יעניין
אותך
לירון כהן
31 דצמבר 2023 | משך הקריאה: 9 דקות
שיחות של שמאל מרוקאי #5

בשבעה באוקטובר המשפחה שלי הייתה נצורה במקלט בבית בשדרות. התמונות והסרטונים לא הפסיקו לזרום אליי מקבוצת הוואטסאפ המשפחתית, מציירות אט אט תמונה מחרידה של מה שקורה בדרום: מחבלי חמאס נכנסים ללא מעצורים לערים וליישובים בעוטף, טובחים בכל הנקרה בדרכם ו'מטיילים' באין מפריע בעיר שלי, שדרות.

במקרה לא הייתי שם באותו יום. החלטה של הרגע האחרון לא ללכת לאמא שלי לחג שני ולהישאר בבית, אנחנו והילדים, הצילה אותנו מהתמודדות פוסט טראומתית, שקיימת ברובד הלאומי והמשפחתי, אך למזלנו – לא האישי. זוגתי אולי הייתה צריכה להתאשפז פסיכיאטרית אם הייתה נוכחת בשדרות באותו יום. ילדיי היו סוחבים איתם טראומה רגשית בלתי נתפסת בגילם הצעיר. אלוהים שישמור.

"את עדיין מאמינה בהם?" אני נשאלת לא מעט. "בהם" זה בפלסטינים. "איך את לא רוצה שכולם ימותו?", נשאלתי אחרי שפורסמה הכתבה שלי על בארי ועל הזוועות שאליהן נחשפנו שם. "אני מצליחה להפריד בין הפלסטינים לחמאס", אני עונה. אני מקשיבה ללב שלי, שמכיר פלסטיניות ולא רואה בכל הפלסטינים מקשה אנושית אחת, סדיסטית ורצחנית.

אני חייבת לעשות איתכם את השיחה הזו

החומות

השותפות שלי עם נשים פלסטיניות – מישראל ומהגדה – נוצרה בשנים האחרונות מתוך התעקשות פנימית להבין את הקונפליקט ללא תיווך. רציתי לדבר עם נשים כמוני, שידברו איתי בגובה העיניים ויספרו לי את הסיפור הפלסטיני מנקודת מבטן. בלי כלי תקשורת, בלי פוליטיקאים ובלי ססמאות.

"מדיניות הדה-הומניזציה ומדיניות החומות בינינו, היא הדרך לשמר את הכיבוש", אומרת לי בחוכמה רבה חברתי ושותפתי לדיאלוג הישראלי-פלסטיני, שלצערי הרב נאלצת להישאר אנונימית. "כדי לגרום לאנשים לא להרגיש ולא לדעת – לא רק ברמת האינפורמציה, אלא ברמה הרגשית. כשמשהו תופס לך את הלב, זה מה שמשנה באמת".

אותה חברה אנונימית מתגוררת ביישוב סמוך לחברון. היא אקטיביסטית ומנחה של מעגלי דיאלוג ישראלים-פלסטינים. "בנרטיב הפלסטיני חמאס נתפס כארגון התנגדות לכיבוש, לוחמי חירות. ולא ארגון טרור. עבור פלסטינים חמאס עצמו הוא הנרטיב הפלסטיני ", היא אומרת.

גם אחרי מה שקרה בשבעה באוקטובר? אני מתעקשת להבין. "כן. הרבה פלסטינים שמחו על מה שקרה בשבעה באוקטובר", היא עונה לי בכנות. "הם ראו את זה כחלק מהנקמה בכיבוש ומהמאבק לשחרור הפלסטיני". תחושת מחנק תופסת אותי בעודה מדברת.

טבח בדרום

שחמאס יזדיינו

בשבעה באוקטובר נותרנו כולנו ללא מילים. גם חברותיי הפלסטיניות שלחו לי הודעות מנחמות, דאגו למשפחתי ואף הציעו את ביתן עבורנו כמקלט. הכרתי את היחס המגונן הזה גם לפני השבעה באוקטובר, כששהינו יחד בגרמניה בפרויקט משותף – כשהסביבה הרגישה עוינת כלפי ישראלים, חברותיי הפלסטיניות הגנו עלי. במקום שבו יחסי הכוחות התהפכו, הרגשתי בטוחה לצידן.

"קשה עכשיו בפלסטין לעשות זום אאוט ולהבין מה הפלסטינים חושבים. גם אנשי זכויות אדם", ממשיכה אותה חברה. "חברה שלי שעובדת בארגון שלום אמרה לקולגות שלה שמה שקרה בשבעה באוקטובר לא מייצג אותה, שהיא מגנה. רוב הפלסטינים תקפו אותה".

מאז השבעה באוקטובר לא שאלתי אותה באופן מפורש על עמדותיה כלפי חמאס ומעשיו. הרגשתי את הזעזוע שלה, את הדאגה כלפיי, כלפי משפחתי, כלפי אמי שנותרה בשדרות וזה הספיק לי. השותפות שיצרתי עם נשים פלסטיניות בחיי לא מחפשת הצהרות, לא דורשת גינויים. יש לי צורך להרגיש אנושיות כלפיי וכלפי הזוועות שעברה המשפחה שלי. את אותו הדבר אני דורשת מעצמי כלפיהן. אם לא אכיר את מה שמתרחש בגדה ובעזה, למשפחות שלהן ולחבריהן, איך אהיה מסוגלת להרגיש ולהשתתף בחוויה האנושית הקשה שהמלחמה הזו מייצרת?

"אני אומרת על חמאס שיזדיינו. אבל אם אני אגיד את זה לאנשים עם תפיסה שחמאס הוא ארגון התנגדות, הם יקראו לי מרגלת, לא שייכת לפלסטין".

את הקונפליקט הזהותי הזה אני מבינה. כמה מקום יש לך להביע עמדות מורכבות מול משפחה, מכרים וחברים? כשהעם שלי מתבוסס בדמו והשיח הדומיננטי הוא שיח על "שיטוח עזה" והרג ללא כל סנטימנטים, אם אביע חמלה אסומן כבוגדת. החוויה זהה בשני הצדדים: קשה לדבר פוליטיקה בימים אלו. גם בתוך השותפות הישראלית-פלסטינית. בשיחה הזו אנחנו עושות זאת ברגישות רבה. מדברות את המלחמה, מבלי לדרוך אחת על כאבה של האחרת.

חיים תחת אש

פרספקטיבה

"לא רק שניתן להפריד את תנועת השחרור הפלסטינית מהקהל הפרו-חמאסי, אלא שזה חיוני להישרדותה ולשלמותה של תנועת השחרור הפלסטינית לא לשלב בין השניים." כותבת אליכא ל-בן, אקטיביסטית אופוזיציה איראנית בפוסט באינסטגרם.

אליכא משרטטת שיח מעניין ומורכב שחסר מאוד ברשתות החברתיות בימים אלו. "לא רק שניתן להפריד בין זכות הקיום של ישראל לבין אידיאלים ימניים קיצוניים של התפשטות, אלא חיוני להישרדות ולשלמות זכות הקיום של ישראל שלא לערבב בין השניים. זה לא אומר ששתי הקבוצות אינן חופפות, אבל הן נשארות שונות בפני עצמן. הן לא הקיצוניות שלהן".

אוויר, המילים האלו נותנות לי אוויר, וכמה חבל שאין לנו מספיק מהן בשפות שלנו. אף אחת מאיתנו, ישראליות או פלסטיניות, לא יכולות ולא מצליחות להתבטא בצורה מורכבת במרחבים הציבוריים. אנחנו מצליחות לעשות זאת, אם בכלל, רק במרחבי השיח הפרטיים שלנו.

"בפרספקטיבה המערבית על המזרח התיכון אין יכולת להחזיק בניואנסים", ממשיכה אליכא. "יש שימוש קבוע במוחלטות. הדמגוגיה מסתמכת על שנאה בין קבוצות או הסתה לטרגדיות כדי לסגור כל אפיק שיחה. עלינו לזכור אנושיות, ניואנסים, דואליות, חמלה. עלינו לאפשר לכל מי שסובל להתאבל. עלינו לתת לכאב מקום. עלינו לתת להם לטעות באותה מידה שהם צודקים באודיסיאת הסבל שלהם".

דבריה של אליכא, מי שחווה בעצמה משטר מדכא באיראן ומכירה את המורכבות של חיים במזרח התיכון, מתווכים בחוכמה רבה את המתח בתוך חברה שבה רועמים אך ורק קולות קיצון. זה השיח הדיכוטומי המאפיין את המבט המערבי, שזורק הצידה את כל מה ומי שלא מתיישר עם האג'נדה שלו, המביט במצב בעין שטחית, ללא כל הקשרים היסטוריים ובעצלנות ששואלת שפה ושיח ממחוזות אחרים – כמו שיח הקולוניאליזם, שלייבא אותו לכאן כמו שהוא, זה פשוט לא רלוונטי לארץ הזו, ששורשיה ההיסטוריים מסתעפים עמוקות בהיסטוריה של העם היהודי ושל העם הפלסטיני, הכרוכים זה בזה, ששפתם צמחה אחת בתוך השנייה, שמנהגיו, מאפייניו וההיסטוריה שלו מנהלים דיאלוג מתמשך, אלפי שנים אחורה.

 

איזה כאב לחיות?

"אנחנו כעמים צריכים לבחור עם איזה כאב אנחנו מסכימים לחיות – כאב של מוות, או כאב של אי הסכמה", אומרת לי מנאר (שם בדוי), פלסטינית 48' (כלומר, בעלת אזרחות ישראלית), שעימה אני עובדת בהכשרת העיתונאיות של פוליטיקלי קוראת.

"אם נבחר בכאב של אי הסכמה אז כן, אנחנו נפגע אחת בשנייה במילים, אבל זה עדיף מאשר לפגוע אחת בשנייה בכדורים. אני מעדיפה שתכעסי עלי שבוע ולא תדברי איתי, אבל לא נתחיל לירות אחת על השנייה. פשוט להגיע למסקנה שאנחנו לא נסכים. אנחנו אולי נגיד דברים כואבים, אבל זה הכאב של הריפוי. הכאב שאנחנו מרגישות עכשיו הוא כאב של הרס, הוא לא כאב של בנייה".

המילים שלה נותנות לי הבנה חדשה. אנחנו, כעם, בוחרים שוב ושוב בכאב של מוות ואבל מאשר בכאב של אי הסכמה או וויכוח. אנחנו משאירות בידי גברים להכתיב לנו נרטיב לפיו "מלחמה היא האופציה היחידה" ואין ברירה אלא להקריב עוד ועוד חיים, למרות שאנחנו מנוסות ויודעות שיש עוד דרכים. יש עוד דרכים.

אני שואלת אותה על שותפות בימים אלו והיא עונה לי שבעיניה, כרגע שותפות היא קריטית. "אין אפשרות יותר להתעלם מהמצב הקיים. אנחנו לא יכולות להעמיד פנים שאין בעיה, שאין על מה לדבר ושאפשר לחיות יחד בסבבה", היא אומרת ומסבירה, "המטרה העליונה היא לא לרצות כל הזמן להזיק אחד לשני. אי אפשר להיפטר מאף אחד מהעמים שנמצאים פה – לא היהודים ולא הערבים. ההיגיון הבריא שלי אומר, אם כולנו תקועים יחד, בואו נשב ונדבר ונראה איך אנחנו לא הורגים אחד את השני".

"אני צריכה לשמוע את הנרטיב שלך ואת צריכה לשמוע את שלי ואנחנו צריכות לכבד את הנרטיבים אחת של השנייה. משם – ומהכאב המשותף, צריך לעבוד יחד", משלימה את התמונה חברתי מחברון.

אם יש משהו שאני מכבדת בקשר שלנו, זה שהיא לא מכריחה אותי להתנכר לזהות היהודית שלי, הישראלית והמרוקאית. אלה דווקא הפכו לנקודת חיבור משמעותית בינינו. קודם לכן, למרות שעבדה עם יהודים במעגלי שיח, לא הכירה יהודים ממוצא ערבי, מרוקאי. היא הופתעה כששמעה כמה מהמהסורות שלנו דומות ומדברות אחת עם השנייה. השיח הפמיניסטי המעמדי שהתפתח בינינו הרגיש דומה מאוד. החוויה שלי מול נשים פמיניסטיות ממעמדות גבוהים מאיתנו, שאת אף פעם לא מבינה, משכילה או מוכשרת מספיק, קיבלה במרחב הפלסטיני הכרה ותוקף.

אני שומעת לא מעט על שמאלנים שהתפכחו מאז השבעה באוקטובר ואני תוהה ממה התפכחו, מרעיון השלום או ממי שעומד מולם? כמה מהם ניסחו לעצמם רעיונות והצהרות על הסכסוך מתוך קריאת מאמרים ולא מתוך קשר שיצרו והיכרות אמיתית, בלתי אמצעית, עם שותפים ושותפות פלסטיניות? כמה מתוך ההתפכחות הזו קשורה ברגש שהתעורר עכשיו, ששם את עצמו בנעליים ישראליות יהודיות, אך ויתר קודם לכן על אותה זהות וניטרל עצמו ממנה, בשם השותפות?

מה שנשאר ממאי 2021

שותפות רגשית

"השותפות היחידה שיכולה להחזיק מעמד במצב הזה במהלך המלחמה, הדבר היחיד שאפשר לעשות, זה לדבר על הצד הרגשי. איך את מרגישה? מישהו נפגע? איבדת חבר? בת משפחה?", אומרת חברתי מחברון. "הפלסטינים סובלים, הישראלים סובלים. אי אפשר להשוות רגשות כי זה פשוט כאב. הכאב של האובדן בעזה והכאב של אובדן החיים בשבעה באוקטובר. הפחד מהטילים, אלו תחושות זהות – ורק עם זה אפשר לעבוד עכשיו".

השיח הרגשי לעומת השיח האינטלקטואלי הוא מרכיב מאוד קריטי בשיח, בדיאלוג ובשותפות ישראלית-פלסטינית. שיח שנוכח בעיקר במרחבים נשיים ופמיניסטיים להבדיל ממרחבי שמאלבן גברי, שמעדיף לדלג על החוויה האישית והאנושית לטובת ויכוח אינטלקטואלי. אלה מרחבים שמעולם לא מצאתי את עצמי בתוכם, כיוון שבחרתי לא לאמץ שיח שמנכר את הזהות הישראלית-יהודית שלי. מרחבים שמתעקשים לדבר על ישראל במונחים של קולוניה מערבית ומתעלמים מהחלקים בעם שלנו שמורכבים מיהודים שברחו ממדינות ערב ונאלצו לברוח מהן עם הקמת מדינת ישראל, כשהיהדות שלהם סימנה אותן כאויב בלבנון, תוניס, עיראק, סוריה, תימן, מרוקו ועוד. איך אני יכולה להגיד על עצמי קולוניאליסטית אם אין לי ארץ לחזור אליה.

"שותפות אמיתית", מסבירה מנאר, "היא שכל הזמן יש לך מרחב שאתה יכולה לדבר בו. לדבר בו באמת, להביע דעה גם אם היא לא מקובלת. לדעת שיקשיבו לך, שיקחו את דעתך ואותך בחשבון". אני מבקשת עבורי ועבורינו שותפות אנושית אמיתית, לא כזו שמתפרקת מהזהות שלה, אלא מחזיקה בה ויחד איתה נשארת רגישה ואנושית כלפי זהויות אחרות – ולא מבקשת מאף אחת אחרת להתפרק מזהותה.

האם אתם מסוגלים להגיע לאזור הרגש? מכתב מעזה | חנאן באשיר

לשחרר את האגו הלאומי

"לשחרר את האגו הלאומי שאומר כל הזמן שהקיום שלי חייב לבוא על חשבון קיומו של עם או בנאדם אחר", אומרת מנאר בשיחתנו. "לשחרר את האגו הלאומי כדי שתהיה לך היכולת להכיל את הכאב של הצד השני. כל עוד אתה חש שאתה הקורבן היחיד, אין לך אפשרות להזדהות עם מי שמולך. שיתוף הפעולה שלנו מתרחש לא כי אני רוצה להביא אותך לצד שלי, אלא כי אני רוצה שנמצא מה הכי טוב עבורך כדי שנוכל להתקיים".

למען הסר ספק, אני מכירה ביחסי הכוחות בין יהודיות ישראליות לפלסטיניות – הן אזרחיות ישראל והן שלא. שותפות משמעותה קודם כל הכרה בכוח ובפריבלגיות של כל אחת, וכן תשומת לב רבה לשיח ולעמדה שממנה כל אחת מגיעה. פירוק מהכוח אין משמעותו הכחשה של יחסי הכוח, אלא הכרה בהם ותנועה מתוך ההכרה הזו.

"כדי ששותפות תהיה אמיתית היא צריכה להיות מבוססת על שוויון כוחות", מוסיפה מנאר לשאלת השותפות. בתחילת השיחה שלנו ציינה ששותפות יהודית-פלסטינית היא דבר שקשה מאוד להאמין בו, בדיוק מהסיבה הזו. "אלה השותפויות שאנחנו צריכות לראות עכשיו. כאלה שבהן אפשר להביא את מגוון הדעות, ליצור ערבוביה מהממת של דעות. זו הדרך היחידה שזה יכול לעבוד. למה אצלנו, בשותפות בין פוליטיקלי לאעלאם, קבלת ההחלטות היא משותפת? כדי שנוכל לקבל את ההחלטות הטובות ביותר עבור כלל המשתתפות שלנו. אנחנו חייבות לשבת יחד ולקבל החלטה שמתבססת על הצרכים של כל המשתתפות ולוקחת את כולן בחשבון".

התשובה הפמיניסטית לכוח היא לא עוד כוח, אלא תנועה מתמדת בין האישי לפוליטי, בין יחסי כוח ופריבילגיות, כשלפעמים אני המדכאת במשוואה ולפעמים אני היא זו שחווה את הדיכוי. התנועה הפמיניסטית מעולם לא יצאה למסע הרג של גברים כהתנגדות לרצח נשים, מעולם לא ננקטו אמצעי מלחמה כדי לקדם נשים למוקדי כוח, או כדי לפרק מבנים פטריארכליים דכאניים. וגם כאן, כתשובה לרצח, להתעללות ולאונס שביצע חמאס, אל לנו לדרוש פתרון של כוח שמביא לעוד הרג, עוד "הותר לפרסום" ועוד מראות קשים מעזה ומישראל.

"אחרי המלחמה, ענג'ד, אחרי שהמלחמה תסתיים נוכל לעבוד על ה-Well being , תמיכה לאנשים שעובדים בבניית השלום" מסכמת חברתי מחברון. כי התנועה שלנו בין הנפש שלנו שצריכה מזור לבין התנועה החברתית-פוליטית היא משמעותית וקריטית, בטח בימים אלו.

צילום תמונת הכותרת: מיכאל מילשטיין

הידעת?
פוליטיקלי קוראת קיימת מאז 2012.
פוליטיקלי קוראת היא גוף התקשורת הפמיניסטי היחיד בישראל.
התכנים שלנו מגיעים למליוני אנשים בכל חודש.
תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מומלצות עבורך
 אותה קטגוריה
תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *