Reading Time: 8 minutes

קראתי את "הצד שלו" כדי שאתן לא תצטרכו

Reading Time: 8 minutes

לפני ארבע שנים נפתחה חקירה כנגד כתב הבריאות של ערוץ 2, יואב אבן, באשמת אונס ומעשה סדום.
לא הוגש נגדו כתב אישום מפאת חוסר בראיות.
כעת, אחרי שנלחם על השגת צו איסור פרסום ולא רק צו איסור פרסום על שמו אלא על כל הפרשה כולה, החליט אבן לבקש להסיר את הצו בכדי לפרסם ספר בשם "הצד שלו" כדי לדבר על נושא שלטענתו לא שומעים עליו בתקשורת – תלונות שווא.

הספר של אבן מהווה הזדמנות נדירה להבין מספר דברים על דרך עבודת מערכת החוק בישראל ועל האתגרים והמכשולים בלתי אפשריים שעומדים מול מי שמתלוננת. זה בדיוק מסוג המקרים שבשבילם פתחנו את פוליטיקלי קוראת. אנחנו כאן בשביל לספר את הסיפורים שבאמת לא שומעים. ותנו לי לספר לכן, לא מדובר בסיפורים אודות תלונות שווא שלהם אנו נחשפות כל בוקר וערב אך הם עדיין לא יכולים להסוות את המספרים שמבהירים כי מדובר בתופעה נדירה מאין כמוה.

אז למה שנעסוק שוב פעם בגרסה של אבן, הגרסה שכרגע מופצת ברחבי האינטרנט ואנו שומעות עליה באמצעי התקשורת?
נעסוק בה כי היא מלמדת על מערכת עצומה מאין כמוה שעומדת מולנו כשאנו מנסות להתלונן. לפני כן אמליץ לכולכן לקרוא את הפוסט המתורגם מהבלוג של ריצ'רד סילברסטיין ובו מוצגת גרסת הנפגע* והיא קשה עד מאוד.

ה"ספר" של יואב אבן מתחיל בתיאור ההתאבדות שלו שאותה הוא מתכנן לבצע אם ימצא אשם באונס.
במובן מסויים, סצנת הפתיחה הזו כבר מכינה אותנו לבאות. מולנו ניצב אדם שלא מוכן לקבל שום אחריות בשום צורה שהיא על האירועים שמיוחסים לו. עד כדי כך שהוא יעדיף להתאבד ורק לא להתמודד עם המעשים שלו.
לאורך הספר הוא מספר לנו כמה הוא אדם טוב – מטפל בסבתו, מגדל חתולים, הוא מבהיר איך חייו נהרסו – הוא חזר לעשן, לשתות, קשה לו לשכב עם נשים זרות. קשה. קשה מאוד.
במהלך הספר הוא קורא לנפגע בשם המאוד צפוי שמעיד על יכולותיו הספרותיות – "לילית".
השם הזה כבר מבהיר מה הספר הזה עושה למעשה. הוא מתאר מחדש את הנפגע כמפתה האולטימטיבית, אישה נקמנית ורעה שכל רצונה לפגוע באבן שאותו היא בקושי הכירה כי היא נפגעה שלא רצה בה והיא תאבת פרסום. הוא בא להכפיש את שמו של הנפגע ככל הניתן. לגרום לכך שלא יעז לערער או להחשף בשמו. הוא גם משמש נורת אזהרה לכל מתלוננת נוספת שעלולה לחשוב להתלונן. לקראת סוף הספר מצהיר אבן: "האמת? לא הפקתי שום לקח. שילמתי מחיר כבד, אבל לא למדתי כלום. שום תועלת לא יצאה לי מהסיפור הזה. אולי התחשלתי, אבל לא החכמתי. דבר אחד כן למדתי: להיזהר."

וזוהי תמציתו של הספר שמונח לפנינו – הוא מהווה עוד נסיון של אבן להכחיש, לעקור מן השורש את גרסתו של המתלונן ולהבהיר שלא ייתכן בשום צורה או אופן שחלה עליו אחריות כלשהי למה שהתרחש בין השניים.
בעיניי, פה נמצאת הבעיה. אני לא נכחתי בדירתו של אבן בלילה שבו התרחש האונס לכאורה. אני לא יכולה לדעת בודאות מה קרה בינו לבין הנפגע. אני יודעת שהוא טוען שלא עשה דבר לא בסדר והנפגע מתאר חוויה כה קשה וטראומתית שרק לחשוב עליה מעביר בי חלחלה.
אז מה עושות? למה להאמין לנפגע במצב כזה? איפה הראיות שלנו?
בכתבה הזו אני אבהיר מדוע הספר של אבן מלמד אותנו שבמצב שבו אין ראיות עלינו להאמין לנפגעת ויהי מה, אם ברצוננו להגיע לאמת.
זאת טענה שאולי לא אינטואיטיבית לכולנו. היא לא אינטואיטיבית גם לי. הייתי רוצה שהעולם יהיה פשוט יותר מזה. שלכל מקרה יהיו ראיות אובייקטיביות ברורות ושאני אדע מי צודק ומי לא. הבעיה היא שלא כך העולם מתנהל. בסופו של יום, ברוב התלונות על אונס מדובר במצב שבו ישנם שני אנשים וכל אחד מהם מציג גרסה סובייקטיבית שלו לאירועים.
אז מה הבעיה? למה לא להתיר למשטרה ולפרקליטות להחליט מי צודק ולהפסיק להתעסק בנושא הזה?
הבעיה היא שצד אחד במשוואה הזו זוכה לתמיכה חברתית, סוציאלית, משפטית עמוקה שעוזרת לו לספר את הסיפור שלו בצורה הכי בהירה ומשכנעת. והצד השני לא זוכה לתמיכה הזו כלל. והאשמה היא שלנו. אנחנו, הנשים, לא היינו במרכזי מוקדי קבלת ההחלטות היסטורית ולכן לא פיתחנו מערכת תמיכה ראויה כדי לגבות מתלוננות ומתלוננים.
אבל במשך כל הזמן הזה, הגברים הסיסג'נדרים יצרו לעצמם מועדון חזק מאין כמוהו.

Boys Club
בספר עצמו מתאר אבן כיצד אבי וייס, מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2, אמר לו ברגע שהוא הודיע לו על ההאשמות נגדו שהוא מאחוריו ויהי מה ושברור לו כי הוא לא אנס ושעבודתו ממתינה לו מתי שירצה.

מחמם לב פשוט. איזה יופי. לו רק הנפגע היה זוכה לאותו אמון בלתי מסוייג מצד חבריה העשירים והחזקים בעולם התקשורת.
באופן לא מפתיע, אין לה חברות רבות שכאלו כי אין נשים בעמדות כאלו. כמעט בכלל.
מעבר לכך, ראיתי נשים רבות וטובות, אמיצות ומדהימות שלא רוצות להתבטא בנושא המדובר כי הן חוששות לתעסוקתן. ובצדק.
עקב כך החלטתי לקרוא את הספר של אבן ולראות מה הוא יכול ללמד אותנו על המצב מראות עיניו.

לפני הכל, כדאי לציין, למרות שברור שהספר נערך שוב ושוב כדי שיציג את אבן באור הטוב ביותר שניתן ואת הנפגע בצורה הרעה ביותר שניתן, שאף עורך אינו מושלם ומספר משפטים בו מלמדים שגם אם לא בוצעה כאן עבירה פלילית, לאבן יש הרבה מה ללמוד בנוגע להסכמה ביחסי מין.
הוא כותב בעודו מתאר את הערב המדובר: "מובן שהבאתי בחשבון שייתכן מאוד שאני מפרש את הסיטואציה באופן שגוי, ושהיא עשויה לסרב לי כשאנסה, אבל זה לא הטריד אותי. אני מקבל סירובים כאלה בהבנה, בלי טיפה של תסכול, מהסיבה הפשוטה שבלעדיהם כל הסיפור היה די משעמם."
הוא מוסיף ומספר על יחסי המין בין השניים: "הוא קצת גדול בשבילי". ייתכן שביקשה להפיג את המבוכה שלי בגלל ההסתבכות עם הקונדום, או שבאמת התכוונה למה שאמרה. אני גבר ממוצע. אולי בכנות החמיאה, ואולי סתם ניסתה למצוא חן בעיניי. קשה לדעת אצל נשים אם המחמאה הזאת אמיתית. חייכתי בחזרה, קרצתי לה ואמרתי: "את תתרגלי". התנשקנו."
בהמשך, הוא מתאר את המאורע בצורה שאמורה להדליק נורות אזהרה אצל כל מי שקוראת אותו: "סקס הוא שפה אוניברסלית. דברים לא תמיד צריכים להישאל או להיענות במפורש. קירבתי את כף ידי לפי, הרטבתי אותה במעט רוק, שימנתי את מקור הצרות שלי והנחתי אותו בין פלחי הישבן של לילית. עדיין לא ניסיתי לדחוף אותו פנימה, רק הנחתי אותו שם על נקודת הכניסה האחרת כדי לבדוק אם תירתע או תסתקרן. היא הסתקרנה. התחלתי לדחוף אותו לתוכה לאט ובעדינות. הנחתי שאם אכאיב לה, היא תבקש ממני לצאת או לעצור, אבל זה לא קרה."

למחרת המאורע, הנפגע שלח לאבן הודעה ובה פירט שהוא נפגע ממנו. הוא לא רצה להגיש תלונה בשלב הזה. הוא רק רצה לקבל הכרה במה שקרה לו. אך אבן לא מסוגל לרגע להעלות על דעתו אפשרות שעשה דבר מה שלא כשורה. הוא מייד מתקשר לעורך דינו שממליץ לו להקליט את הנפגע בשיחה. בהמשך, הוא מתקשר לנפגע ומדובב אותו לאורך זמן רב. קריאת תמלול השיחה ביניהם קורע לב גם עבור מי שלא מכירה את גרסת הנפגע לאירועים. היא מבהירה שניצב כאן אדם פגוע ומולו אדם שכל עניינו לוודא שלא משנה מה, שום חלק מהאשמה על הפגיעה לא תיפול עליו.

בהמשך הספר חושף אבן כיצד הגיעה אליו הידיעה שהוגשה נגדו תלונה במשטרה דרך חבריו בעיתונות. בואו נעצור כאן רגע. תחשבו על המצב האסורדי אליו הגענו. נפגע שלטענתו עבר אונס קשה מאין כמוהו, מוצא את הכוחות להתלונן למרות שמראש אבן מנסה לשכנע אותו שהוא טועה לחלוטין והכל בראש שלו, מגיע למשטרה, מגיש תלונה ומקווה לטוב ביותר. לפני שהחקירה לתוך מעשיו של אבן מתחילה הוא כבר יודע שמתנהלת נגדו חקירה. הוא כבר עבר למצב מגננה. דואג לאסוף ראיות כנגדו, תמונות שלו מהפייסבוק שיוכיחו שהוא מתלבש בצורה פרובוקטיבית, מדבר עם כל חבריו בתקשורת. מקבל אישוש ממנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2, אבי וייס, שלא משנה מה הוא עומד לצידו ויודע שמדובר בשטויות. ולאורך כל הזמן הזה מתדרך את חבריו בגרסה שלו לאירועים ומנחה אותם להפיץ אותה.

מלחמה נסתרת
בהמשך מבהיר לנו שוב אבן את הבעיה במערכת שאופפת אותנו.
הוא כותב, "ניצחון במלחמה פירושו לשכנע את חוקרי המשטרה שלא היה אונס, ואז התיק נגדי נסגר ואני לא מועמד לדין. כך הסביר לי כרמי בשיחתנו בטלפון. הוא אמר שמי שהוחלט להעמידו לדין – קרוב לוודאי שייזרק לכלא, כי שיעורי ההרשעות בעבֵרות מין גבוהים מאוד – 95 אחוזים. אמרתי לו שהנתון הזה נשמע לי מאוד מפחיד, אבל כרמי השיב שהוא בטוח שלא יוגש נגדי כתב אישום, ושהפרקליטות תסגור את התיק."
המלחמה כפי שמתאר אותה בצדק אבן, לא ניטשת בבית המשפט. היא לא מתקיימת מול שופט אלא הרבה לפני כן. היא נערכת מהרגע שבו מוגשת התלונה ועד הרגע שהפרקליטות מחליטה אם להעמיד או לא להעמיד לדין. מי שלא בקיאה במערכת החוק, לא ערוכה לקרב הזה כלל.
לעומת זאת אבן, זוכה לתדרוך צמוד מצד עורך דינו (אליו פנה כי הוא יודע שנערכת נגדו חקירה! שזו כבר עבירה על דרך ההתנהלות התקינה של המערכת):
"השעה שתיים בצהריים. בבוקר נפגשתי שוב עם כרמי, והמשכנו להתכונן. הפעם הוא הכין אותי לרגעים קשים במיוחד בחקירת המשטרה ואימן אותי להתמודד איתם: מה עושים כשהחוקר צועק עליך ומשפיל אותך; מה להשיב כשיטיחו בי שהפגנתי "התנהגות פלילית" כשהקלטתי את לילית ללא ידיעתה; איך להתמודד עם הטענות שיועלו נגדי בשלב כלשהו של החקירה, כאילו ניסיתי לשבש את החקירה לפני שעצרו אותי; לכל הדברים האלה ישנן תשובות ברורות. צריך לדעת מה לענות. צריך לתרגל."
בהמשך מתעקש אבן להיבדק בבדיקת פוליגרף. הבדיקה הזו לא קבילה בבית משפט אך עורך דינו ממליץ לו להיבדק בה בכל זאת. מדוע? אבן מביא את הסברו של עורך הבדיקה:
"נכון, וזאת הסיבה שבדיקת הפוליגרף אינה קבילה בבית המשפט. היא בסך הכול עוד כלי עזר בחקירה, אבל היא כלי חשוב כשהחוקרים מגבשים את התרשמותם הכללית מהנחקר, וההתרשמות הזאת מובאת בחשבון כאשר מחליטים אם להגיש כתב אישום או לסגור את התיק".
לבסוף, מגיעה סצנת העימות בין אבן לנפגע. לא ברור מה עבר לאבן בראש כשכתב את מהלך האירועים אבל לקוראת מהצד ברור שמדובר בסיטואציה מאוד לא שיוויונית. צד אחד מגיע פגוע ומעורער ומולו ניצב צד תוקפני שכל מטרתו לערער, להלחם, להבהיר את צדקתו:

"הדבר ראשון שעשיתי בעימות היה להישען לאחור על הכיסא ולהתרווח. הרמתי את ברך שמאל לכיוון החזה שלי, עטפתי את זרועותיי סביבה, השענתי את כף רגלי על קצה המושב, ואת רגלי הימנית יישרתי ומתחתי קדימה, לכיוונה של לילית. לא מטעמי נוחות בחרתי בתנוחה הזאת, אני רוצה לשדר לה משהו. אני יושב מולה עם פישוק רגליים שמכּוון היישר אליה, ומחייך אליה ישר לתוך הפרצוף. התנהלות קצת בהמית, אני יודע, אבל שוב – אני נלחם כאן על חיי. לילית התעצבנה: "הוא צוחק עליי! הוא אנס אותי, ועכשיו הוא צוחק עלי! אתם קולטים את זה? הוא עושה ממני צחוק!" "אני לא צוחק, אני מחייך. מותר לי לחייך".

אולי החלק הכי קשה בספר הוא תיאור ה"עימות" הזה. אבן צוחק על הנפגע, מעליב אותו, שולט בכיוון השיחה, מעצבן אותו בכדי להוציא אותו מריכוז. תמוה שאבן יחליט להוציא את הארס, האלימות והכוחניות שלו לפומבי בצורה שכזו אבל תודה לאל שהוא החליט לעשות זאת. אם תחליטו לענות את עצמכן ולקרוא את הספר שלו, כאן תראו שיורדות המסכות. כפי שהוא כותב בסוף תיאור הדיון בין השניים:
"לילית בהתה בי, המומה. היא לא הוציאה מילה מפיה. גם החוקרים שתקו. שניהם. דממה מוחלטת שררה בחדר. יצאתי משם וסגרתי את הדלת מאחוריי. היא פרצה בבכי מעברה השני של הדלת, הספקתי לשמוע אותה מייללת, ואת החוקרת מנסה לנחם אותה. הדלקתי סיגריה וצעדתי לכיוון החדר של רפ"ק ר', המפקד. ידעתי שהבכי מזויף, אך למרות זאת צליליו ערבו לאוזניי כמו שירתה של מקהלת מלאכים."

העמדה האחראית
למרות כל זאת, אומר בשנית שאני לא יודעת מה התרחש באותו ערב בין אבן לנפגע.
הנקודה, בסופו של דבר, אינה המקרה הספציפי של יואב אבן. הנקודה היא שאומרים לנו שוב ושוב שעלינו להיות אובייקטיביות, לא לשפוט, להותיר זאת לרשויות.
ובכן, מי שמוכן לקבל סגירת תיק אונס עקב "מחסור בראיות" הוא מי שמסוגל להרשות לעצמו לקבל זאת. כלומר מי שלא חי בחברה שבו גופו מותר והוא עלול להאנס בכל רגע.
לנו אין את הפריבלגיה הזו. עלינו לגבש דעה.
בו זמנית אנו עומדות מול סיטואציה שבה כביכול אין לנו כיצד לגבש דעה – אין לנו ראיות.
הראיה היחידה שיכולה להוכיח את שקרה בודאות לכאן או לכאן היא או נוכחותו של סם האונס בביתו של הנאשם או בגופו של הנפגע (הנאשם ידע מראש על חקירתו ולכן אין משמעות לשאלת החומרים שנמצאו בדירתו. הנפגע התלונן כעבור מספר שבועות מהמאורע ולכן איננו יכולות לדעת אם היה בגופו סם אונס או לא) או הקלטה חד משמעית של המאורע.
היות ואין בידינו את הראיות הללו אך עלינו לגבש דעה בכל זאת מה נותר לנו לעשות?
להאמין לנפגע.
מכיוון ששכיחותן של תלונות שווא היא מזערית אך מעבר לכך, מכיוון שהנאשם זוכה כבר עתה לגיבוי עצום. מכיוון שהספר שלו מוכיח לנו כיצד המערכת פועלת לטובתו מהרגע הראשון. הוא זוכה לגיבוי, להכנה, לתמיכה כספית וחברתית. הוא יוצא ערוך אליי קרב, מוכן להפיל את כל מי שניצבת מולו. ברור שהגרסה שלו תנצח, המערכת הזו לא שיווינית, היא לא אובייקטיבית וכדי להפוך אותה לכזאת אנו חייבות לנסות ולספק לנפגעות ולנפגעים את אותה התמיכה שלה הנאשמים זוכים בעולמנו כיום.
אבן כותב על תגובות שקיבל לפרשה וביניהן: "יואב, תהיה חזק! זאת לא רק המלחמה שלך, זאת המלחמה של כל הגברים!"
בהמשך הוא מפרט כיצד למרבית הפתעתו רוב מי שתמכו בו ועזרו לו לעבור את התקופה הקשה היו נשים. וכשקראתי את החלק הזה בספרו נשברתי.
איזה סיכוי יש לנו מול למערכת שכולה מוטה מראש לטובת מי שפוגעים בנו כאשר אנו לא מסוגלות להתאחד יחד?
לאורך כל הספר מציג אבן את הנסיונות להוציא את הפרשה לאור כלא לגיטימיים. נראה שעצם הנסיון של הנפגע להבהיר את הדברים מנק' מבטו נתפס אצלו כלא מתקבל על הדעת. אנו אמורים להיות "אובייקטיבים". זו גישה קצת מצחיקה לאדם שכעת מוציא ספר שלם שכולו רק נק' מבטו הלא אובייקטיבית על הפרשה ופה קבור הכלב.

שני אנשים ניצבים מול מערכת המשפט. האחד הוא גבר סיסג'נדר, בטוח בעצמו, בעל תמיכה חברתית רחבה, עבודה יוקרתית ומובטחת, יכולות התנסחות וגישה למשאבים משפטיים ותקשורתיים. השני הוא גבר טרנס, שככל הנראה היה פחות אסרטיבי מעצם כך שגדל כאישה בחברה פטריארכלית, שנשפט על דרכי הלבוש שלו וההעדפות המיניות שלו, שמוכפש מכל עבר.
יש כאן אי שיוויון. אל תעבדו על עצמכן, לומר שאינכן נוקטות צד, שאתן לא יודעות מה קרה, כל אלו אומרים לקבל את המצב הקיים. מצב שבו אחוז עצום מהתלונות על אונס או הטרדה מינית נסגרות מפאת חוסר ראיות או חוסר עניין לציבור.
אנחנו חייבות לבחור צד בגלל שאנחנו רוצות להיות אובייקטיביות באמת. בגלל שאנחנו מבינות שהמערכת שלנו מוטה מראש והיא לא אובייקטיבית כלל. כדי לאזן אותה, כדי לייצר חברה שיוויונית באמת. אנחנו חייבות לעמוד לצד הנפגעת ויהי מה. זו העמדה האחראית באמת.

* – לשון הכתבה שונתה מכיוון שהנפגע הינו גבר טרנס ולא אישה כפי שנטען בכתבה בתחילה.

 

רוצה לקרוא עוד כתבות כאלה? תמיכה קבועה בסכום לבחירתך תאפשר לנו להמשיך לעשות תקשורת פמיניסטית ולהעלות למודעות הציבורית את הנושאים שחשובים לך

לשיתוף הכתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter

אולי יעניין אותך:

גבולות מטושטשים – מטופלות לשעבר של יפתח בר, מטפל בשיאצו, מספרות על דפוסי הפגיעה

Reading Time: 9 minutes לפגיעה מינית יש צורות רבות, חלקן מתוחכמות ומתעתעות. נשים שעברו טיפול אצל יפתח בר, מטפל בשיאצו, מספרות על מגע לא הולם וחציית גבולות. סיפוריהן חושפים פרקטיקה חוזרת של המטפל, המייצג תופעה רחבה: איך באמצעות מילים עדינות ונוסחים טיפוליים, ניתן לצייר את תחושותיהן של הנפגעות כסובייקטיביות לחלוטין, מנותקות מכל הקשר, כאילו אינן תולדה של פעולה מכוונת.

קראי עוד »