ביום ראשון אביבי אחד בסוף מרץ, בשעת צהריים מאוחרת, חזרה נערה בת 17 מבית הספר ונכנסה לביתה שבמושב זיתן, ליד לוד. בשלולית דם על רצפת המטבח שכבה אמה, ירויה כמה פעמים בפלג גופה העליון. במרפסת שכב אביה, ירוי גם הוא, ולצידו שמוט האקדח שלו. היא מיהרה להזעיק עזרה, אך לכוחות מד"א לא נותר אלא לקבוע את מותם של הוריה.
למראה השוטרים הרבים שהגיעו לחקור מה קרה, במהרה התקבצו סביב הבית עשרות מתושבי המושב, המומים. כמה מהם סיפרו שבאותו הבוקר עוד ראו את בני הזוג במכולת, והכול היה נראה כרגיל. "רק אתמול, בשבת, פגשתי אותו עם הנכד בגינה, והכול היה כל כך שגרתי," אמר אחד השכנים. "הם משפחה טובה, משפחה של נתינה, ואני לא אומר את זה רק כי הם כבר לא כאן. אם היו אומרים לי שהיה רצח ביישוב, אב המשפחה הזו היה במקום האחרון כדמות של רוצח. אני עדיין לא מאמין שזה מה שהיה שם." גם שלושת הילדים המזועזעים סיפרו שהאווירה בבית לא העידה על אפשרות של אירוע מסוג זה. "הם היו זוג מדהים, אישה חייכנית ומקסימה, גידלו ילדים לתפארת. זה נראה לי כמו חלום בלהות, סיוט," סיפרה עוד שכנה, ואחר הוסיף: "מדובר במשפחה חמה ונורמטיבית. זה הפתיע את כולם, לא היה שום סימן שמשהו כזה עלול לקרות."
המשפחה לא הייתה מוכרת לשירותי הרווחה, ומעולם לא התקבלו תלונות במשטרה בנוגע לבני הזוג. אבל כשהחלה המשטרה לחקור מה הוביל את הגבר בן ה-56 לרצוח את אשתו בת ה-53 ולהתאבד, הלכה ונחשפה תמונה אחרת מאחורי הקלעים. זמן מה לפני כן הידרדר מצבו הבריאותי של האב, הוא עבר אירוע מוחי, ולא עבד תקופה ארוכה. עבודתה של האם במשק בית לא הספיקה. חברים מעידים שהוא סבל מדיכאון, התחיל לשתות הרבה, היה עצבני וכעוס. מבעד לקירות שמעו השכנים ריבים וצעקות. כשמוסיפים לכל אלה את הרישיון לאקדח שעדיין היה ברשות האב, אי אפשר שלא לתהות אם הכתובת לא הייתה על הקיר. מחדל של אזלת יד כמו זועק לשמים. נראה ששתיקה מערכתית, קהילתית, אפפה אותם בחייהם, ועודנה אופפת אותם במותם.
יהי זכרך ברוך אנונימית יקרה, יהי זכרך משמעותי.
***
מדי 16.5 ימים בממוצע נרצחת אישה בישראל על ידי אחד מהאנשים הקרובים לה ביותר, בן זוג, אח, אבא, בן, דוד. אלה לא רציחות "על רקע רומנטי" או "על כבוד המשפחה" או "טרגדיה אישית". זו תופעה חברתית שנוגעת לכולנו, ואין בה שום דבר רומנטי או מעורר כבוד.
רק בשנה האחרונה נרצחו 19 מאחיותינו; יהודיות וערביות, ילידות הארץ ועולות, צעירות ומבוגרות, רווקות נשואות וגרושות, ילדות, אימהות וסבתות, שכנות, קולגות, חברות שלך – נשים כמוני וכמוך שנרצחו בגלל שמישהו האמין שאסור להן לחלום, לעשות, לחיות איך שהן רוצות. בגלל שמישהו האמין שהן שייכות לו, שיש לו זכות עליהן, על חייהן ועל גופן.
וזו רק נקודת הקצה של האלימות נגד נשים; לפי אומדני המשטרה, כ-200,000 נשים ו-600,000 ילדות וילדים חיות וחיים תחת אלימות במשפחה, בבית, במקום שאמור להיות הכי מוגן ובטוח. כ-12,000 נשים בישראל נמצאות במעגל הזנות, שם הן סופגות אלימות קיצונית במיוחד, הן מצד הסרסורים והן מצד הזנאים, וסובלות לרוב מתחלואה רבה ומהפרעות טראומה. אחת מכל שלוש נשים תחווה תקיפה מינית במהלך חייה. מדי 13 דקות בממוצע פונה אישה או נערה אל אחד ממרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. ב-89% מהמקרים התוקף מוכר למתלוננת.
די! עד כאן!
25 בנובמבר הוא יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים.
ביום הזה נעמוד כולנו יחד לצידן, לצידכן, לצידנו. נקדיש להן את מלוא תשומת הלב שלנו, נזכור אותן ונוקיר אותן. אחיותינו הן. נשמיע יחד את קולן, את קולכן, את קולנו. נדרוש מהרשויות – מהמשטרה, מבתי המשפט, מהתקשורת – מהחברה כולה – לעדכן את הכללים. לדאוג לדבר הבסיסי ביותר: הזכות לחיים, הזכות לביטחון, הזכות להיות היחידות שמקבלות החלטות לגבי עצמנו.
בואו, נשים לזה סוף.
***
ניפגש ביום שישי, יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים.
התכנסות בשעה 11:00 בכיכר הבימה בתל אביב. מוזמנות ומוזמנים.
***
في البلاد تقتل امرأة كل 16.5 يوما في المعدل على يد أقرب الناس لها: الزوج، الأخ، الأب، الابن، العم.
هذه الجرائم خالية من أي شرف وحب, بالإضافة أنها مرفوضة ولا تزيد من فخر وشرف العائلة أبدا . هذه ظاهرة اجتماعية تؤثر علينا جميعا،
19 امرأة من أخواتنا قُتلن خلال العام الماضي فقط: سيما جرانوت, ماجدة أبو جابر, رنين رحال, إيلانا كوهن, سميرة إسماعيل, ملكة بينشويلي, هيلي سوبول, في الثلاثين عمرها من بئر السبع, في الثلاثة والخمسين من عمرها موشاف زيّتان, ميريام إلتي, إمرأة بسن السابعة والستون من تل أبيب, نيلي روتبرد, أنيستاسيّا روسنوب, لوبوب خاجنوفا, سلام عبدالله, أمنة ياسين, دعاء أبو شرخ, هويدة شوا,
هدى أبو صراري
يهوديات وعربيات من سكان البلاد, مهاجرات، شابات ونساء، عزباوات, متزوجات ومطلقات, فتيات, أُمهات وجدات. قد يكونوا جاراتك، زميلاتك في العمل, صديقاتك- نساء مثلي ومثلك قتلوا لأن أحدهم قرر بأن لا حق لهن بالحياة, بالحلم وبالحرية. هؤلاء المجرمين يظنون بان المرأة هي غرض يملكونه ويتصرفون به كما شاءوا, وكأن جسد وحياة النساء ملك هؤلاء المجرمين.
وهذا ليس سوى طرف الجليد في العنف ضد النساء: فوفقا لتقديرات الشرطة فأن حوال 200,000 امرأة, 600,000 طفلا وطفلة يعيشون في جحيم العنف المنزلي, ذلك المكان الذي من المفروض أن يكون الأكثر أمانا لهن ولهم. بالإضافة لكل ذلك, فأن 12,000 امرأة تعملن في الدعارة, حيث يتعرضن لأشد العنف هناك, إن كان ذلك من طرف الزبائن أو سماسرة الجنس. غالبا ما تتعرضن هؤلاء النساء لصدمات النفسية صعبة. وهذه بعض من الإحصاءات الصادمة: -واحدة من ثلاث نساء ستتعرض لاعتداء جنسي خلال سنوات حياتها.
-تتوجه امرأة أو شابة إلى مراكز ضحايا الاعتداء الجنسي كل 13 دقيقة في المعدل الجنسي. في 89٪ من حالات التحرش والاعتداء الجنسي المجرم معروف لضحية, بشكل عام يكون هو من أفراد الأسرة: زوج، صديق، جار، مزود خدمة، زميل،مدرس أو رجل دين…ألخ.
كفى!
يصادف الخامس والعشرين من تشرين الثاني اليوم العالمي للقضاء على العنف ضد المرأة.
في مثل هذا اليوم, سنقف جميعا إلى جانبهن، إلى جانبكن, إلى جانبنا: سنكرس لهن كامل اهتمامنا وجهودنا, سنتذكرهن ونكرمهن: فهن أخواتنا.
سوف نُسمع أصواتهن، أصواتكُن، أصواتنا جميعا. سنُطالب من السلطات – الشرطة, المحاكم ووسائل الإعلام – كل المجتمع – تعديل القوانين. بأن يقدروا ويقدسوا الحقوق الأساسية في هذه الحياة: الحق في الحياة، الحق في الأمان، الحق باتخاذ القرارات بشأن أنفسنا وحياتنا بحرية واستقلالية.انضموا لنا لنضع حدا لهذه الظاهرة.
***
لقاء يوم الجمعة، هو يوم الكفاح الدولي ضد العنف ضد المرأة.
التجمع في تمام الساعة 11:00 صباحا في تل أبيب ساحة هابيما. مدعوون
- תודה למתת עשת על כתיבת הטקסט
