כאב שאינו מרפה
מזל ונינט איבדו את בניהן, ליאל ושון במבצע צוק איתן, בצל המלחמה בעזה ; הן שבות למלחמה ההיא, לאובדן ולשכול שהפך לחלק מחייהן
אבנים חסרות שם
גלי אלון מביטה נכוחה על יום הזכרון ומבינה שהסמלים הנצחיים של הקרבה למען אדמה ועם הם דרך לגרום לכולנו להקרבות גדולות מנשוא שמקדשות את המוות ולא את החיים. היא מסרבת לאמץ את הנרטיב של טוב למות בעד ארצנו וקוראת להפוך את היום הזה ליום של התנגדות ומחאה כי מוות ואלימות הם לא ברירת מחדל.
