מאת: רחל בית אריה
צילמה: לילי פרגמניקוב
כבר די הרבה זמן אני חושבת שראיונות עיתונאיים בהם גבר אחד מראיין גבר אחר נוטים להיות משעממים, חוזרים על עצמם ושטחיים הרבה יותר מראיונות של נשים עם נשים או נשים עם גברים, ושיש מעט מאד יוצאי דופן. זה בולט עוד יותר כשנושא הראיון נוגע בעיקר לנשים. כששיחה של שני גברים עוסקת בפגיעות מיניות, מחזה האבסורד כמעט כותב את עצמו. כך קרה במוסף סוף השבוע של "כלכליסט" שבחר לפרסם בשער העיתון ראיון נרחב של ארי ליבסקר עם ליאור אפשטיין, כוכב עולה בתחום ההגנה על אנסים, הכפשת נפגעות וקידום תרבות האונס, היוצא באומץ לב כנגד, ודאי ניחשתן כבר, הג'יהאד הפמיניסטי. אפשטיין ייצג שורה ארוכה של חשודים בעבירות אלימות כלפי נשים כשהאחרון בשורה בינתיים הוא מיקי גורביץ', המנהל האמנותי של תיאטרון החאן, שמואשם בעבירות חמורות כלפי שחקניות בתיאטרון. זה מה שיש לאפשטיין להגיד על ההאשמות נגד לקוחו:
"גורביץ', לשיטתו של אפשטיין, הוא רק קורבן נוסף של האווירה הציבורית הנוכחית שהופכת את לקוחותיו בזה אחר זה לקורבנות שווא. הוא אינו מגן על "אנסים קלאסיים, מהסוג שהיו תופסים לפני 20 שנה", נחישותו שמורה לאלה ש"הופכים פתאום לחשודים כחלק מהג'יהאד הפמיניסטי ומזה שאנחנו נכנסים לתקופה של בערות והחְשכה".
(גילוי נאות: הועסקתי בעבר בכלכליסט וכתבתי לעיתון ולמוסף כפרילאנסרית. אני מכירה באופן שטחי את המראיין ויותר מקרוב את עורכי המוסף. הפעם האחרונה שהיינו בקשר הייתה באוקטובר, כשדיברנו על פרסום כתבה שלא הסתייע בשל אי הסכמה על גובה התשלום).
כמו הרוב המוחלט של התוכן העיתונאי שמוגש לנו, גם כאן מדובר בכתבה יחצנית. הפרקליט מנסה לקנות לו שם, ואין דרך יותר קלה לעשות את זה מאשר על גבן של נפגעות תקיפה מינית, ובשם מלחמה ב"גיהאד הפמיניסטי". העיתון, מצידו, כותב "ג'יהאד פמיניסטי" בכותרת – מה שכבר מבטיח שפע הקלקות. רואים איך המאבק הפמיניסטי מועיל לחברה ולכלכלה, ולו רק בכמות הפרסומאים ועוזריהם שמתפרנסים מהעניין הציבורי במאבקים שאנחנו מנהלות בחינם?
אין הרבה מה להגיד על אפשטיין, איש לא מאד מעניין שבחר לו עיסוק בזוי ומנסה להציג עצמו כפילוסוף. יש הרבה מה להגיד על האופן שבו הוא רואיין, הבמה הנרחבת שניתנה לו ומיסגור האייטם כראיון עם "ילד רע" שאומר דברים שאחרים לא מעזים – מפחד הג'יהאד הפמיניסטי מטיל האימה – במקום עם ריאקציונר שאומר את מה שאומרת הפטריארכיה כבר מאות שנים, שנשים הן שקרניות, שלגברים יש צרכים מיניים שחייבים לבוא על סיפוקם בכל מחיר, שרצון והסכמה אינם משחקים תפקיד של ממש, שאונס והטרדות חוסים תחת "חופש מיני" ושכל ניסיון לערער על הסדר הזה הוא אלימות מסרסת וכמובן, הנה זה בא, ג'יהאד פמיניסטי. הכתב ועורכיו כנראה יתממו ויגידו שהם אינם מסכימים עם דעותיו של אפשטיין, אבל בראיון כמעט ואין ניסיון רציני לעמת אותו עם עובדות כלשהן. כך הוא יכול, למשל, למסור את גרסת הפרקליט במקרה אדם שוב כאילו מדובר בעובדה מוצקה, ובלי שגרסת הנפגעת תישמע בכלל. הוא יכול לספר שהדס שטייף מתא העיתונאיות "גמרה" את עמנואל רוזן, לקוח נוסף שלו, אף שרוזן עדיין עובד בתקשורת ובדרכו לחזור לטלוויזיה. כאן לפחות ניתנה זכות תגובה לשטייף. בפרשת מועדון אלנבי 40 שבה היתה לדבריו "השפלת גברים" אפשטיין שוב משחק עם העובדות – ושוב לא מאותגר על ידי המראיין אלא רק בתגובה של מובילות המאבק לסגירת המועדון.
הנה קטע אופייני לדוגמה:
אפשטיין מתריע מפני ההשלכות של הרחבת ההגדרה של אונס לא רק על הגברים. "כשאין מידתיות בחוק וכל אשה שטוענת כי נאנסה מיד החוק לצדה, יתפתחו מנגנוני הגנה מנוולים ובזויים", הוא אומר. "במקום ללכת לעורכי דין כמו ליאור אפשטיין, אנשים יבחרו ללכת לארגוני פשיעה, ואנשי העולם התחתון יגרמו לכך שנשים לא יתלוננו. יותר מזה, אחרי שמישהו ייאיים על אביה של המתלוננת, האבא בעצמו ייקח את בתו ויקשור אותה רק מהפחד שתדבר״.
האם "כל אשה שטוענת שנאנסה מיד החוק לצידה" הוא תיאור שמתכתב עם איזושהיא מציאות שמוכרת לכן מתחנות המשטרה, מפעולת הפרקליטות או מהתקשורת? התשובה לכך ברורה. האם "מנגנוני הגנה מנוולים ובזויים" הם לא מה שיש לנו עכשיו, כשפרקליטים ויועצי תקשורת משמיצים נפגעות, עושים להן שיימינג ורצח אופי? גם כאן התשובה ברורה, ועם זאת, אפשטיין מאיים על נפגעות באמצעי השתקה קיצוניים עוד יותר, טרוריסטיים ממש. שוב, המראיין לא מקשה. גם לא בתיאור של לקוח נוסף, ניצב בדימוס חגי דותן שהודה שהטריד שוטרות: "מדובר באחד מהגברים הנאים ביותר במשטרה, נראה לך שהוא צריך להטריד מינית מישהי?"
אין שום אזכור בכתבה לנתונים על אחוז תלונות השווא הנמוך או על האחוז הנמוך מאד של מי שבכלל מעזות להתלונן. כל המסגור הוא "בואו תשמעו אדם קצת קיצוני אבל ממש מעניין, הדברים שהוא אומר מעוררי מחשבה". והנה תמצית הפילוסופיה של אפשטיין, כדי שלא תצטרכו לקרוא את הכתבה ולתת טראפיק לעבודה עיתונאית גרועה:
"כל מה שאני רוצה להגיד הוא שצריך לנהל שיח על המשמעויות, אבל כשהעולם מתחסד הוא מוביל את עצמו לבערות כדי לא להתעסק במשמעויות. ברור שאנחנו כחברה נגד עבירות אונס, אבל הפסיקה שלנו הולכת ומתפרשת וגם מתרפסת. היום אונס יכול להתרחש גם בטלפון: הוא יגיד לה בטלפון 'תדחפי בקבוק לטוסיק', היא תעשה את זה, וזה נחשב לאונס ויושבים על זה בכלא. המילה 'אונס' נמרחה, הורחבה ופורשנה באופן כזה שכמעט כל המקרים שלפני 30 שנה הסתיימו בזיכוי היו מסתיימים היום בהרשעה".
כן, מר אפשטיין, מר ליבסקר, על זה התנהל מאבק וכמה טוב שהיו לו הישגים ושכל כך הרבה מאיתנו שברו שתיקה ושיותר מקרים שפעם איש לא היה מתייחס אליהם מסתיימים בהרשעה. לעמיתי לשעבר בכלכליסט אני יכולה רק להגיד ש"הגי'האד הפמיניסטי" רק מתחיל לחמם מנועים, ואם הם רוצים לעורר דיון אמיתי שאינו עוסק באשפה או בקלישאות חבוטות, אולי עדיף שיתחילו לתת במה נרחבת למי שמובילות את המאבק הזה לצדק ולחופש בכל החזיתות, ולא לפרקליטי האונס. כן, יש כאן מאבק, הוא ימשיך, ואתם, נכון לעכשיו, נמצאים בצד הלא נכון שלו.
