Reading Time: 4 minutes

הייתי רוצה לסכם את המקרה של אלנבי 40 ב- 40 משפטים, אך נדמה לי שזו משימה בלתי אפשרית. בלתי אפשרית כמעט כמו הציפייה, הבקשה, התחינה מגברים להשאיר את הזין שלהם בתוך המכנסיים שלהם כשהוא לא אמור להיות בחוץ. או בפנים. בפנים בתוך מישהי כשלא בטוח שהיא רוצה שהוא יהיה שם. אולי היא שיכורה מדי לקבל החלטה שקולה.

אלנבי 40 נגע בלב של כולנו, בנות, נערות, נשים שהיינו בסיטואציה הזו של שיכרות מסנוורת, שאינה ידעה מעצורים והסתבכה כמעט תמיד בחוויה מינית פחות טובה. פחות טובה? גרועה!  לכולנו סיפורי חרטה, למדנו לחיות איתם, כי אין ברירה ובעיקר משום שרובנו ניצלנו, ביד הגורל או משום עזרה של חברה טובה. כשאת בת, נערה, אשה, ואת שיכורה, המגמה היא ברורה: המיניות שלך פתוחה. ולא כי את החלטת, אלא כי התרבות התירה את החדירה אלייך. הגבול של החדירה תלויה במזל שלך. לפעמים זה יהיה ליטוף לא רצוי, לפעמים נשיקה לא במקום, אולי הזמנה למעשה קונדס שבאורח פלא כולל את העירום שלך או אקט מיני כזה או אחר. במקרים בהם המזל נבלע כליל אל תוך האדמה, החדירה תהיה ממש לתוכך. עכשיו, החדירה תכלול גם מצלמה, כדי שמעשה האניסה יומחש שוב ושוב ושוב. אומרות שהסטטיסטיקה היא אחת מתוך אחת. הן צודקות; תראו לי אשה אחת שלא הוטרדה או הותקפה מינית בחייה, אם במילים או במעשים.

רגע. אעצור. אני מדברת מהבטן, אך מוטב שאתייחס אל הפרשה בצורה לוגית, הגיונית, "אובייקטיבית" שמעתי שאומרים, כדי שהחצי השני של האוכלוסייה יעקוב אחרי צעד אחר צעד. אתחיל מההתחלה. לפני מספר חודשים, כך מתברר, היה באלנבי 40 ערב שבו בשלב מסוים אשה עלתה על במה, התפשטה, ולאחר מכן קיימו עמה יחסים במשך מספר שעות. בשלב הזה של הדיון, אין לי ברירה לאמץ את מכבסת המילים השגורה במדיה באשר למקרי אינוס. אתם יודעים מה? בהתחשב בכך שהאשה לא הגישה תלונה ואמרה שלא מדובר באונס יתכן שבאמת הגברים שקיימו עמה יחסי מין לא אנסו אותה. עכשיו, אל העובדות היבשות, אוסיף כמה תובנות שנשמעו מאנשים ש"מכירים" את האשה: היא נימפומנית – מחפשת לעשות סקס עם כל אחד; היא באה למועדון אלנבי 40 אחרי המקרה כאילו לא היה ולא נברא; לאשה חופש ביטוי מיני ולכן אין זו זכותנו לשלול את זכותה לקיים יחסי מין שבהסכמה עם מספר גברים; העובדה שהיא לא מתלוננת במשטרה ובפירוש אומרת שלא נאנסה היא הוכחה לכך שכל מה שאירע היה בהסכמה.

עכשיו, הדיון הזה – הוא מורכב. כי אם אכן המעשה נעשה בהסכמה, והבחורה לא מגישה תלונה, ונהגה לפקוד את המקום לאחר המקרה כאלו לא אירע דבר – הייתכן ואנו משליכים את הדעות ואת הפוליטיקה הפמיניסטית שלנו, או אפילו שמרנות במסווה, על אשה אחת שחשבה אחרת מאתנו?  גייל רובין (Gayle Rubin) פרסמה בשנת 84' מאמר יסוד במחשבה הקווירית אודות מיניות.  אחת מטענות היסוד שלה היו שיחסה של החברה האמריקאית כלפי מין, בהשפעת הדת הנוצרית שונאת המין והנאות הבשר, היא ביסודה שלילית. טענתה המהפכנית של רובין היא, שאם הדברים נעשים בהסכמה, הרי שהיחס הבסיסי בחברה כלפי מין צריך להיות קודם כל חיובי. אם לא הוכח אחרת, אזי מין הוא טוב.

המאמר המלא

אומרים, שעננה של פוריטניות מכסה את השיח הציבורי בעקבות פרסום המקרה. גם אם הטענה של רובין נכונה בהרבה מובנים שהרי פה היא לא תקפה. התנאים ואופי ההתרחשות שבו נעשה המעשה מייצר סיפור שונה בהרבה ממתירנות מינית שזורה בפרחים ועלים ירוקים. הריח שעולה ממקרה זה הוא רקוב. אם מבחינה משפטית הוא תקין כפי שחלק יטענו, והוא לא, הרי שמבחינה מוסרית מתקיים פה דומינו של כשלים מוסריים שלא יכולים בשום אופן לייצר מקרה שהוא בעל עוגן אתי במערכת משפט שמטרתה להגן על זכותו של האדם לכבוד. להלן כמה מחשבות ושאלות שצריכות להישאל לפני שאנו מכריעים שהמקרה הזה כשיר מבחינה מוסרית.

  • היא נימפומנית. גם אם מדובר בנימפומנית שחובבת מין באופן יוצא דופן, זה לא אומר שהיא תמיד חובבת מין באופן יוצא דופן. האם הייתה הסכמה? האם התחלפו מילים בין הנוכחים? האם החודרים השתמשו בקונדום?
  • היכולת לתת הסכמה מדעת. האם האשה הייתה שתויה? היא אומרת, ונוכחים במקום אומרים, שהייתה שתויה כהוגן. האם זה מסיר ממנה אחריות? לא, אבל זה מגדיל את כובד האחריות על הסביבה המידית שלה – האם להתעלם, להסתכל, לצלם או לבעול את הברייה היא הדרך הראויה להתייחס לאשה שיכורה?
  • אנו מתערבים בחיי המין החופשיים של אנשים. אם המועדון אלנבי 40 מציע מופעי מין, בידע ובהסכמה, אין הוא צריך להתריע את הנוכחים ואת הציבור הרחב? ובמידה והוא מחליט להצהיר על עצמו שכזה, אין מוטלת עליו האחריות כלפי הלקוחות שלו לשמור על הפרטיות שלהם ולמנוע את השימוש בטלפונים ניידים ומצלמות כפי שמקפידים כל מעוזי הסקס ומסיבות הפטיש בעיר?
  • פרטיות. האם הפריצות של האופן בו התקיים האירוע לא מעורר את החשד בכם שמשהו פה התנהל לא כשורה? עידודיו של הקריין "לתת עבודה" ולהנציח את ההתייחסות כלפי אשה כחור, נקב ובובת מין? הכניסה שמותרת לכל? הצילומים? כך לא נראות מסיבות מין שבהן ההסכמה וכבוד הדדי הן מילות מפתח בין ליקוק לחדירה.

התשובות לשאלות הללו מלמדת שמה שקרה הוא פסול. הם מהווים תמרור אזהרה לכל הדברים הרעים שיכולים לקרות לאשה שיכורה. כל הדברים הרעים שכמעט קרו, או קרו, או יקרו לנו אם לא נתחיל להתייחס לנשים בכבוד בסיסי. חברה בריאה תוקיע מקרבה יחס משפיל שכזה כלפי נשים. כלפי בני אדם. דובר רבות על רצון- לא על הסכמה. אמרו: "סקס עושים ברצון- לא בהסכמה". סמנטיקה קריטית לתיאור האמת המרה שניסוח משפטי מחפה עליו. אך האמת היא, שיודעים מהי הסכמה, כאשר היא נעשית ברצון. אך לא כאשר היא נעשית בשיכרון בין אלמונים, בבר, על הבר, מול עשרות נוכחים וטלפונים שלופים.

ואם היו לבטים בלבם של מסוימים לגבי הכשרות החוקית של העניין, הרי שהתפרסם ראיון בו האשה מתראיינת בפנים מוסתרות ואומרת שלא כך רצתה. שהייתה שיכורה. אך עדיין, היא מסרבת לנקוט הליכים משפטיים. והנה הבעיה הסתבכה פי כמה. פה, בפה מלא היא אומרת שהייתה שיכורה כלוט. מבחינה משפטית היא מתארת מקרה שמתאים על פי הגדרתו לאונס, ובכל זאת מסרבת לקרוא לילד בשמו.

 ראיון בו הנערה מתראיינת בפנים מוסתרות ואומרת שלא כך רצתה.

מדוע? האם בגלל הבושה שהחברה שלנו מצמידה לנאנסות? אות הקלון החרוט על המצח? אולי בגלל הידיעה שהבאת המקרה לדין משמעו גיהינום מהלך עבור המתלוננת? אולי כי בסוף לא יאמינו לך וגם יקראו לך שרמוטה? אולי כי מערכת המשפט, והמשטרה הוכיחה את עצמה כבדיחה במתן פתרון הולם לנפגעות תקיפה מינית ואונס?

עכשיו כשהראיון יצא אל האור, יש הטוענים ששקר בפיה. אלו אשר הגנו בחירוף נפש על זכותה על גופה ועל זכותה להזדיין וייחסו כובד משקל להחלטיות ולעצמאות המוחלטת שלה וראו בה אינדיבידואל חופשי ואחראי על החלטותיו, עכשיו ממהרים לטעון ששינתה את דבריה, היא לא החלטית, היא משקרת. כמו כל הנאנסות- היא פשוט רוצה דיל טוב. אני בוחרת להאמין לה. אני מאמינה לה. אני מאמינה שאישה שרוצה סקס חייתי עם המוני גברים לא רוצה לעשות זאת באופן שזה קרה באלנבי 40. עם מצלמות שלופות. עם אלמונים. תחת קריאות עידוד והשפלה. די לתרבות האונס. גברים הגיע הזמן שתתחילו לקחת אחריות על המעשים שלכם.

 

מלכיאלה בן- שבת

רוצה לקרוא עוד כתבות כאלה? תמיכה קבועה בסכום לבחירתך תאפשר לנו להמשיך לעשות תקשורת פמיניסטית ולהעלות למודעות הציבורית את הנושאים שחשובים לך

לשיתוף הכתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter

אולי יעניין אותך:

Evan L'Roy/The Texas Tribune

מדברות הפלות

Reading Time: 29 minutes נשים מדברות על הפלות שעברו, על הקושי, על הצורך בהפלה, על מה שצריך להשתנות במנגנונים ועל החוויה המורכבת של בחירה (או אי בחירה) בהפלה

קראי עוד »
A 'pro-life' activist holds a sign during a demonstration in front of the US Supreme Court on June 29, 2020 in Washington, DC [Alex Wong/Getty Images/AFP]

כשהפלה לא חוקית, נשים מתות

Reading Time: 3 minutes בשנת 1973 נקבע בארה"ב פסק דין תקדימי, הידוע בכינוי "רו נגד וויד", שהתיר הפלות חוקיות על בסיס הזכות לפרטיות, בהתבססות על התיקון ה14 לחוקה. עד לפסיקה זו, נשים שידן לא הייתה משגת ולא יכלו לנסוע מחוץ למדינתן, עברו הפלה לא חוקית, לא בטוחה, שסיכנה את חייהן וחיבלה בעתידן. נשים רבות שילמו על כך בחייהן והמצב היה חייב להשתנות. בסופ"ש האחרון, אחרי עשורים של מסע שמרני בבית הנבחרים ובבית המשפט, הפך ביהמ"ש העליון בארה"ב את ההחלטה הזו על פיה

קראי עוד »
תמונה: ©Zuma Press/Alamy

"כידוע, אנחנו רק רוצות להפיל כל היום"

Reading Time: 3 minutes בסוף השבוע האחרון הפך בית המשפט העליון בארה"ב את ההחלטה המתירה הפלות בכל מדינות ארה"ב. מעתה, כל מדינה תחליט האם לאסור או להתיר הפלות בעצמה. נשים בארה"ב נשענו במשך כמעט חמישים שנה על הפסיקה שהתירה הפלות. מקבלי ההחלטות מעולם לא טרחו לעגן את החקיקה (שהתקבלה במשפט "רו נגד וויד") וכך, החקיקה הרופפת, שנשענה על שיווי משקל פוליטי עדין, קרסה באחת. האם זה יכול לקרות גם כאן?

קראי עוד »