מסוכנים ועמידר מוציאה צווי פינוי. על פי החוק, ישנן 11 עילות לפינוי דיירים מוגנים. שתיים מהן משומשות במיוחד בחיפה: עילת האינטרס הציבורי ועילת המבנה המסוכן.

במקביל, מוכרת עמידר גם מחסנים שברשותה ליזמים פרטיים, אלה הורסים את המבנים הרעועים ובונים במקומם רבי קומות שנראים כמעט תלושים בתוך מרקם תכנוני של בתים הבנויים בסגנון ערבי. כל פרויקט "פרטי" כזה משנה את המרקם ואת האופי של השכונה. התכנון הוא אגרסיבי, לא מכבד, נצלני. שוב, כמו פיל בחנות חרסינה בתוך מרקם יחסים עדין שכולו שדה מוקשים של טראומות קולקטיביות.

בשבועות האחרונים עלתה יפו לכותרות, עם אינסוף הפגנות ואירועי אלימות, בין תושביה הערבים לתושבים החדשים, בני הגרעין התורני. קבוצות הפייסבוק שנותרו לי מהתקופה בה גרתי שם רעשו וגעשו: "הערבים אשמים!", "היהודים אשמים!" "הגרעין התורני!!!!"

באחת התגובות לאחד מן הפוסטים האלה נכתבו כמה שורות מופלאות. אישה חילונית, צעירה, תל-אביב-יפואית תוהה שם אם אולי בעצם, כל התהליך הזה החל כבר מזמן. האם יסודות הג'נטריפיקציה המהירה שעוברת יפו בשנתיים האחרונות לא נטמנו כבר אז, לפני כשני עשורים, עם תום עבודות השימור והשיפוץ של יפו ונהירת אותם תל-אביבים לשכונות הערביות? האם היא עצמה, שתופסת עצמה כשותפה לחיים של דו-קיום לא היוותה כלי זרז לתהליך המתרחש עתה?

עורווה סויטאת מעלה לפני השטח את מורכבות התמונה: "הערבים בערים המעורבות חזקים היום יותר משהיו בעבר, הם שחקנים משפיעים, הן פוליטית והן חברתית -כלכלית. הם לא הקורבן המנושל חסר האונים, אך בהחלט נמצאים בתהליכים שונים של הדרה ופגיעה – בשילוב מניעים אידיאולוגיים וכלכליים. מול זאת המעמד של התושבים הערבים משתנה ומתחזק בערים אלה, דרך הדואליות של שני תהליכים מרחביים: מצד אחד התנגדות ותביעה של זכויות, במיוחד במרכז ההיסטורי ומצד שני השתלבות ברחבי העיר".

יפו היא דוגמא נהדרת לכך, שהרי היא משתנה כל הזמן ובקצב שונה. הפולס הראשון התרחש עם הקמת המדינה, אז, קנו יהודים עשירים, אמנים, את החלקה של העיר העתיקה – על מנת למנוע מהצבא הישראלי לפוצץ את המבנים הללו, שמסתירים את הים, כפי שעשו בטבריה העתיקה. הפולס השני היה עם הנהירה הבורגנית ליפו ואחרי כן, עם תהליכי הפיתוח והשימור שהביאו איתם יזמים עשירים כמו בשכונת "אנדרומדה". הגרעין התורני ביפו הוא השלב הרביעי, מתוך אלוהים יודע כמה. האידיאולוגיה של "ייהוד הארץ" לא חשופה כאן. יש כאן מניעים כלכליים ברורים, תיירותיים, דברים שיכולים בקלות להתפרש כ"טובים עבור כולנו", אבל עלינו לשים לב מי תמיד יוצאים מופסדים מאותם התהליכים. כדוגמא אפשר לקחת את בית העלמין המוסלמי הצמוד לשכונת נוגה היוקרתית שבצפון יפו, עליו עוצבה תכנית בנייה מפוארת וגם סביבו התארגנו מחאות בשנת 2020.

ביפו גרתי שלוש שנים נהדרות, ממש עד לא מזמן. הצביון סביבי השתנה ללא היכר, מיום ליום. עם תחילת עבודות הרכבת הקלה ועליית מחירי הדיור בניגוד לכל היגיון, היגרתי לבת ים. לפני כשנה, כשחזרתי מיום עבודה כברמנית באחד הברים בשוק הפשפשים, נסעתי על הקורקינט שלי וחלפתי על פני הבית שפעם היה שלי. עצר אותי השכן ממול, בחור ערבי צעיר שהייתי פוגשת מידי בוקר וערב כשגרנו זה מול זה. הוא סיפר לי שבחודשים האחרונים המשטרה פשוט עוצרת חבר'ה כמוהו בימים ובלילות. "הם רוצים שלא נרגיש פה בבית", אמר לי. זה נשמע לי הגיוני מאד. מעט מאד זמן אחר כך החלו המחאות של תושבי יפו הערבים.

אנחנו מכירות היטב את התמודדותה של עיריית תל אביב עם פוטנציאל לכסף: ראינו את העוולות בגבעת עמל ובכפר שלם. העירייה הזו תעשה הרבה בשביל לממש את הפוטנציאל הנדל"ני הזה. ואם עד כה ההשתלטות טופטפה בכמויות קטנות, בית מלון פה, הסבת מבנה שם… השנה הסיפור התפוצץ לחלוטין. עיריית תל אביב איבדה את הסבלנות, הערבים לא יוצאים מפה כל כך בקלות.

ואכן, יפו מתפתחת במהירות שיא בשנתיים האחרונות. הרכבת הקלה שתחבר אותה לתל אביב כפי שמעולם לא הייתה מחוברת, בתיבול הניחוח הערבי המאולף בלב גוש דן עם תוספת מבנים עוצרי נשימה לשימור וחופי ים מרהיבים, הביאו דיירים רבים לשכונה. השכונות המוזנחות של דרום יפו הפכו בן לילה לשכונות יוקרה, חופי הים העזובים התמלאו שמשיות עם חותמת של עיריית תל אביב והדחיקה של הערבים מהשכונה הפסיקה להיות מנומסת. אחרי שני עשורים של ג'נטריפיקציה מנומנמת, של עזיבה קונסיסטנטית אך איטית של ערבים את העיר, הוצאו לתושבים כ-800 צווי פינוי מבתיהם. יאללה, החוצה.

צווי הפינוי, המתייחסים לערבים החיים בדירות עמידר, מגיעים על רקע הפעילות התורנית בעג'מי – השכונה שעד לפני עשור, איש לא העיז להתקרב אליה, גם לא בשביל פיתוח תשתיות ועל רקע עימותים אלימים בין צעירים יהודים לערבים בכל רחבי המדינה והטיק-טוק. ההקשר ההיסטורי הרחב של יפו (ושל ארץ ישראל כולה) עומד בבסיס סיר הלחץ הזה, אך גם בלעדיו, מספיק להבין ש-800 צווי פינוי שניתנים לאנשים מאוכלוסייה ספציפית, אחרי עשורים של דחיקה איטית ומתמשכת שלהם החוצה מהעיר בה נולדו וגדלו, עשויים להצית אש בלבבות כל אדם.

כשמוסיפים את הנעשה ביפו, הלב הפועם של המרכז הישראלי והערבי לתהליכים הזהים בערים קרובות ורחוקות, כמו עכו, לוד וחיפה עליהן דיברנו פה ובצירוף הגירוש המחריד של משפחות ותיקות משייח' ג'ראח בחסות בחוק הישראלי ובעידודו – כולן, בפנים הארץ ומחוצה לה, משפחות ערביות שמוחלפות בכסף יהודי – קשה להיתמם. כשבנוסף לאינטרס הכלכלי המובהק מתווספים גם מניעים אידיאולוגיים של קבוצה בחברה הישראלית שכפי שהיטיבה לתאר חן אלמליח – "כל פעולת חיים טריוויאלית אצלם (כמו נגיד לגור בבית) מלווה באידיאולוגיה" – ההיתממות כבר הופכת לבלתי אפשרית.

חשוב לומר – סביר להניח שכל מתיישב בפני עצמו, כל אזרח שעובר דירה לבית חדש, לא מצפה ולא מקווה להגיע למצב אליו הגענו. הבעיה נוצרת כששלל הדברים מתחברים, אז – אפילו הכוונות הטובות והטהורות ביותר, הופכות למדיניות שלמה של נישול: בצפון, במרכז ובדרום. אנחנו, התושבים הישראלים במדינה הזו, הופכים לכלי משחק בידיה של המדיניות הזו ואנו גם אלה שמשלמים את המחיר.

כשהייתי מורה חיילת בנח"ל, בעת השריפה בכרמל, פונינו מהפנימייה בה עבדנו על מנת לעזור במקומות שזקוקים לנו. אחד מאותם מקומות היה פנימייה על הכרמל ובה קבוצה של נערים שאף אחד לא ידע מה לעשות איתם. הם פונו מגוש קטיף כילדים ומאז נעקרו משורשיהם לראשונה, לא הצליחו לאחוז בהם שוב. טרגדיה אנושית עמוקה שנעוצה בסכסוך לאומי שנחיצותו לא לחלוטין ברורה לי.

מה שקרה בגוש קטיף הוא נורא. אני עד היום זוכרת את התמונות שוברות הלב, של ילדים נאחזים במה שנותר מבתיהם. את הגעגוע שנותר לאותם מתיישבים בלב אני יכולה להבין – בין אם מסכימה או לא מסכימה למה שהביא אותם להתיישב שם מלכתחילה. בית זה בית זה בית.

למזלנו, ליהודים המפונים מבתיהם, גם באלימות הנוראית ביותר, יש עדיין גיבוי (כלשהו) של מדינה יהודית שלפחות על פני השטח, אמורה לדאוג לפתרונות עבורם. זה לא תמיד קורה, הבירוקרטיה הישראלית היא מלכודת מוות עבור אלה שלא התמזל מזלם להיוולד בצד הנכון של משוואת הכסף או המעמד. וכן, אולי את שאריות התסכול מאז אנחנו חוות היום באלימות היהודית המתפרצת. אני לא יודעת, אני לא מבינה מספיק את השדה כדי לקשור בין השניים. אני יודעת שעקירה מבית עבורי היא כאב. וכאב מתפרץ החוצה בדרכים אלימות, כשהוא לא מטופל היטב.

לישראל יש, כמובן, את הזכות להגן על עצמה. גם לפלסטינים בעזה שמורה אותה זכות. כמויות המוות וההרס שם ופה, השורות האלה שנכתבות בבת ים בין אזעקות – מלוות אותן פניהם של הילד המתוק משדרות, של הילדים החמודים בעזה. קרבנות של אותה "הגנה" שנקנית בדם ומקורותיה נעוצים עמוק בתהליכים שבינם לבין הגנה אין כלום ושום דבר.

בשנה הראשונה שלי ללימודי השימור אליהם נרשמתי אי אז בשנת 2015, אחת המרצות המהוללות הביאה לנו, ככה לפנים, את הפרוטוקולים מישיבות הכנסת הראשונות אי פעם במדינת ישראל החדשה.

שם שחור על גבי לבן, מנהיגי הפרויקט הציוני הנלהבים סוגרים בינם לבין עצמם דיל מדיני: ארכיאולוגיה מוסלמית שתימצא ברחבי המדינה – דינה להצטמצם, להיעלם, לא להתפרסם ורצוי, להמשיך ולהעלות אבק ושברים תחת האדמה. ארכיאולוגיה עברית / יהודית – אהלן וסהלן. אך כדי שאומות העולם לא יכעסו על המעשים הללו, לא לשכוח לקשט את ההיסטוריה בזרזיפים של נרטיב נוצרי.

העוברים והשבים בערים המעורבות בוודאי לא בעלי כוונות זדוניות. אין לי כל ספק שאיש מהאנשים שהלך והתיישב דווקא בעיר מעורבת, לא ציפה ולא קיווה בנפשו שנגיע למצב הזה. גם הם כלים של מדיניות קשה וארוכת שנים, של נישול והוצאה מבתים של אלה שלא מסתדרים עם השאיפות הלאומיות, הכלכליות, התיירותיות, של השכונות בהם עומדים בתיהם.

ככה בדיוק משוכתבת ההיסטוריה, ככה בדיוק נקבע הנרטיב, חווית המשתמש בארץ הישראלית. מהמקום הזה אני יודעת, עלינו לכתוב ולהתנגד ככל האפשר לנרטיב המתקבע. עלינו לספר את הסיפור העמוק, המורכב, הבוער, של החיים על האדמה הזו. עלינו לרדוף שוב ושוב אחר האמת.