מאת: עולא נג'מי-יוסף ורות לוין חן (*)
לכל מי שעקב אחרי המתרחש בערים המעורבות בשנים האחרונות, האלימות שאנו עדות לה בשבוע האחרון משני הצדדים, יהודים וערבים, לא מגיעה בהפתעה.
הפגיעות ברכוש, בגוף ובנפש היו צפויות בערים ובאזורים שבהם יהודים וערבים מתגוררים בסמיכות אלה לאלה, אך מעולם לא נבנו בהם תשתיות מספקות שמבטיחות שוויון בתנאי החיים של התושבים ובסיס של היכרות ואמון ביניהם.
כדי להבין מה קורה עכשיו, צריך להכיר את הרקע: ראשית, בזמן שכלי התקשורת מציפים אותנו במידע אודות המתרחש בערים המעורבות – הרי שהמדינה מעולם לא הגדירה מהן בכלל ערים מעורבות. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה היא הגוף הממשלתי היחידי שעושה שימוש במושג "ערים מעורבות" וגם זאת, מבלי להגדיר מה הופך עיר למעורבת.
למה זה חשוב? כי כל מדיניות ממשלתית מתחילה בהגדרה, ובהיעדר הגדרה, נעדרת מדיניות מכוונת, כזו שנדרשת במיוחד בערים ובאזורים מעורבים. האם אפשר לצפות שבמדינה שמוגדרת כיהודית, בשונה ממדינת כל אזרחיה – יהודים וערבים יגורו יחד ויתקיימו ביניהם שוויון ויחסי חברות וכבוד הדדי, ללא כל התערבות של המדינה בדמות מנגנונים וחוקים שיקדמו זאת? כיצד ניתן לצלוח משבר דוגמת זה שהתפרץ בשבועות האחרונים ללא תשתית איתנה של שותפות יהודית-ערבית שמסוגלת לעמוד מול התפרצות געשית שכזאת?
לא זו בלבד שהמדינה מתעלמת מהמאפיינים הייחודיים של הערים המעורבות (וזאת אף על פי שיותר ויותר ערים ואיזורים בארץ כבר מעורבים הלכה למעשה), אלא שבמקביל ננקטים צעדים פוליטיים שמייצרים הסלמה, בעיקר ככל שההסלמה משרתת את ראש הממשלה שכרגע, שותפות יהודית-ערבית ממש לא מתאימה לו.
הפינוי האלים של תושבי שייח ג'ראח הערבים לטובת הכנסת מתנחלים לשכונה; הגבלת האפשרות של מתפללים מוסלמים אזרחי המדינה להגיע למסגד אל-אקצא בסוף השבוע האחרון של חודש רמדאן הקדוש; היעדר שיטור מיטיב בחברה הערבית לצד תמיכת המשטרה במצעד אלים ומלא שנאה של ארגון להב"ה שעבר בשער שכם; ותמיכת המדינה, כספית ואידיאולוגית, בגרעינים תורניים שמטרתם המוצהרת היא ייהוד הערים המעורבות, על חשבון ובמקום האזרחיות והאזרחים הערבים שמתגוררים בהן.
עד לא מזמן, ערים מעורבות דווקא סיפקו סיבה לאופטימיות
עד לא מזמן, הערים המעורבות דווקא סיפקו סיבה לאופטימיות לאחר שבבחירות המקומיות האחרונות, לראשונה – חברי מועצות ערבים היו חלק מהקואליציה בכל הערים המעורבות. נבחרות ונבחרי הציבור הערבים, אשר רוצים להשפיע על המדיניות העירונית לטובת התושבים שבחרו בהם, יודעים שמהקואליציה אפשר להשפיע יותר. רגע לפני המהומות בערים המעורבות, בעיר חיפה מונתה שהירה שלבי לסגנית ראשת העיר בשכר, מינוי שעמד בסכנה למרות הסכם קואליציוני, והעמיד את השותפות היהודית-ערבית בעיר, במבחן. השינוי החיובי שהחל בערים המעורבות והשתלבות נבחרי הציבור הערבים בקואליציות של הערים הללו, לא התקבלו באהדה בקרב מפלגות הימין.
הדוגמא הבולטת ביותר היא העיר לוד. עוד לפני שהחלה לבעור מילולית, הגזענות והמאמצים לייהד את העיר שרפו כל חלקה טובה בעיר. תחת כהותנו של ראש העיר עו"ד יאיר רביבו, האידיאולוגיה הכהניסטית זוכה לבית חם בלוד ופעם אחר פעם רביבו משתמש במילה ערבים כמילה נרדפת לעבריינים ואילו במילה יהודים כשווה לשומרי חוק וקורבנות.
השיח המסלים שהוביל רביבו בחודשים האחרונים מלווה בצעדים מוחשיים: הזנחת השכונות בעיר שרוב תושביהן ערבים; התעלמות מצרכי הדיור של האוכלוסייה הערבית לצד הריסות בתים של משפחות ערביות; ותמיכה מפורשת בגרעין התורני בלוד, אשר מנכ"ל העירייה הוא ממייסדיו. לא בכדי לוד הפכה לסמל המהומות האחרונות, עם ארגונים כמו "אם תרצו" ו"לה פמיליה" שהפנימו שתמיד יתקבלו בזרועות פתוחות בעיר.
משטרת ישראל מניעה את עלילת הימים האחרונים
נוסף לרשויות המקומיות, גם משטרת ישראל היא שחקנית מרכזית באירועים האחרונים. מאז אירועי אוקטובר 2000', משטרת ישראל שבויה בתפיסה שלפיה אזרחי המדינה הערבים מהווים איום ביטחוני פוטנציאלי מתמיד ויש להתייחס אליהם ככאלה. ביישובים הערביים גישה זו באה לידי ביטוי בשיטור חסר – בהיעדר תחנות משטרה ושירותי משטרה הולמים, או בשיטור יתר ובענישה קולקטיבית לאזרחים הערבים.
בשונה מהיישובים הערביים, בערים המעורבות פועלות תחנות משטרה מאז ומעולם, אך בחלקן ניכר יחס מפלה ועוין מצד השוטרים אשר נוהגים כמי שתפקידם להבטיח את ביטחון התושבים היהודים מפני התושבים הערבים. אין זה פלא, אם כך, שחלק לא מבוטל מהזעם ומהאלימות של האזרחים הערבים בכל הארץ מופנה כלפי המשטרה.
נוכח הסרטונים שמפורסמים ברשתות החברתיות שמראים את האלימות המשטרתית ואת הגיבוי שהמשטרה מעניקה לימין הקיצוני, משטרת ישראל צריכה לעשות בדק בית רציני. בלי שינוי מהשורש בתפיסת התפקיד של המשטרה כמי שמשרתת את כלל אזרחי המדינה, לא ברור איך האזרחיות והאזרחים הערבים יוכלו עוד לסמוך על משטרת ישראל.
בסופו של דבר, נוכח הפוליטיקה הארצית והמדיניות שמובלת מזה שנים רבות על-ידי ממשלות הימין, המשבר היה בלתי נמנע.
האם יש סיכוי לשותפות יהודית ערבית אמיתית?
אם אלה התהליכים וקווי המדיניות שהביאו אותנו עד הלום, מה צריך לעשות בהמשך? האם יש הזדמנות בתוך המשבר? האם אפשר לאחות את הקרע?
התשובה היא בהחלט כן, והדרך היא חיזוק שותפות יהודית-ערבית אמיתית בכל מקום, לייצר יותר ויותר נקודות מפגש בין אנשים משתי החברות, עד שה"ביחד" הזה יהפוך לעובדה קיימת שנמצאת בכל מקום, בבתי החולים, במקומות העבודה, במרכזי קניות ובילוי, באוניברסיטאות, בארגוני החברה האזרחית, בעיריות ובפוליטיקה הארצית.
כדי לעשות זאת, נדרשת הנהגה אמיצה משני הצדדים שמבינה את הערך של שותפות יהודית-ערבית ואת החשיבות של צעדים ממשלתיים שיסייעו לכך (למשל, בתקציבים לשיקום השכונות הערביות בערים המעורבות, הרחבת תוכניות ללימוד משותף, הכנסת תוכניות משותפות ליהודים ולערבים בחינוך הבלתי פורמלי, קידום שיטור שוויוני והוגן לאזרחים הערבים ועוד). לצד זאת, נדרשת חקיקה במיוחד לערים המעורבות שתבטיח ייצוג הולם של התושבים הערבים ומענה מתאים לצרכיהם כגון חובת מינוי סגן ראש עיר ערבי בשכר ובתי ספר לאוכלוסייה הערבית בערים המעורבות.
אנחנו נמשיך לחיות כאן ביחד, וכדאי, לטובת כולנו, שנתחיל לעבוד על זה.
(*) עולא נג'מי-יוסף היא מנהלת מיזם קהילות בטוחות, ורות לוין-חן היא מנהלת מיזם ערים משותפות, שתיהן עובדות בעמותת "יוזמות אברהם"
אם הטור עניין אתכן, אולי תרצו גם לקרוא את הכתבה הבאה:
תמונה בראש הכתבה: העיר לוד, השבוע. כל התמונות בטור: באדיבות "יוזמות אברהם" והמצולמות
