"נִסְתֶּרֶת מִבִּינָתִי הָאֶרוֹטִיּוּת שֶׁבְּחסֶֹר הַיַּצִּיבוּת": שירים מאת תחיה דב

מאת: תחיה דב

במרפסת השירות המערבית

רוח ים מלטפת

מייבש מסתובב

אני ממיינת כביסה

מתירה פקעת גרבי מגבת לבנים

של בתי

נזכרת בגיישות של קיוטו

חיוורות הפנים

עורן מחוטט תחת שכבות איפור לבנות

לבנות להחריד

מהדסות בסנדלי עץ

שתמיד קטנים ממידתן

עקב כף רגלן מרחף באוויר

תזכורת לקיומן הרעוע

הערת שוליים

לנעלי סטילטו גבוהות עקב

ריפרור

לנשים סיניות זערוריות

מדדות על רגליהן הנרקבות במלבושי משי מהודרים

לגמרי

נסתרת מבינתי הארוטיות שבחוסר היציבות

*******

מי במראה

ברובע מיטה בברלין

נסיעה ראשונה לגרמניה

בחדר המלון רהיטי עץ כבדים

צבעוניות אפורה חומה

גופי תאורה של מעצב ידוע

מאירים באור ענוג

בפינת החדר

אני על כורסא

רגלי על הדום

במראה שמולי

מביטה בי הדודה רחל

אחותו הגדולה של אבי

שנפטרה בילדותי

אני זוכרת

את ריבת השושנים שהכינה מפרחי גנה

הדודה רחל מביטה בי מהמראה

מלאה וכבדת גוף

בשמלה שחורה

בשיער מתולתל

בדיוק כפי שזכרתי אותה

מבוגרת ועייפה

ואולי זאת אני ?

*****************

אני משוררת?

מרשימת התארים שבהם הצגתי את עצמי, לבקשתו של עורך עיתון,

לפני ימים אחדים, הוא בחר במשוררת דווקא. התעלם מסטודנטית

ומצלמת ומאמא ומרעיה ואפילו ממעצבת טקסטיל התעלם.

ככה בטבעיות התעלם מכולן. כאילו אין משמעות לכל הכישרון

והניסיון והלימודים שהשקעתי כדי להתהדר באותם תארים. לא

שהדבר לא נכון. אני כן משוררת. הוצאתי ספר שירה ראשון והשני

בדרך. ממש בשלבי הוצאה. לא סתם במגירה. אבל איכשהו ההגדרה

המוחלטת נראתה לי בוטה, מביכה. יותר בקטע של"קטונתי״.

כשאומרים משוררת חושבים על רחל. אישה מיוסרת שהחיים לא

האירו לה פנים. בודדה וערירית. נטולת אהבה ובעיקר חולה. חולה

מאוד. במחלה פיוטית שכאילו נבחרה במיוחד ללוות את הכישרון

הגדול של האישה הקטנה שנשאה אותה.

או לאה גולדברג, שוב אישה בודדה וערירית, למודת סבל. חכמה.

מאוד חכמה. אבל בודדה. שגרה עד סוף חייה עם אמה ונפטרה בגיל

צעיר יחסית ממחלת הסרטן. או דליה רביקוביץ, אישה דיכאונית.

אמנם לא ערירית אבל בודדה ומיוסרת. שגם היא נפטרה בנסיבות

מכאיבות. ובואו לא נדבר על יונה וולך בכלל. מוטב שלא. אותה

נעזוב. הנקודה הובהרה ויונה וולך מוטב שתנוח בשלום על משכבה

עד כמה שאישה יצרית וסוערת כמוה יכולה.

כך שלתאר אותי כמשוררת נראה לי מכובד. אולי אפילו מכובד מדי.

כמעט התקשרתי וביקשתי לשנות. אולי לכתוב כותבת שירים. ואז

נזכרתי בלאה גולדברג שציטטה בהכרת תודה את יעקב פיכמן שכינה

אותה לדבריה בביקורת על ספרה הראשון"משורר חדש״ )גולדברג

לתלמה אליגון, בריאיון ל׳מעריב׳ 1969 (. אמנם לא כך כתב פיכמן,

אולם העובדה שבזיכרונה של גולדברג הגדולה והנהדרת נחקקה

המילה משורר בלשון זכר, אינה סתם פליטת פה פרוידיאנית. לא

סתם הערה מקרית ואני בהחלט יכולה לתאר לעצמי מצבים שבהם

משוררים שתויים דוחקים את רגליהן של משוררות הססניות בבתי

מרזח אפופי עשן. אבל גם במערכות של כתבי עת ועיתונים וגם

בהוצאות ספרים. ואז אני חושבת גם על המשוררים שלנו, שכולם זכו

לזוגיות. אפילו ביאליק שתואר כ״אוהב ילדים״. מושג שבימינו היה

גורם לאימהות מודאגות לפקוח עין כשהוא עובר ליד גן השעשועים

השכונתי. אמנם היה נטול ילדים, אבל נשוי למניה המסורה שדאגה

לו עד יום מותו ואף מצא זמן לרומן עם הציירת אירה יאן. לגברים

תמיד היה יותר פשוט.

ואילו משוררות, להן היה הרבה יותר קשה. אולי בגלל הנפש העדינה

שהתברכו בה, אולי בגלל המציאות שלא הייתה נדיבה כלפיהן.

ואני תוהה ומניחה ששום דבר במהות שלי ובחיי לא מתחבר

לאישיות ולרקע שממנו צומחות המשוררות. חיים סבירים. פחות או

יותר. השבח לאלוהית. שום עליית גג לא מסתתרת בביוגרפיה שלי.

גם לא ייסורים קשים.

ואני מבינה שלמרות ואולי בגלל חוסר המכנה המשותף ביני לבין

אותן אימהות רוחניות, שומה עלי להשתמש בתואר ואף להתהדר

בו. ואני יודעת שהן היו שמחות בו ובי, מרוצות מהנינוחות שבחיי

הרגילים כל כך. אילו רק יכלו לראות אותי ממקום מנוחתן בין עננים

צמריריים, שם למעלה בשמי התכלת.

מעולם לא החלטתי לכתוב שירה. הדברים התגלגלו והצטמצמו

והתרכזו להם – החל בסיפורים קצרים ומשם לסיפורים יותר קצרים

ואז לשורות קצרות ויותר קצרות – עד שיום אחד התברר שעל הדף

מונח לו שיר. גם תהליך הכתיבה שלי הוא אינטואיטיבי, לא מתוכנן.

מין דבר שקורה.

אני זוכרת את השירה שלמדתי בשיעורי ספרות בבית הספר התיכון.

את ההסברים המורכבים על הצליל והחרוז והמשקל. ואני, נערה

צעירה ודעתנית מטילה ספק בכנותם של המשוררים המהנדסים את

שיריהם בכוונה יתרה, חושדת בהם בזיוף ובחוסר כנות. מאשימה

אותם בהעמדת פנים.

מרגישה שכזה תכנון מתאים אולי לסלילת כבישים או לבניית מכונות,

אבל לא לביטוי רגשות עמוקים.

כל כך לא. ואף על פי שחלפו שנים רבות מאותם הימים, עדיין… אני

לא מוצאת את האמת בתכנון המדוקדק כל כך. עדיין חושדת בכוונות.

וכך זה התחיל ונמשך אצלי, בטבעיות, כאילו השירים היו שם תמיד.

פשוט חיכו שאעלה אותם על הכתב. למעשה הם מגיעים אלי,

מתדפקים על דלתי, המטאפורית, מובן שמטאפורית ואינם מניחים

לי. מחכים שאעלה אותם על הכתב או מה שנכון יותר לי ולימים

אלו, שאקליד אותם באפליקציית הפתקאות של האיפון ואז, רק אז,

מרפים.

יש בהם לפעמים דבר מה תובעני, חסר פשרות אפילו קצת מעיק.

ושוב, הכי לא משוררת שאפשר. הכי לא ייסורי כתיבה ולא חיבוטי

נפש ולא מרדפים אחרי קְצֵה קָצֶהָ של שולי גלימתה של המוזה. לא

אצלי. המוזה שלי היא סוג של חיה גדולה ותובענית. עיקשת וחזקה.

לפעמים מעיקה. לא יודעת לקבל לא כתשובה. נראה שדווקא היא

החליטה עלַי שאני משוררת.

(תחיה דב, יוני 2020)

תחיה דב, ילידת 1962, נשואה ואם לבת מעצבת. מצלמת ומשוררת. ספרה הראשון הוא "מצב זמני מתמשך", ספרה השני "אישה של 100 מטר", עומד להתפרסם השבוע

לכל השירים במדור "נשים כותבות שירה" לחצו כאן

שם המדור הוא ציטוט משיר מאת עמליה זיו בשם "נשים כותבות שירה"

תמונה בראש הכתבה: באדיבות תחיה דב