להרוג אותנו ברכות

בשבועות האחרונים אנו נתקלות בפרסומים על משפחות החטופים שחוסמות את משאיות הסיוע ההומניטרי לעזה ותוהות, איך הן מספיקות גם להפגין באיילון, לעבוד ימים ולילות במטה, לזעוק בכנסת, לכאוב את האסון הנורא שפקד אותן וגם לחסום משאיות? ניסינו להבין האם המשפחות באמת עומדות מאחורי החסימה, אז הנענו את הרכב ונסענו לנמל אשדוד.

הגענו מוקדם מאוד, בבוקר יום ראשון. קר, גשום ואפרורי. לא היינו בטוחות שבכלל נפגוש אנשים במזג אוויר כזה. המשטרה הציבה שלוש ניידות בצומת הרחוק, בערך קילומטר מהנמל. השארנו את הרכב שם והתחלנו לצעוד. אט אט, מתוך המזג האפרורי, החלו לבצבץ דמויות ודגלים, "הגענו" אמרנו אחת לשנייה. מולנו חבורה של בערך כ-12 נערי גבעות, עומדים על אי התנועה בכוננות. לרגע נבהלנו, שלוש נשים חילוניות, מייצגות גוף תקשורת פמיניסטי מצפות להיטמע בין כיפות, פאות, ספרי תורה ואמונה שלמה. אז עמדנו בצד, מביטות על המתרחש סביבנו.

משאית מתקרבת. החבורה יורדת לכביש ועומדת מול הנהג, כך שלא יוכל להמשיך לנסוע אלא אם ידרוס אותם. נציג אחד מתוך החבורה, בחור חמוד, נעים, עם כיפה לבנה וקעקוע של "כהנא צדק" על הצוואר, ניגש לחלון. הנהג פותח את החלון בלית ברירה, מקבל ברכת שלום מחוייכת ומנומסת ושאלות שבמצבים נורמליים, היו מגיעות מגורמי אכיפה: "בוקר טוב, לא קשור אליך אח שלי, אנחנו רוצים לוודא שלא מגיע סיוע לחמאס. אפשר לראות תעודת משלוח בבקשה?"

הסתכלנו אחת על השניה נדהמות. הסיטואציה הזו חזרה על עצמה כרוטינה לאורך כל הבוקר והנהגים, משתפים פעולה בלית ברירה, עם תהליך כאילו פורמלי, שמתבצע על ידי חבורת נערים מפגינים. "המשטרה איתנו, זה ברור כן? אנחנו אומרים להם מה לעשות והם עושים״ אומר הנציג המקועקע במגפון לשאר הנוכחים, לאחר שבדק מספר משאיות. הוא מנרמל את הסיטואציה ומספק הסבר הגיוני להלם שלנו ולכך שהנהגים מגישים את הטפסים הנדרשים לנערים צעירים, ללא כל סמכות פורמלית. הנערים בודקים בקפדנות את היעד, את שם החברה, את התאריך העדכני של המשלוח. לאחר הבדיקות הביורוקרטיות, הם מבקשים מהנהגים בנועם ובכבוד לפתוח את המשאית, ועוברים לבידוק הפיסי.

החבורה מתפצלת, חלקם מטפסים על המשאית, בודקים את הסחורה. אחרים ממשיכים לחסום את נתיב הנסיעה עד לקבלת אישור מהמפגין ה"בכיר" במקום. הכל מתרחש באין מפריע, בלגיטימיות זחוחה וטהורה כשברוחה מהדהד הגיבוי המשטרתי.

ניגשנו לאחד השוטרים ושאלנו מה תפקידו כאן בשטח והאם כל מה שקורה כאן הוא חוקי. הוא הסביר לנו בנחמדות שהוא מוצב כאן רק למקרה שתתפתח תקרית אלימה בין נהג משאית לאחד החוסמים, כדי למנוע השתלשלות אירועים חמורה יותר. במילים אחרות, השוטרים הם נוכחים נפקדים. הם לא אמונים על שמירה על הסדר, הם לא אמורים לפזר את ההפגנה, לאפשר למשאיות לעבור או לשאול את הנערים באיזו סמכות הם מעבירים משאיות שלמות בידוק בטחוני כאילו-פורמלי. הם נוכחים נפקדים, מגבים את החסימה ושומרים על השקט.

גם השוטרים, כמונו, הם חלק מהעם וגם הם, כמונו, רוצים להרגיש שייכים. עם הסיטואציה שאליה היינו עדות, קל להם לשתף פעולה. המפגינים מציגים חזות נעימה, של מ ש"עושים את הדבר הנכון", בשם משפחות החטופים. בפועל, מדובר בביטוי של אידיאולוגיה מאוד ספציפית, שחותרת תחת החלטות הקבינט, לדוגמא, על סיוע הומניטרי לתושבי עזה.

לפני שהגענו, מסביר לנו הנער הנחמד, ארבע משאיות כבר עשו פרסה. מול עינינו, ראינו עוד שתיים נוספות מסתובבות. ככל שעברו השעות, הגיעו עוד ועוד אנשים להצטרף לחגיגת החסימות. לפני שהנער הנחמד עונה לנו לשאלות עיתונאיות, הוא מבקש לעשות שיחת טלפון. "למה באנו לחסום? יש פה תקשורת", הוא מבקש אישורו של מישהו. בזמן הזה, אנו פונות לבחורה צעירה שעומדת לצידנו ושואלות אותה מה הביא אותה לכאן.

"הסיוע לחמאס לא הומניטרי ולא מוסרי. זה לא מוסרי נקודה. זה נוגד את תורת הלחימה. תראו לי עוד מדינה אחת בעולם שעושה את זה, ששולחת סיוע לאויב. זה לא עוזר לחטופים או לחיילים או ללחימה. אנחנו פה בשביל האחדות. אין מישהו שלא מסכים איתנו". מפגינה נוספת מצטרפת אליה, "אם להכניס סיוע אז זה רק שהיהודים יכניסו כדי שהתהילה לא תגיע לחמאס. גם ככה האנשים מתנפלים על המשאיות אז שחמאס לא יקח את התהילה! זה יגרום לכניעה של החמאס, זה מפעיל לחץ על החמאס", הבחורה מסבירה את תורת הלחימה שלה. מפגינה נוספת מצטרפת: ״אני הייתי הכי שמאל שיש, אבל אחרי הלינץ' ברמאללה התפכחתי. מה זה, זה חיות טרף או בני אדם? המון שמח ששוחט יהודים! זה מוסרי לתת יד לחיית טרף?"

אנחנו שואלות אותה מה הדבר המוסרי לעשות, בעיניה, והיא עונה – "קודם כל  לא לתת סיוע לאויב, כדי שהחטופים יחזרו הביתה. אתה לא יכול לתת אגרוף לאויב ואז יד. אתה רוצה שהוא יפול. אנחנו רוצים להכניע את האויב. דמייני שהייתה לנו אפשרות לעצור את היטלר מלקחת יהודים למחנות השמדה – לא היינו עושים את זה? אז לא יכולנו, עכשיו יש לנו יכולת. היהדות אומרת 'וגר זאב עם כבש', היא מציע שלום ואהבה, אבל אסור לנו לרחם על העזתים שכל היום לומדים 'יטבח אל יהוד'. אנחנו צריכים לשלוט בהם כדי לא לתת לרעים לשלוט. גם אצלנו יש מה לתקן, אבל לנו אין את הרצח שיש להם בעיניים. אם נרחם עליהם יותר מעל עצמנו אנחנו פשוט לא נהיה".

צעקה של אחד הנערים קוטעת את שיחתנו. "תנו לו לעבור! הוא מעביר מוצרים לתינוקות ישראלים". משאית אפורה מגיעה והפרוצדורה שהכרנו חוזרת. נער מטפס למשאית וצועק "מלא בתירס!" נער אחר רץ לנציג שעומד לצד הנהג, צמוד לחלון המשאית וחוזר "זה עם תירס, זה עם תירס". לאחר חילופי דברים, הנהג מתחיל לנסוע אחורה. ספק יועד להגיע לעזה, ספק לא רצה לתת הסברים לנערים שאינו מכיר והחליטו לקחת את החוק לידיים שלהם.

הזירה הייתה מאורגנת מ-א' ועד ת'. פינת קפה, מתוקים, שולחן ארוך עם ספרי לימוד תורניים מכוסים במפת ניילון שקופה כדי שלא ירטבו בגשם, דגלי ישראל מעטרים את המרקע, אוהל באמצע הצומת ועיתונאים מרשתות שונות. בשונה מהפגנות אחרות שביקרנו בהן, ההכנות לחסימה היו מרשימות במיוחד. קבוצות וואטסטפ פעילות, זמנים מדויקים, נ"צ מסומנות על גבי מפות, תרומות של אוכל, של אוהלים חדשים, הסעות, הודעות מרוממות מורל אחרי כל משאית שמסתובבת, שירים משמחים ועוד. כשהסדר והארגון תופסים מקום כל כך גדול, שם אנו מבינות שהאידיאולוגיה עמוקה, שורשית ומחכה ל"שעת כושר" כדי לצאת מהארון.

בתחילת המלחמה נסענו לבקר בהתנחלות קדומים הממוקמת כעשרה קילומטרים מערבית לשכם. בעודנו עומדות בגשם באשדוד, נזכרנו איך גם בקדומים קיבלו אותנו בסבר פנים יפות. נשים נעימות פתחו בפנינו את ביתן, אירחו אותנו כאילו היינו בנות משפחה, עם עוגה ושתיה חמה. בזמן שאנחנו יושבות במקום הכי אינטימי שלהן, הן מרגישות בטוחות ונינוחות לשתף אותנו באמונתן החזקה בצדקת הדרך.

"תמיד ידעתי שאגור בשומרון. בגלל הקהילה ובגלל השליחות", אומרת לנו א', "אלה מגורים עם משימה. יום אחד, כשאני בשמירת היריון, שני נערים דפקו בדלת וביקשו סלון מארח. המפגש בינינו הוליד את היישוב 'אורי-עד' שהקמתי". א' היא אישה מקסימה, בעלה נשלח למילואים בשבעה באוקטובר והיא, בחופשת לידה, עם תינוקת על הכתף ועוד שלושה ילדים סביבה, פותחת בפנינו את ביתה ואת ליבה.

כמה רחובות דרומה ממנה, פגשנו את ש', אישה מרשימה נוספת. ש' היא מוותיקות היישוב, סבתא להמון נכדים המנהלת ביד רמה משפחה ענפה וחדורת אידיאולוגיה. אידיאולוגיה שמקבלת הכרה בכל פריט דקורטיבי בביתה. "הבסיס, הערכים של הקמת מדינת ישראל כמדינה יהודית הם עלייה והתיישבות חלוצית במרחב שניתן לנו", היא מסבירה. "הארץ שייכת לקדוש ברוך הוא, אבל אנחנו בעלי המקום. אתה רוצה? אתה מוזמן לגור איתי, תתנהג יפה. אם תילחם בי, לא אתן לך להיכנס אלי הביתה, גם אם המחיר קשה".

האווירה הזו, של בעלות על הבית, ניכרת גם כאן באשדוד. עשרות נערים מתרכזים לצורך משימה אחת, חדורת אידיאולוגיה. סיפור הכיסוי שלהם מצוין: אחדות, פעילות אקטיביסטית למען משפחות החטופים, אך בפועל, האידיאולוגיה שעומדת מאחורי הדבר לא רואה את משפחות החטופים, או את החטופים ממטר – אלא שהיא רואה את ההגשמה האידיאולוגית בלבד.

אחרי שזכה בהיתר לדבר עם התקשורת בצירוף הוראות מדויקות, חוזר אלינו הנער המקועקע ומסביר – "יש לך משפחה? אם יש לך משפחה ואת גרה בבניין, ממי אכפת לך יותר? מהשכנים או מהמשפחה שלך? עם ישראל, היהודים, זו המשפחה שלי. אני לא רוצה שימותו אזרחים בעזה, אבל אם זה העם שלי או הם – אני שם את העם שלי בעדיפות עליונה!" הוא ממשיך ומסביר – "אנחנו עושים את הכל בתיאום עם המשטרה. אבל צריך לזכור שיש חוק ויש סכנת חיים. אם יש בעיה עם ההחלטות של ההנהגה, אז אנחנו נעשה את מה שאנחנו צריכים – לפעול לפי הערכים של העם היהודי. 70% מהתושבים בעזה בחרו בחמאס! מה זה אומר? שחמאס זה לא רק לוחמים, חמאס זה רעיון והרעיון הזה קיים אצל האזרחים בראש. אי אפשר להכחיד את הרעיון אם לא תכחידי את…". הנער נעצר. משתהה. כנראה שעל אף ההוראות המפורשות בטלפון, על מה מותר ואסור להגיד, האידיאולוגיה מתפרצת. הוא חוזר בו לבסוף ומסיים – "אם לא תכחידי את התקווה שיש שלהם, להשמיד את מדינת ישראל". זה משכנע. אם את לא חובשת משקפיים חיצוניות, ביקורתיות, את כמעט ולא מבחינה בחריקות האלה. הפער שנפער בין מה שמוצג ("הפגנת משפחות החטופים") למה שהמעשה משרת.

"אנחנו מתנחלים!" אמרה לנו ש' בגאווה, אז, בקדומים. "כולנו אותו הדבר. כולנו מתנחלים. לא משנה מאיפה אנחנו, אנחנו מתנחלים. הורי הגיעו מפולין ומרוסיה, הורייך ממרוקו… אנחנו לא גרנו פה, אנחנו מתנחלים פה. ארץ ישראל ניתנה לנו כנחלה. נחלת אבותינו". "אנחנו צריכים לספח אותם", אתגרה א' את השיח הלאומי. "להפוך למדינה יהודית ובה מיעוט ערבי עם שוויון, ביטוח לאומי, אבל בלי זכות בחירה. אי אפשר להעלים את העזתים, אבל ידינו צריכה להיות על העליונה". בהמשך, תשטח בפנינו א' את משנתה על הרוח שצריכה להיות בנו, העם הישראלי – "כשאת בעלת הבית, הם לא באים ונוטעים לך עצים בגינה או מוסקים את העצים שלך בשטח. מה שקרה בבארי ובקיבוצים, זה שהם לא הרגישו בעלי הבית של המדינה. הם היו הראשונים שמחאו כפיים כשיצאנו מגוש קטיף".

אנחנו עוברות לנקודה נוספת בקרבת הנמל. סרטים כתומים ושלטי "בחזרה לגוש קטיף" מתחילים לבצבץ. מתחת להצגה של "הפגנת משפחות החטופים", הולכת ורוחשת האידיאולוגיה הלאומית. בשלב זה, היא כבר לא מסתירה את פניה. "צריך להיות משוגע כדי להזין את מי שנלחם בך", אומרת לנו אישה צעירה שהגיעה מ"כוכב השחר", הפגין עם הבן שלה. "זו מציאות אבסורדית שלא קיימת בעולם, רק במוסר המעוות שפה. זה המעט שאני יכולה לעשות. אם הייתי יכולה לעשות יותר במלחמה הזו הייתי עושה".

אבל מה אם הסיוע הזה הולך לאזרחים בלתי מעורבים? אני שואלת אותה. "את ראית שם לא מעורבים? הרי גם החיילים שנכנסים לשם מספרים שאין בית בלי אמצעי לחימה, בלי פירים". ומה עם תינוקות? אני מקשה עליה. "מי שתינוק, שאמא שלו תקום ותיקח אותו רחוק משם". ומה אם חלק מהאוכל הזה יגיע לחטופים? "אנחנו נזין את כל המרצחים כדי שאיזו פיתה תגיע לחטוף?" היא מחזירה לי בשאלה. "לא חושבת שהחטופים היו רוצים שמדינת ישראל תזין את החוטפים שלהם".

אחרי כמה שעות בשטח, כבר כמעט השתכנענו בצדקת הדרך. הלכנו לחניון המשאיות לשוחח עם הנהגים שפרססו. רובם נשארו חשדניים ולא פתחו בכלל את החלון. מי שבחרו לדבר היו מאוד זהירים. "יש לי עשרות בני משפחה שנלחמים עכשיו בעזה", אומר אחד הנהגים בכעס. "אבל אני אזרח וגם שם יש אזרחים. ואני לא מראה לאף אחד תעודות. הסחורה עוברת דרך מצרים לאזרחים, לא לחמאס. ומי הבחור הזה שאני צריך להראות לו תעודות?" הוא שואל את השאלה שריחפה מעלינו לאורך כל הבוקר.

להרעיב את עזה

״נשאר בכלל מישהו בעזה לשלוח לו ציוד?" שואל אותנו אחד הנהגים עימן שוחחנו. המשפט הזה מפוצץ לנו את הבועה שהתנפחה בנו לאורך כל היום. השירים, החדווה, התרוממות הרוח, התשובות הברורות, תחושת השליחות, כל אלה כמעט שגרמו לנו לזנוח את הזהות הפוליטית שלנו לטובת האחדות. אך במשפט אחד קרסה הקונספציה ונחתנו בחזרה למציאות.

בשייכות לקבוצה טמונה גם סכנה. אם לא נבין בעומק ליבנו את האידיאולוגיה אותה אנו משרתות, נכנע ללחץ ונמלא את הצורך שלנו בהשתייכות בכל מחיר, אנו עלולות לאבד את עצמנו. הגענו לנמל אשדוד כדי להעלות ספקות, גם בתוך עצמנו. למצוא עוד סימני שאלה, עוד תהיות.

"עם ישראל חי", אייל גולן מתנגן לו בלופים ברקע, ואנחנו מזמזמות ביחד איתו, כאילו שכחנו לגמרי מי אנחנו ובמה אנחנו מאמינות. לכולנו יש צורך בסיסי, להשתייך. הקריאות ל"אחדות", תחושת המשימה והחירום שמלווה את ההפגנות, כל אלה מחזקות אצלנו את תחושת המשמעות והערך ומאפשרת לנו להיות אקטיביות.כמעט הצטרפנו אליהם וביקשנו תעודות משלוח מהנהגים. השכנוע הרך שמבליט את ה"אנחנו" לעומת ה"הם", המילים הקשות שנאמרות בנעימות, עם קפה, עוגה וחיוך, מכניסות בעדינות את האידיאולוגיות הקיצוניות ללב הקונצנזוס הישראלי. כשכל אלו מוגשים לך בגיבוי רעיוני, לכאורה דתי – תורת עם ישראל אל מול הרוע המוחלט, עם הנצח מול עמלק – קשה שלא להתמסר.

"כל המרחם על אכזרים סופו להתאכזר לרחמנים", אמרה לנו אחת הנשים שפגשנו באשדוד. ואנחנו, לא נותר לנו אלא להתפלל שלעולם לא נקהה את חושינו לעוולות ולסבל, גם של עם/דם אחר. בתור בנות אדם, בתור נשים, בתור אמהות. אנחנו  לא רוצות לגזול ולא את הסיכוי הקטן ביותר של ילד עזתי לטפס על משאית ולגנוב אוכל כדי לשרוד, או למנוע מחתיכת פיתה להגיע אפילו לחטוף אחד בלבד, שאולי שתחזיק אותו בחיים לכמה ימים נוספים, עד שמישהו למעלה ישכיל לקדם עסקה שיחזור בה חי ולא מת. לפעמים נדמה שמדיניות הדמים אונסת אותנו להתרגל למציאות של שליטה, אלימות, רצח ונקמת דם, בזמן שכל מה שאנחנו רוצים זה את האהובים שלנו בריאים ושלמים.