מאחורי הבחירות

רשימת מרצ נראית כמו רשימת מכולת של מפלגת שמאל חדשה, בועטת, עם ייצוג מגוון לאוכלוסייה רחבה, אולי אפילו רחבה באופן יוצא דופן.
Reading Time: 3 minutes

Walk your talk?

מאת: מורן עג'מי

לטור הקודם

בבואי לכתוב את טור הפרשנות על הפריימריז במרצ, ניגשתי אל רשימת הנבחרים. אמנם דעותיי הפוליטיות רחוקות ממרצ, אבל העניין של בחירת רשימה שמשקפת את ערכי הבוחר קוסם לי.

בלימודי קואוצ'ינג למיניהם יש משפט שחוזר על עצמו לא מעט: "Walk your talk", "לך כפי שאתה מדבר". היה אותנטי לעצמך – למילים שלך.

זה מה שעשו, במבט שטחי, בוחרי מרצ: רשימה שמורכבת מיושבת ראש אישה, אחריה חבר כנסת בכיר, שועל קרבות ותיק במלחמות למען הציבור. אדם נכה עם רקורד חברתי מרהיב. אחריו, אישה נוספת, לוחמת ידועה ומוערכת, עבור הערכים בגינם נבחרה. אחרי כן מגיע נציג מהציבור הערבי ואחריו נציג מהציבור הדרוזי. במקום השישי, נציגה מקהילת יוצאי אתיופיה.

הרשימה הזו נראית כמו רשימת מכולת של מפלגת שמאל חדשה, בועטת, עם ייצוג מגוון לאוכלוסייה רחבה – ביחס לכמות המנדטים שמרצ מקבלת בסקרים (ובכל מערכת בחירות בעשור האחרון), אולי אפילו רחבה באופן יוצא דופן.

תמר זנדברג, אילן גילאון, מיכל רוזין, עיסאווי פריג', עלי סללאלחה,  מהרטה רון ברוך ואחריה: מוסי רז, אבי בוסקילה, גבי לסקי ואבי דבוש.

מהרטה רון ברוך | מקום שישי

מדהים.

אבל כשניגשים לנתוני הקלפיות, עולה תמונה מדאיגה ש…איך נגיד? קצת הורסת את החגיגה לדמוקרטיה. גם כאן, כמו שנשמע לא מעט בפרשנויות על מפלגות גדולות יותר, מילת המפתח היא "דילים".

אחת הבעיות המוכרות בשיטת הפריימריז היא הדילים.

מה זה בעצם אומר? כל אדם שרוצה להיבחר למפלגה שיש בה פריימריז, מתחיל לפקוד את אנשי שלומו למפלגה. תחילה על בסיס היכרות אישית ובהמשך, על בסיסי מעגלים רחבים יותר.

"מפקדי ארגזים" הם הגרסה הלא חוקית של ההליך הזה, בה פוקדים אנשים למפלגה באופן תעשייתי כמעט, בלי הבנה של אותם אנשים ולעיתים גם בלי ידיעתם (או בתמורה לטובות הנאה כאלה ואחרות).

בהליך תקין, מועמדים (חדשים וישנים כאחד) פוקדים יותר ויותר אנשים למפלגה – בכך הם מרחיבים את שורות המפלגה וגם יוצרים לעצמם בסיס מצביעים. ככל שאותו מועמד פקד יותר חברים, כך כוחו עולה ומגרש המשחקים הפוליטי שלו גדל.

בשעת הפריימריז, היכן שמסמנים מספר חברים (המספר משנה ממפלגה למפלגה. במרצ מדובר על ארבעה מועמדים לכל מצביע), מועמדים חזקים חוברים זה לזה ורוקחים "דיל": אנשיי יצביעו לך ואנשיך יצביעו לי.

הפקודים של המועמדים הם כמובן מצביעים חופשיים, לא בטוח בכלל שהם יצביעו על פי הדיל שהתקבל בין מועמדים כאלה ואחרים. אבל פקודים של מפקדי ארגזים, מאחר וגם כך הם מצביעים מתוך אינטרס אישי ולא מתוך סל ערכים, יעמדו מאחורי המועמד שלהם בכל דיל שירקח.

אז איך אפשר לזהות "ארגזים"?

אי אפשר. אפשר רק להעלות חשדות.

למשל, בצילום מסך מרשימת מתפקדי מרצ, בכל עמדה ניתן לראות את פרטי הזיהוי של הפקוד: החל בשמו, תעודת הזהות שלו ועד לכתובתו, כולל המיקוד, כתובת המייל, שנת הלידה ועוד.

חלוקה קצרה לפי ערים ודגימה של חלק מהבוחרים בישוב מסוים מגלה לנו 11 כתובות מיקוד תקינות ועוד אחת המכילה את הספרה 0 או 1 בלבד, על 141 אנשים. כך גם על מספרי בתים ודירות. ייתכן ש141 אנשים מתגוררים ב12 בתים בלבד, יתכן גם והם לא מילאו את משבצת המיקוד הנשכחת אבל יתכן, באותה מידה, שמישהו פקד אותם ומילא כתובת אקראית באופן שיטתי.

צלילה נוספת אל תוך המספרים מגלה לנו כי בבחירות הללו הצביעו 99% מפקודי מרצ בבית ג'ן. כלומר, 542 אנשים מתוך 549 מתפקדים.

מספר מדהים בהתחשב בעובדה כי בבחירות הארציות לכנסת רק 242 אנשים מבין ג'ן הצביעו למפלגה. בקלפי הזו אנו מוצאות כי 542 איש ואישה הצביעו בעבור המועמד הדרוזי עלי סלאלחה ו-523 הצביעו בעבור אילן גילאון.

השמות הללו חוזרים על עצמם ביישובים נוספים.

אם יצא לכן להיתקל בפוסטים של מוסי רז, שנדחק למקום נמוך יחסית ברשימה, ראיתן בוודאי את סכמת הקולות בשתי הערים הגדולות. אם היו מתקיימים הפריימריז בערים אלו בלבד, ללא קולות מאורגנים וללא שום דיל, הרשימה הייתה נראית כך:

תמר זנדברג – יו"ר ומיד אחריה: גבי לסקי, מוסי רז, אבי בוסקילה, מיכל רוזין ובמקום החמישי – אבי דבש.

אבל לפריימריז כמו לפריימריז, יש יתרונות וחסרונות רבים – והרשימה שנבחרה שונה לחלוטין.

בנימה אישית חשוב לי להגיד: אני רואה אנשים רבים, חלקם מועמדים ברשימת מרצ, שמספידים את מרצ בעקבות המקום אליו הגיעו ברשימה. אנחנו מדברות על מקום שמונה, מקום תשע אפילו מקום שש ושבע. זה מטורף. מקומות בעשירייה הראשונה, בכל מפלגה אחרת, הם מקומות ריאליים ובעיקר מכובדים מאד. מה גם, שבפרופורציה, במפלגת בוטיק כמו מרצ, הכל עניין של כמה עשרות קולות לכאן או לשם.

 

מורן עג'מי היא יועצת פוליטית וקמפיינרית. בין היתר מנהלת את הקמפיינים של השר חיים כץ ממפלגת הליכוד וחבר הכנסת איתן כבל ממפלגת העבודה

רוצה לקרוא עוד כתבות כאלה? תמיכה קבועה בסכום לבחירתך תאפשר לנו להמשיך לעשות תקשורת פמיניסטית ולהעלות למודעות הציבורית את הנושאים שחשובים לך

לשיתוף הכתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter

אולי יעניין אותך:

Evan L'Roy/The Texas Tribune

מדברות הפלות

Reading Time: 29 minutes נשים מדברות על הפלות שעברו, על הקושי, על הצורך בהפלה, על מה שצריך להשתנות במנגנונים ועל החוויה המורכבת של בחירה (או אי בחירה) בהפלה

קראי עוד »
A 'pro-life' activist holds a sign during a demonstration in front of the US Supreme Court on June 29, 2020 in Washington, DC [Alex Wong/Getty Images/AFP]

כשהפלה לא חוקית, נשים מתות

Reading Time: 3 minutes בשנת 1973 נקבע בארה"ב פסק דין תקדימי, הידוע בכינוי "רו נגד וויד", שהתיר הפלות חוקיות על בסיס הזכות לפרטיות, בהתבססות על התיקון ה14 לחוקה. עד לפסיקה זו, נשים שידן לא הייתה משגת ולא יכלו לנסוע מחוץ למדינתן, עברו הפלה לא חוקית, לא בטוחה, שסיכנה את חייהן וחיבלה בעתידן. נשים רבות שילמו על כך בחייהן והמצב היה חייב להשתנות. בסופ"ש האחרון, אחרי עשורים של מסע שמרני בבית הנבחרים ובבית המשפט, הפך ביהמ"ש העליון בארה"ב את ההחלטה הזו על פיה

קראי עוד »
תמונה: ©Zuma Press/Alamy

"כידוע, אנחנו רק רוצות להפיל כל היום"

Reading Time: 3 minutes בסוף השבוע האחרון הפך בית המשפט העליון בארה"ב את ההחלטה המתירה הפלות בכל מדינות ארה"ב. מעתה, כל מדינה תחליט האם לאסור או להתיר הפלות בעצמה. נשים בארה"ב נשענו במשך כמעט חמישים שנה על הפסיקה שהתירה הפלות. מקבלי ההחלטות מעולם לא טרחו לעגן את החקיקה (שהתקבלה במשפט "רו נגד וויד") וכך, החקיקה הרופפת, שנשענה על שיווי משקל פוליטי עדין, קרסה באחת. האם זה יכול לקרות גם כאן?

קראי עוד »