להיות עם זה

חופשת החגים בעיצומה וזה לגמרי הזמן לאסקפיזם המושלם מהמציאות הכאוטית שלנו. "התחת הזקן שלי" (זה לא נשמע יותר טוב באנגלית) היא קומדיית התבגרות מקסימה ונוגעת ללב המתרחשת בעיירה פסטורלית על גדות אגם יפיפה בקנדה. אליוט בת ה18 עומדת לעזוב את בית הוריה ולעבור לעיר הגדולה. לילה אחד וכמה פטריות הזיה מסדרים לה מפגש ארוך ומעט מטריד עם הגרסה הבוגרת שלה, אליוט בת ה-39. אליוט הבוגרת מנסה להעניק לאליוט הצעירה מדריך ל"איך לא להרוס להן את החיים", אבל את העצה הגדולה והקריטית מכולן אליוט הצעירה פשוט לא יכולה לקבל.

את הגרסה המבוגרת של אליוט מגלמת נהדר כתמיד, אוברי פלאזה. הכימיה בין הדמויות מדהימה ופלאזה נדיבה מאוד בתצוגת המשחק שלה ומאפשרת לשחקנית הצעירה לזרוח בתפקיד הקולנועי הראשי הראשון שלה.

הכאב שכרוך בהתבגרות, הפרידה וההתפכחות מהילדות הינם תמות מרכזיות בסרט. התבגרות שכרוכה בפרידה מהאדם שהיית, מהאנשים שחנכו אותך, אהבו ללא תנאי ופרשו מעליך את כנפי התמימות. הסרט מתמקד בתהליך ההתבגרות כהתבוננות מפוכחת בזמן שחולף ולא ישוב עוד. בשונה מסרטי התבגרות רבים, הוא מציע הסתכלות מואצת אך מורכבת על המסע הזה באמצעות המפגש הביזארי בין שתי הדמויות – הצעירה, הפזיזה ומלאת החיים והגרסה הבוגרת שלה, השקולה, למודת הכאב והאכזבות. לאורך הסרט כל דמות מושכת לכיוון שלה עד להבנה כי החיבור בין התפיסות הוא שמאפשר את ההתבגרות המטיבה. הידיעה, הזהירות והתכנון חשובים לא פחות מלחיות את הרגע ולהוקיר את הכאן והעכשיו. היכולת להצליח לשמור על החופש והחיוניות, בגבולות הביטחון של הידיעה, הנושאת בתוכה גם כאב ושברון.

הדינמיקה בין הדמויות מאפשרת לנו לנוע מבלי להכריע בין התפיסות ובסוף הצפייה ממקמת אותנו בנקודת האמצע. התמקמות שמניחה את הדעת. מה שמאפשר בעיני את ההנאה שבתנועה הזו וההתמסרות למסע המטלטל, הוא השימוש המרכזי בהומור. ההומור כאמצעי, מאפשר לתהליך ההתבגרות להתרחש בתוכנו כצופים ומקל עלינו להתמודד עם השאלות הקשות והקיומיות שהסרט מעלה. בהקשר הזה אי אפשר שלא להזכיר את המלכה האם, פיבי וולר ברידג', שהמציאה את הכתיבה ההומוריסטית ככלי שנון וחד, בעזרתו היא מסובבת את הלב.

אני חושבת שוולר ברידג' היא הראשונה, או לפחות הראשונה המשמעותית ביותר בסלילת הדרך לכתיבה מצחיקה עד כאב, בה ההומור משמש כסוג של זרז מתוחכם ורגיש לחיבור אל הלב על מנת לגרום לנו קודם כל להרגיש ורק אחר כך להבין.

זו כתיבה של הומור כנה ומתפרץ, נטול ציניות שמקלף את דרכו לרבדים עמוקים בנפש. הסרט לגמרי מדבר בשפה הזו ובעיני אין מחמאה גדולה מזו. הוא בוחר להמשיך קו נהדר של כתיבה נשית מצחיקה, גועשת וכאוטית אבל עם מטרה ברורה: לאפשר התבוננות עמוקה ורצינית בסוגיות כבדות משקל, על מנת לעשות בהן היגיון וסדר.

כלומר הלסבי, שעם כל הכבוד, לשמו התכנסתי. זהו סרט לסבי בעיני, במלוא מובן המילה, ועדיין, אני שמחה שלא נדרשתי לפתוח את הסקירה בהצהרה הזו.

הגיבורה שלנו היא לסבית צעירה שחיה את חייה הלסביים בהשלמה ובשלווה. תצוגת המשחק והתסריט מקרבים אותנו כצופים לחוויית חיים לסבית\קווירית באופן טבעי, אינטגרלי ונטול מהמורות. אין בעלילה שום אלמנט מציצני, מוגזם, טרגי או פורנוגרפי. כצופים אנחנו מוזמנים להיות עם – ולא לדבר על. זהו בהחלט אתגר שרבים מסרטי הלסביות לא עומדים בו.

נכון, סיפור האהבה המרכזי הוא הטרוסקסואלי, אך לאחר האכזבה הראשונית מכך, מגלות שקו העלילה הזה משמש בעיקר כטוויסט וכמקדם עלילה. הלסביות, לעומתו, נוכחת באופן משמעותי לכל אורכו של הסרט., בדיאלוגים, בנראות, בהתנהגות וכמאפיין המרכזי של הדמות והחיים שלה.

במובן מסוים, סיפור האהבה ההטרוסקסואלי "נוחת" על הגיבורה ומשבש את התוכנית שלה ולכן גם שלנו, כצופים. מכאן הסרט עובד בלשכנע אותנו ל"הסכים" לסטות מעט אל הסטרייטיות. אולי זו הסיבה שמושא האהבה מיוצג באופן יותר "נשי" ולא כגבר טיפוסי. בנראות שלו יש אלמנטים אנדרוגיניים ופלואידים וההתנהגות שלו לא כוחנית ונעימה כל כך, שגם הצופה הלסבית שאני התאהבה, עד שהוא אמר "סקס זין" ועבר לי.

אני בוחרת להתעכב על שלוש סצנות בסרט שלדעתי ממחישות את הטענה שקו העלילה ההטרוסקסואלי הוא משני ובמידה מסוימת משמש כאובייקט לעומת הסובייקט הלסבי.

ראשונה שזוכה לחמישה כוכבים לסביים, היא סצנת ההופעה של אליוט בחלום / הזיה לשיר "ילדה אחת פחות בודדה" של ג'סטין ביבר. מידע פנימי ומבוסס מחקרית הוא, שכמעט כל לסבית הייתה מאוהבת בשלב כלשהו בחייה, בג'סטין ביבר.

א' כי הוא היה נראה כמו לסבית וב' כי כל הבנות פשוט נפלו לרגליו. התגשמות חלומה של כל לסבית. הסצנה מציגה את פנטזיית ביבר האולטימטיבית שהיא להיות את / הוא על הבמה, לשיר את השיר הנ"ל ולהעניק את הוורד לנערה מהקהל. אליוט שלנו מגשימה את פנטזיית ביבר הלסבית בהיפוך תפקידים מעניין. הבחור שהיא מאוהבת בו מגלם את הנערה שעולה בהתרגשות לבמה לקבל מאליוט\ביבר את הוורד. זו סצנה מתוקה שנותנת ביטוי ממשי לפנטזיית נעורים לסבית שלא מוכפפת לפנטזיה גברית רק בגלל שמושא האהבה הוא במקרה גבר.

סצנה נוספת היא כשאליוט יוצאת מהארון כביסקסואלית בפני חברה טובה שלה. סטרייטים יתקשו להבין את הצורך הזה, אבל זו סצנה כל כך ריאליסטית בחוויה הלסבית. כי אחרי שביססת את הלסביות שלך בעולם ובחברה, זה ממש לא פשוט לגלות את עצמך באופן קצת אחר ולתווך את החוויה הזו החוצה. התגובה המעולה של אליוט לחברה ש"לקרוא לה סטרייטית זה העלבון הכי גדול שיש" , היא בעיני תמצית חווית המסע של הגיבורה שהגילוי ההטרוסקסואלי הוא מין משהו שקורה לה ואמנם מערער אותה אבל גם לא משנה אותה מהיסוד.

הנקודה השלישית שזורה במספר סצנות. הסרט מנכיח באופן גלוי מין ומיניות בין נשים ובוחר להצניע יחסית ביטויי מיניות הטרוסקסואלית. זו בחירה מעניינת שנוגדת לציפייה שדווקא סיפור האהבה המרכזי יקבל את ה"זכות" להציג את המיניות. בכלל, סוגיית הנראות של המיניות הלסבית על המסך מרובדת ושנויה במחלוקת. מצד אחד, הבחירה להראות עלולה ליפול במלכודת המציצנות והניצול של המבט הגברי. מצד שני, הבחירה שלא להראות עלולה להנציח היסטוריה ארוכה של מחיקה, העלמה והסתרה של יחסים בין נשים. האמת העדינה על אופן הייצוג ממוקמת בבין לבין. במענה על שאלת ה"איך" ובמתן הנימוק העלילתי ל"למה". הבחירה בסרט להציג מיניות לסבית לא נופלת בעיני לשתי המלכודות הללו אלה נתפסת כחלק אינטגרלי במסע שעוברת הגיבורה לגילוי עצמי.

"התחת הזקן שלי" עכשיו בבתי הקולנוע ברחבי הארץ.