קשה להאמין שרק לפני שבוע קרה בישראל אחד הדברים הכי מרגשים מזה זמן – עשרות אלפי נשים משלל גווני האוכלוסייה יצאו לרחוב, הפגינו, שבתו, מחו, ולא פחות חשוב – העלו את זה לרשת. קשה להאמין, מכיוון שברגע שאחרונת הנשים עזבה את כיכר רבין בתל אביב, מה שנותר לנו הוא פוסטים של "תודה" ו-"היה מרגש" ברשתות החברתיות. מלבד הבטחה לאזיקים אלקטרוניים (ברצינות??), הכנסת העבירה את עצמה לנושא הבא: אייל גולן מקבל את יקיר הזמר העברי בטקס ממלכתי במשכן.

אולי צריך לעמוד לרגע על ההבדל המשמעותי בין מחאה לבין הפגנה, בין שביתה לבין מאבק, בין מייסדות לבין יוזמות. שלא תבינו לא נכון – השביתה, ההפגנה, וההתגייסות, היו לא פחות ממדהימות. שיתוף הפעולה בין נשים פלסטיניות לבין נשים יהודיות – מזרחיות, אשכנזיות, דתיות וחילוניות היה מרגש ואפקטיבי. לא רק לאומים שונים – היה כאן מפגן מרגש של צעירות ומבוגרות, ילדות קטנות וזקנות, נשים שמכירות כבר שנים יחד עם נשים שהכירו הרגע – למען המטרות המשותפות. היו הפגנות, שלטים, מחאות בהמון יישובים פלסטיניים, ונשים פלסטיניות עמדו יחד עם נשים יהודיות בכיכר רבין, לא רק בכיכר, אלא גם על הבמה. אוטובוסים של נשים משלל קצוות הארץ "נהרו" לתל אביב, בשיתוף פעולה חוצה גבולות, גילאים, גזעים, ולאום – שאנחנו לא ראינו בעבר. היה כאן מומנטום שנוצל היטב, משטח שבער זמן רב ולא פחות חשוב – נוצר מתודעה שהתפתחה בהדרגתיות ביחד עם רצון לשיתוף פעולה והשארת האגו בבית אצל צעירות ומבוגרות כאחד. אבל לא ראיתן הרבה מזה בתקשורת. כי העיתונות המיינסטרימית, כמו שהיא אוהבת לעשות, רצתה להפריד. "המייסדות" של השביתה, "המנהיגות" של ההפגנה, "המובילות" של המחאה. באתרי החדשות הפופולריים לא ראיתן תמונות מיישובים פלסטיניים, או הפגנות ספונטניות של עובדות ארומה בצומת זרזיר. כל פעם שדיברו על השביתה, ודיברו עליה הרבה, דיברו על יהודיות וצעירות. המסגור התקשורתי של השביתה הזו אמר מאד בבירור דבר אחד: שביתה שיזמו שלוש צעירות מתל אביב, שהגיעו משום מקום, במחאה ספונטנית ופתאומית.

איך אנחנו אוהבות שמגיעות משום מקום!  הרי התקשורת הישראלית שואבת המון מהתקשורת המערבית העולמית, הסיפור של המצליחנית היחידה – כנגד כל הסיכויים. כי הסיפור של מאבק סיזיפי ומתמשך הוא לא מעניין, וגרוע מזה: נתפס ככישלון. אם לא הצלחת להביא 30 אלף לכיכר ביום גשם אחד, את לא שווה כתבה. אם במשך שנים עמדת בימי שישי עם חולצה שחורה בצמתים מרכזיות בירושלים ותל אביב והחזקת שלט "די לכיבוש", אבל הכיבוש לא נגמר – נכשלת. אם הקמת מרכז נגד אלימות כלפי נשים בלוד אבל עדיין יש נשים שנרצחות – נכשלת. אם ייסדת מרכז לשוויון זכויות לאוכלוסייה הפלסטינית ואין שוויון – נכשלת. אם את עולה פעם אחר פעם לכנסת ונלחמת שוב ושוב במוסדות הדיור הציבורי, נאבקת למען זכויות נשים ומיעוטים שונים אבל עדיין אין נשים מזרחיות בעמדות מפתח ועוד שנייה מפנים אותך מגבעת עמל – נכשלת. התקשורת הישראלית לא אוהבת מאבקים ארוכי טווח, והיא גם לא זוכרת כלום. יחד עם קבוצות הפעולה שקמו לתכנון המשך הפעילות אנחנו צריכות, בעיניי, לבחון מחדש מושגי יסוד: הצלחה וכישלון. היום אנחנו מודדות את שניהם במונחים שאנחנו מכירות מהתקשורת ומהספירה הפומבית, ואולי שווה לנו להחליף את שיטת המדידה שלנו ולנסות מונחים חדשים, שאנחנו מביאות מהבית, מהסולידריות, מהעבודה המשותפת. כי כשנשים שיש ביניהן כל כך הרבה הבדלים – לאומיים, אתניים, גילאיים – עובדות יחד בשיתוף פעולה, מה זה אם לא הצלחה מסחררת? הפיתרון לא יגיע מחר – אבל אם הוא יגיע איכשהו, זה כנראה יהיה ככה. אך כאמור, לא אם תשאלו את התקשורת הישראלית, שמעדיפה להתמקד ברגע.

הרגע אינו הדבר היחיד שהמדיה אוהבת להתמקד בו. באופן כללי התקשורת מלמדת אותנו להתמקד, להתפקס, להתאחד – כל דבר אחר הוא פיזור, בלבול, טשטוש. אבל הנה, כאן ראינו פיזור של הפגנות, עצירות, שביתות, עצרות ברחבי הארץ. פעולות לא ממוקדות כלפי אדם אחד, קבוצות שונות במקומות שונים, ומטרות שונות. אז גם כאן, שווה לבחון מחדש את ההגדרות והמטענים שלנו של מושגים מסוימים שלמדנו – אולי פיזור הוא לא דבר רע, ואולי כשאנחנו מתמקדות אנחנו דווקא שוכחות את כל מה שברקע? אולי טשטוש מאפשר מיזוג של צבעים, טקסטורות וצורות?

אין לי ספק שלהפגנה הזו יהיה המשך, כפי שיש לה היסטוריה, שורשים ועבר. אני יודעת לפי הכמות העצומה של קבוצות הווצאפ שצצו כמו פטריות אחרי הגשם שהפעולה הבאה בדרך, ושברגעים אלו ממש מוקמת קואליציה לבחון אפשרויות של המשך פעילות. אבל מה יהיה ההמשך הזה? איך ייראה המאבק הזה, בהנחה שהשביתה וההפגנה של שבוע שעבר היו נקודת מפתח כלשהי? איך ייראה העתיד שלנו? אין לי תשובות, אבל אני מבטיחה לשאול את השאלות האלה. ואנחנו בפוליטיקלי קוראת מבטיחות להיות שם להמשך, כמו שהיינו שם קודם, ולדבר את השינוי – לא רק לדווח אותו. כי דיווח, כמו הפגנות ושביתות, הוא חשוב אבל רגעי. מיידי וחד פעמי. דיבור, שיח, תקשורת ופעילות מתמשכת משותפת – הן כבר מאבק. המאבק הוא מספר מחאות, מספר הפגנות, מספר שביתות, מספר דיווחים, והרבה מאד נשים שפועלות יחד, גם אם לפעמים לחוד. כי במה שקרה פה בשבוע האחרון יש רמז לשינוי שאנחנו רוצות לראות בעולם, וזיק של תקווה להמשך.

צילום תמונה ראשית: מיסון ריא

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

ד"ר עודאי אחמד אל-קטארי הוא רופא שיניים בן 31, ואשתו רוואן הגשימו חלום ופתחו מרפאח שיניים בעזה, חודשים ספורים לפני ה-7 באוקטובר. בעקבות ההפצצות נהרסו הדירה הפרטית שלהם ומרפאת השיניים החדשה. העבודה הקשה והחלומות נעלמו כלא היו. מאז הוא מתפעל מרפאת שיניים נודדת שהקים, שעברה בין חמישה מחנות עקורים וטיפלה בכאלף ילדות וילדים. בתוך תופת המלחמה עודאי מייצר אי של חמלה ועזרה, צחוק ורגשי אסקפיזם נחוצים כל כך עבור ילדים וילדות ברצועה.

שלחו לי פעם בשבוע את הכתבות החדשות למייל

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.