מאי 2021. בשכונת הקרוונים בירוחם, שבה גרתי אז, הכל היה שקט. הלימודים במכללת ספיר, שהתקיימו בזום, הופסקו אחרי מחאה קטנה של סטודנטים שגרים ביישובי עוטף עזה – הם כעסו על כך שציפו מהם להתרכז כשכל רגע נשמעת אזעקה. המדבר, כיאה לטבע, נהג כהרגלו ושתק. סכסוכי האדם אינם נוגעים לו.
שנתיים עברו מאז 'שומר חומות', המבצע הצבאי שהתקיים באותו חודש. בתוך השטף הישראלי שעובר מאירוע לאירוע, המבצע הזה מרגיש כמו עוד משהו שהיה וחלף. אבל יש מי שעדיין נושאים איתם את הכאב, הזיכרונות והטראומה מהימים ההם, אשר משפיעים על חייהם גם היום.
את רוב המידע על מה שקורה בערים המעורבות ובעזה באותם ימים ספגתי מערוצי התקשורת שהעבירה את מה שהתקשרות הישראלית הכי טובה בלהעביר: פילוג, כעס, פחד. ככה זה היה, עד שפגשתי את חיתאם.
נפגשנו בהכשרת עיתונאיות של "פוליטיקלי קוראת" ו"עלאם" שהתקיימה בחודש ינואר השנה. באחד ממעגלי ההיכרות שוחחנו על החוויה שלנו ממאי 2021 וחיתאם שיתפה מן הזיכרונות שלה מאותם ימים.
הסיפור שלה האיר את עיניי והבנתי שהפחד אז לא היה בלעדי ליהודים. זה הצית בי את הרצון לבדוק מהם הדברים שהתרחשו אז בחדרי מדרגות של בניינים מעורבים, בבתים שהביטחון בהם התערער ובמפגשים בין פלסטיניות ליהודיות. נפגשתי עם ארבע נשים, ושמעתי מהן ארבעה סיפורים על הימים ההם. אלו הסיפורים שלהן.
חיתאם
חיתאם היא אישה פלסטינית, בת 60, גרושה, מתגוררת בכפר טורעאן שבגליל. בעבר הייתה מנהלת הלשכה של ראש המועצה והיום היא מנהלת חשבונות. במקור היא מנצרת. הוריה במקור מן הכפר אל-מוג'ידל (שנהרס במהלך 1948 ועל שטחו הוקמה מגדל העמק).
הם גורשו מבתיהם ב-1948 והפכו ל"פליטים פנימיים" בתוך גבולות המדינה. "הם אולצו לצאת, גורשו, הלכו ברגל לירדן ונשארו שם יומיים. לפני שיצאו הם סגרו את הדלתות של הבתים כי התכוונו לחזור, אבל הם לא חזרו. אז גרנו בנצרת בבית של אנשים שברחו והבתים עברו לרשות המדינה".
חיתאם מספרת שעד היום היא מסתובבת עם מפתח שמסמל את אובדן הבית שהם עדיין מחכים לחזור אליו, ומספרת גם על תחושת הפליטות שעדיין מלווה אותה "בנצרת הרגשנו את ההבדל, את השוני, ביחס לנצרתים אחרים. גם היום אני מרגישה את זה, והילדים שלי גם מרגישים. אנחנו מיעוט, אנחנו לא בני נצרת. הבית בשכירות, אנחנו פליטים, אנחנו לא בני המקום. זה רמה פחות".
כאשר התגרשה מבעלה, אחרי 15 שנות נישואים, היא החליטה להישאר בכפר שבו גר בעלה, שאליו עברה כשהתחתנה ובו ילדה את ילדיה, בניגוד למה שנהוג, "מה שדחף אותי זה שאני לא אתן לילדים שלי ובמיוחד לבנות שלי, לגור בנצרת במקום של זרים. איך אני אגרום להם את הכאב שאני חוויתי? אז הם מטורעאן, יש להם משפחה שם, הדודים והדודות".
מאורעות מאי התחילו בעקבות פינוי פלסטינים מבתיהם בשכונת שייח' ג'ראח בירושלים. בנה של חיתאם, ג'מיל (שם בדוי), בשנות העשרים לחייו, השתתף בהפגנות נגד הפינויים. חיתאם לא כל כך אהבה את זה, "הוא אמר לי 'או שאת לא תרשי לי ואני אכבה את הטלפון ואת תחפשי אותי או שאני אשאיר אותו פתוח וכל חצי שעה אני אשלח לך הודעה שהכול בסדר'".
בד בבד עם ההפגנות בירושלים התחילו לירות רקטות מעזה לכיוון תל אביב. ג'מיל, שמתגורר ברמת אביב, לא יכול היה לחזור לדירה שלו בגלל חסימות כבישים, ולכן נסע לבית אימו בכפר. יום אחרי שהוא הגיע הייתה שביתה כללית בחברה הערבית וחיתאם החליטה, למרות הפחד, לנצל את הכבישים הריקים ולנסוע עם בנה לדירתו בתל אביב כדי לקחת ציוד ובגדים שהיו חסרים לו.
"לראשונה בחיי, כערבייה, הרגשתי פחד מהשנאה והגזענות של הצד השני, של הצד היהודי. נסענו ברכב, אני ככה עם הכיסוי ראש, עד שהגענו ליקנעם". ביקנעם חיתאם החליטה לעצור ולשנות את המראה שלה, "אני שיניתי את הצורה של איך שאני עושה את הכיסוי ראש ועשיתי אותו כמו נשים יהודיות כי הגענו ליישובים של יהודים, וחששתי שיפגעו בנו".
מאז אותה נסיעה לפני שנתיים חיתאם שמה יותר לב ליד מי היא מדברת. גם בנה, שתכף מסיים תואר שני, פוחד יותר "לפעמים כשהוא חוזר בלילה באוטובוס הוא אומר לי שהוא יוצא ושהוא מרגיש לא בטוח, אז אני נשארת איתו על הקו ואנחנו לא מדברים, שלא ישמעו אותו מדבר ערבית. לפעמים כשהוא מרגיש שמסתכלים עליו אז הוא ישר מתקשר, אני תמיד עונה לו".
חיתאם מגדירה את עצמה אישה לאומית, וחולמת על היום שבו לעם הפלסטיני תהיה מדינה משלו. מבחינתה זה הנושא החשוב ביותר. בשיתוף עם עוד שתי נשים יהודיות מהגליל היא הקימה פרויקט שנקרא "מסע נשי גלילי" שנועד ליצור שיח וחיבורים בין נשים פלסטיניות לבין נשים יהודיות מתוך אמונה שצריך לעבוד בשביל שיהיה שלום,
"אנחנו נשים, אימהות, אנחנו מרגישות שיש הקצנה בגזענות, זה לא טוב לנו. אני צריכה לקבל את החברה היהודית וגם הם צריכים לקבל אותי. אנחנו נחיה יחד, אין מנוס, זאת הארץ שלנו, של כולנו. יש מדינות רב תרבותיות אז למה שאנחנו לא נהיה מדינה רב תרבותית? למה שאנחנו לא נהיה מדינה של כל אזרחיה?".
דינה
בשנות התשעים, כשהייתה בת שנה, עלתה דינה עם משפחתה מרוסיה לחיפה. לקונפליקט שקיים בעיר שבה היא חיה אז, ובמדינה בכלל, היא לא הייתה מודעת בתור ילדה, "רק לקראת גיוס, היה איזשהו שיח הרבה יותר מקוטב, שאני לא כל כך התחברתי אליו. ידעתי שאני ישראלית, אבל לא הרגשתי שאני 100% ישראלית כמו שחברים שלי, הצברים, הם ישראלים. אני לא בדיוק הייתי ה'אנחנו' הזה. לקח לי זמן לנסח את זה, אבל הרגשתי את זה. מה שהשפיע על החיים שלי בצורה הכי משמעותית זה הגזענות שחוויתי מתוך החברה הישראלית. אז היה לי קצת יותר קשה להשתכנע שאנחנו הטובים והערבים הם הרעים".
קונפליקט הזהות הוא שהוביל את דינה להתעסק ביצירת חיים משותפים. כסטודנטית הצטרפה לפעילות של ארגון סדאקה רעות, ארגון לשותפות ערבית יהודית, וכיום היא מנהלת שותפה של הארגון. "החברות הכי טובות שלי מהארגון פלסטיניות, ובעלי פלסטיני. כשקורים אירועים על רקע ביטחוני אין לי צד כבר, החלוקה כבר לא רלוונטית עבורי".
אבל ההזדהות עם שני הצדדים לא משחררת את דינה מן הפחד להיפגע מרקטות ומפיגועים. במאי 21 הצטרף גם הפחד מלינצ'ים "פחדתי שבעלי ילך ברחוב ויותקף על ידי כנופיות של יהודים. פתאום כל חוסר הביטחון היה ברמה כל כך טוטאלית שאת לא יודעת מאיפה זה יבוא לך. הרבה פעמים בתור יהודיות ישראליות אנחנו חושבות על מה שיקרה לנו, ואין זמן ואין מקום בכלל להידרש לחוויה של האחר. חלק מזה שהחיים שלי נראים כמו שהם נראים זה כי אין לי ברירה אלא להכיל מגוון של חוויות שהן לא רק החוויות שלי או של מי שהוא חלק מהעם שלי."
ביום הראשון של מבצע שומר חומות דינה הלכה להפגנה עם חולצה הנושאת את הכיתוב "די לכיבוש". ההפגנה הייתה נגד צווי פינוי שניתנו למשפחות ביפו. הצווים הוקפאו בימי הקורונה ומיד אחרי שהסירו את מגבלות המגפה גם הסירו את ההקפאה של הצווים.
"היו כמה הפגנות כאלה נגד פינויי בתים, כל פעם של משפחה אחרת. ההפגנות היו גם בסולידריות עם הפינויים בשייח ג'ראח. זאת הייתה איזושהי הבנה שזה קורה בכל רחבי הארץ".
יחד עם חבריה לארגון היא יצאה להפגנה, שהתחילה כצעדה "אחרי שעה בערך הגענו לגבול יפו-בת ים. שם פגשו אותנו שוטרי מג"ב רכובים על סוסים, שהתחילו לזרוק רימוני הלם בלי שום התראה". כשהיא ראתה את הסיקור התקשורתי של ההפגנה היא חוותה על בשרה את הנרטיב של התקשורת, שהיה שונה לחלוטין ממה שקרה שם באמת.
"הנרטיב היה כאילו מפגינים רגמו באבנים את השוטרים, ואז השוטרים הגיבו. כמו תמיד, כל הסיקור תפס זווית, כאילו שהשוטרים היו חסרי אונים והמפגינים היו אלימים וכל הסטריאוטיפים של הנערים הפלסטינים שזורקים אבנים. אבל זה ממש לא היה ככה". בסיקור התקשורתי לא דיברו על הילדים הקטנים שהיו חלק מהצעדה, על העובדה שהצעדה לא הייתה אלימה או על מה הפגינו.
בדרך חזרה מן ההפגנה, בזמן שנהגה באוטו החלו אזעקות. היא עצרה את הרכב באזור עם כמה בתי קרקע והחליטה לדפוק על אחת הדלתות ולבקש להיכנס עד שהטילים יירגעו. "מי שפותח לי את הדלת היו שני תלמידים שלי לשעבר מבית הספר". המשפחה היהודייה מכניסה אותה בשמחה הביתה והיא, עם החולצה "די לכיבוש", צפתה איתם בטלוויזיה. בזמן הזה הם סיננו אמירות כמו "שיפציצו אותם כבר" ו"לשטח את עזה". "אני יושבת שם ומקווה שהם לא יראו את החולצה השמאלנית שלי ולא יעיפו אותי מהבית. כשהייתה איזושהי רגיעה אמרתי תודה ויצאתי".
דינה התגוררה אז ביפו ד', בשכונה מעורבת, "זו תערובת באמת מעניינת של אנשים, יש שם משפחות רוסיות, מזרחיות ואתיופיות וכל אחד עם התגובה שלו למצב". באותו יום כשהגיעה לבניין, ראתה את אחת השכנות יושבת בחדר המדרגות.
"היא יושבת, רועדת ומקללת את האמ-אמא של כל הערבים. ותוך כדי היא שואלת אותי מה שלום אחמד, בעלי, שהיה במשמרת שלו בבית חולים – "איפה הוא? למה הוא לא איתנו?". היא דואגת ומפחדת מהטילים ובאותו זמן נורא דואגת לשכן הערבי שלה ושואלת לשלומו ואני רוצה לתמוך בה, כי שתינו בתוך הסיטואציה המלחיצה הזו, בתוך המציאות האלימה שנכפתה עלינו".
שרון
שרון (שם בדוי), היום אם לשלושה, הייתה במאי 21 אם לשניים, אחד מהם בן שלושה חודשים. היא מתגוררת בשכונת יפו ג'. כמי שבמקור משדרות, אזעקות וטילים הם לא דבר חדש עבורה, אבל אזעקות עם ילדים דווקא כן "ברמה האישית לא פחדתי מזה אף פעם. אבל זה משהו שמשתנה ברגע שנולדים לך ילדים, הפחד נכנס והופך לאלמנט מאוד משמעותי". היא מגדירה את הבניין שהיא חיה בו כבניין מעורב, "רוב המשפחות מזרחיות, חלק מהמשפחות ערביות וקצת רוסים".
שרון מספרת שבימים הראשונים של המבצע, כאשר נפגשו בחדר המדרגות, הייתה תחושה של זהירות שלא ייאמר שום דבר שעלול לפגוע. "אבל ככל שעבר הזמן היו הערות כאלה 'כוסאמא שלהם הערבים'".
אחד הדברים שהדהימו את שרון במהלך הפרעות היה האיפוק של הערבים ביפו, אף פעם לא הייתה מצדם תגובה לאמירות האלה. "היה ערב אחד שהלכנו לישון אצל חברות, כי יש להם ממ"ד, ואז היה את הלינץ' בבת ים, שזה ממש לידינו. המונים (יהודים ש.ט) הגיעו מבת ים וניסו להיכנס ליפו. המשטרה שמה מחסומים, אז הם ניסו להיכנס ממקומות אחרים, ובסוף נכנסו דרך לובי הבניין של חברות שלנו, שבו היינו. ראינו אותם רצים ברחוב עם גרזינים ומעדרים וצועקים 'מוות לערבים'. בהתחלה לא הבנתי מי אלה, כי באמת את לא יודעת לזהות אם הם ערבים או יהודים. רק כששמענו את הצעקות בעברית הבנו.
זה היה מאוד ברור שזה מכוון להתגרות וכדי לגרום להם לצאת החוצה להתעמת איתם. היו צעקות מהחלונות בערבית של 'תעופו מפה, תלכו מפה', אבל זה היה מדהים לראות את האיפוק מהצד של התושבים הערבים. אני לא חושבת שאני הייתי מתאפקת, אם אנשים היו צועקים לי מתחת לבית 'מוות ליהודים' ומסתובבים עם גרזן. רק הייתי חושבת איך להיכנס איתם לעימות".
הבת של שרון למדה אז בגן מעורב, דו-לשוני. אני שואלת אותה אם היא לא פחדה לשלוח את בתה לגן באותם ימים "הפחד הוא לא באמת מהאנשים שאת חיה איתם, הפחד הוא מהזרות, מהאדם הזה שאת לא מכירה, שאת לא יודעת מי הוא ומה הוא. זה היה מאוד נוכח ודו-כיווני. בסוף, כשאת חיה עם אנשים את סומכת עליהם, את יודעת שהם לא פה כדי להזיק לך".
לדבריה, היה דיסוננס גדול בין הפחד לצאת לרחוב ולהיתקל בזרים, מכך נמנעו במשך ימים ארוכים, ולבין האווירה בבניין ותחושת הביטחון עם האנשים המוכרים "בבניין בעיקר ניסו לעשות צחוקים, גם בשביל הילדים וגם בשביל להרגיע את המתח. גם המשפחות הערביות בסוף עם ילדים, ואני רואה שגם הם פוחדים. את אומרת אין עוינות בינינו, הפחד הוא משותף. התחושה היא של כולנו יחד בתוך החרא הזה ואף אחד לא יודע מה לעשות. אני חושבת ברמה האנושית של בני האדם פה לצד הפחד, כי כן היה פחד, היה גם הרבה ניסיון להגיד אנחנו לא שונאים אחד את השני, אנחנו לא שונאים אתכם".
מריה
מריה (שם בדוי) נולדה, גדלה והתחתנה ביפו. היא מספרת לי "זאת המדינה שלי, אין לי לאן ללכת. אני גדלתי פה, ההורים שלי גדלו פה, סבתא שלי נולדה פה וסבתא רבתא נולדה פה עוד לפני קום המדינה. אנחנו פה. לא עלינו משום מקום ואין לנו אזרחות אחרת שנוכל לקבל".
במאי 21 היא הייתה אמא לשתיים. מהתקופה ההיא היא זוכרת בעיקר דאגה, "היה המון חשש, בעיקר לבנות. הרי הם זורקים את הטיל, הם לא באמת יודעים איפה זה נופל ולדעתי זה לא מעניין אותם אם הוא פוגע במישהו יהודי, ערבי, נוצרי, מוסלמי. אני חושבת שכולנו היינו באותה סירה של דאגה, של חשש מתי זה ייגמר, נמאס כבר, שיעשו שלום, זה מיותר".
אצל מריה הפחד ממחבלים ומפיגועים התחיל הרבה קודם. בתקופת הפיגועים בשנת 2018 אחותה גרה ועבדה במתחם שרונה בתל אביב, "הייתי אומרת לה 'מה את עושה? מה את הולכת לעבודה בכלל?' היא לא דתייה, היא לא עם כיסוי ראש, אז מאחורה אי אפשר לזהות מי היא, וכשיגיע מחבל הוא לא יתחיל לשאול אותה".
דודה של בעלה של מריה נהרגה בפיגוע לפני עשרים שנים במועדון הסנוקר בראשון לציון, והשוטר שנהרג בפיגוע בבני ברק ב-2022 היה בן כיתה של מריה "המחבלים מגיעים לפגוע בנו, ואני אומרת בנו כי זה בנו, אני גם חלק מהמדינה הזאת. וכשהם עושים פיגועים, גם אנחנו נפצעים, גם אצלנו יש הרוגים. אין הפרדה, מי שבא לפגוע לא שואל, 'אהה רגע, אתה יהודי'?"
כשנשמעו אזעקות במהלך מבצע 'שומר חומות' היה חשוב למריה שכולם ירדו עד למקלט ולא יישארו בחדר המדרגות, למרות שגם הוא נחשב מרחב בטוח, "כי היו שכנים שהיו מתעצלים לרדת עד המקלט". היא מספרת שמהמשפחה המוסלמית שגרה בבניין שלה, רק הבעל היה יורד עם הילדים עד למקלט. "אני לא יודעת אם זה ממקום שאין לה כוח עכשיו להתלבש ולרדת או ממקום שלא יסתכלו עליה רע, כאילו זה בגללך.
פעם אחת היא יצאה למדרגות, ואז אמרתי לה, 'מה את עומדת במדרגות? בואי, תרדי, זה מאוד מסוכן' ואז היא באמת ירדה איתנו למקלט. אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול, זה הציק לי. אבל מאז הבעל היה יורד עם הילדים למקלט והיא לא הייתה יורדת". מריה מסבירה שהיא מרגישה בעמדה שונה מאותה אישה ומייחסת את זה לרקע המשפחתי הדתי "אני נוצרייה, אני פחות מרגישה אשמה במשהו. אני גם לא משייכת את עצמי, אני לא אגדיר את עצמי כערבייה. אם תגידי לי להגדיר את עצמי, אני אגדיר את עצמי נוצרייה, דוברת את השפה הערבית כשפת אם ואז אני אמשיך לזה שאני גרה במדינת ישראל".
עבורה זו הגדרה חשובה כי עבור היהודים "ערבים זה כל הערבים. כל הערבים הם מחבלים, כל הערבים הם רעים, כולם אותו דבר. יש מעין הכללה מאוד גדולה, שזה לא נכון. כאילו לא יודעים שאנחנו שני עמים שונים. המנטליות שונה, החינוך שונה, הדת שונה, צורת ההסתכלות על החיים שונה. הכל שונה".
יחד עם זה שהיא מדגישה שמדובר בשני עמים שונים, היא מספרת גם שכואב לה היחס שיש לנשים ערביות מוסלמיות בחברה. בעבר, כשעבדה כסייעת בצפון תל אביב היחס אליה היה בסדר, אבל כשהיו מגיעות לעבוד שם נשים ערביות מוסלמיות, שהולכות עם כיסוי ראש, ההורים היו עושים בלאגן "לא הכניסו אותן לגן והן היו חוזרות הביתה. זה היה מהפחד שחס וחלילה מישהי תהיה מחבלת. את מבינה, אותי הם קיבלו בברכה, בידיים פתוחות, ואותן לא".
גם מריה מספרת שכשהתחילו האירועים במאי 21 הם הסתגרו בבית ולא ירדו יותר לגינות. בתקופה הזו מריה ובעלה, שגרים בקומה ראשונה ואפשר לטפס למרפסת שלהם בקלות, מחקו את השם שלהם מתיבת הדואר, "שלא יהיה חס וחלילה יהודי שיידע שאנחנו ערבים שנמצאים בבניין שחוץ מאיתנו כולו יהודים". הפחד שלה אז היה משני הצדדים "זה היה מפחיד כי האזור שלנו מעורב, יש פה גם וגם. פחדתי ללכת ברחוב לדבר ערבית עם הילדים ואז יהיה איזה יהודי משוגע שיתנפל עליי, ופחדתי ללכת ברחוב ואני בלי כיסוי ראש ויחשבו שאני יהודייה ואז יתנפלו עליי ערבים".
למריה היה ברור שהמתפרעים באו מבחוץ, "הם היו מגיעים מהכפרים ומהתנחלויות. הם שניהם לא מכירים אותי ושניהם לא יזהו אם אני ערבייה או יהודייה. מבחינתם אני בוגדת בשני הצדדים". בשונה מהפחד מכל מי שזר, מריה לא חששה בכלל מהאנשים המוכרים, כמו השכנים בבניין, "אנחנו שכנים מאוד טובים, השכנים לא הדאיגו אותי בכלל. ידעתי שאם יקרה אפילו משהו, הם יעמדו לצדי יותר מאשר כל אחד אחר."
לספר את הסיפור הנוסף
ארבע נשים, ארבעה סיפורים.
אלו הסיפורים שבין הדלתות, שבתוך הבתים. סיפורים שפותחים את זווית הראייה ואת המחשבה מעבר למחשבה האוטומטית של 'מי נגד מי' או 'הם הרעים ואנחנו הטובים'.
ההקשר של אירועי מאי, שמביאות הנשים שעמן שוחחתי, כל אחת בדרכה שלה, הוא חשוב. הסיפורים הללו מבהירים שהאירועים האלה הם חלק ממציאות של כאב, כשברקע שלהם נמצאים אפליה וגזענות, פינויי בתים ושליחת משפחות לרחוב.
לצד הפחד והחרדה, הנשים סיפרו גם סיפור נוסף: של חברה שסומכת על השכנים שלה, בלי קשר למוצא או לדת שלהם, שמבקשת לשמור על יחסי שכנות טובים. חברה בה אפשר, כמו שאמרה מריה, " לחיות בשלום, בשלווה ובאחווה".
צילום תמונת הנושא: דריה לוית
