בְּפָנַיִךְ: נטלי פרח

נטלי פרח, יפואית מלידה. בת 34, אמא לשלוש בנות מדהימות. סיימתי תיכון בגיל 17. עשיתי שירות לאומי ביפו, בחברה הערבית, זה היה התנאי היחידי שלי. בעלת תואר ראשון במשאבי אנוש. התנדבתי במהלך החיים בנושאים מגוונים. לימדתי עברית ילדי פליטים של נשים שיצאו לעבוד ולא היה להן איפה לשים את הילדים. עובדת כיום בעמותת "לא עומדות מנגד" לסיוע לנשים וגברים שנמצאות על רצף הזנות, במעגל הזנות וקורבנות סחר.

ספרי על האקטיביזם שלך.

עמותת 'לא עומדות מנגד', מתעסקת בסיוע הומניטרי לשורדות זנות. אנחנו מסייעות לנשים וגברים שנמצאים על רצף הזנות, במעגל הזנות וקורבנות סחר. מגיעות אלינו נשים פלסטיניות, נשים מאוקראינה. המלחמה בין אוקראינה ורוסיה הביאה גל מטורף של פניות. העמותה שלנו מסייעת ללא כל תנאי ולכולן. אנחנו כמובן תומכות בחוק אי צריכת זנות כי אנחנו יודעות שזו אחת הפגיעות הקריטיות בזכויות נשים. אני נמצאת בעמותה משהו כמו 4 שנים. היום אני עובדת בשכר אבל התחלתי כמתנדבת. נלחמו על התקן שלי. אנחנו חלוצות בנושא. אני יכולה להגיד לך שאין באף ארגון סיוע שקיים היום, מכוונות לשורדות מהחברה הערבית. אין מענה היום. אין פסיכיאטרית. אני יושבת ומתרגמת שיחות בטלפון לשורדות עם פסיכיאטר שיושב מולן או מתרגמת אינטייק כניסה למקלט או מתרגמת לעורכת דין עבור סיוע מסוים, כי אין.

מהי נקודת האי נחת שלך?  למה דווקא התחום הזה?

אני חושבת שזו תמיד הייתה האג 'נדה שלי ותמיד הרגשתי שאם אעשה משהו זה יהיה למען נשים. אני מגיעה מחברה מאוד מאוד שמרנית. אין מילים עדינות לזה, שלפעמים רומסת זכויות נשים. יש לי בנות שתמיד רציתי את הכי טוב בשבילן. מאז ומעולם הייתי חשופה למקרים ותמיד פחדתי  ורציתי שיהיה שינוי. ל'לא עומדות מנגד' הגעתי דרך פוסט של חברה, שהייתה חברה ב'לא עומדות' והיא רצתה סיוע. זה היה בתקופת הקורונה. היא רצתה סיוע בהעברת משחקים לשורדת שנמצאת בבית, לא יכולה לצאת עם ילדים קטנים. כולם נדבקו בקורונה וזה היה 10 ימים וזה היה קרוב אליי, באזור יפו שינעתי את הציוד. ואז בהדרגה הפכתי להיות מבשלת ובישלתי לשורדות מהחברה אוכל ערבי, אותנטי.

יש לנו פרויקט מדהים של מתנדבות שמבשלות לשורדות ואז רציתי עוד קצת והיה פוסט גיוס לרכזת מתנדבת שתעשה תאום בין השורדת לבין הבישול ואז אמרו לי, מה, את דוברת ערבית? יש צורך עז ברכזת פניות של שורדות שפונות בפעם הראשונה אלינו ואין לנו איך לתקשר איתן. לא הייתה אז מתנדבת דוברת ערבית ואז התחלתי להתנדב כרכזת פניות. בחיפה יש עובדת סוציאלית אחת שהיא מכוונת זנות אבל היא בחיפה. שילשנו את כמות הפניות. היום אנחנו מסייעות לכ – 3,000 שורדות, מתוכן 700 שורדות מהחברה הערבית.

רגע משמעותי בחייך שהשפיע על ההחלטה שלך לפעול?

אני חושבת שזה לא רגע אחד. זה כל המכלול של החיים שלנו: מה זה להיות ערביה שגרה בישראל. אישה. כל הצטלבות הדיכויים שאנחנו חיות בהם. התמודדויות היומיומיות שלנו מול המודרניזציה והרצון להשתלב לבין החסמים והפערים שקיימים בתוך החברה, לבין זה שאת נלחמת על הזהות שלך כי את במדינה שהיא יהודית, לכאורה דמוקרטית. את גם אישה ואז אמא לנשים צעירות, לנשים קטנות. אז אני חושבת שזה פשוט הרצון להביא שינוי, להעלות את המודעות.

דמות שנתנה לך השראה, מישהי שהשפיע עליך

אני יכולה להגיד שלאורך כל התקופה שלי בעמותה היו מלא נשים שנתנו בי השראה, והן מודל לחיקוי ונקודות אור. זה יכול להיות מהצוות המדהים שאני נמצאת בו, זה יכול להיות מהשורדות שאני מלווה שמצליחות לעשות איזשהו עסק קטן או איזשהו שינוי קטן או בכלל, שינוי חשיבה כזה. היכולת לעזור לעצמן, הרצון לעזור לעצמן. דברים שהם לא ברורים מאליהם. אז אני חושבת שלאורך כל התקופה הזאת, אלו נקודות האור וההשראה. זה מה שמניע. זה מה שמדרבן.

מהם האתגרים הגדולים ביותר שאת נתקלת בהם בעבודה שלך למען נשים מהחברה הערבית?

קודם כל החסמים שקיימים בחברה הערבית. אנחנו לומדות כיצד להגיע אל הנשים הללו. אנחנו יודעות שמי שאנחנו מצליחות להגיע אליהן, הן שם שנים ברצף. שנים במעגל הזנות ומעולם לא קיבלו סיוע מאף מקום. הן בכלל לא מכירות את הזכויות שלהן ברווחה. לא יודעות שהן יכולות לפנות ולקבל XYZ. אין פה הנגשה בסיסית של הדבר הזה בשפה שלהן. דיברנו על כישורי חיים קודם, כלומר אנחנו יודעות שזה גם דברים שהן לא למדו. הן לא יודעות כיצד להשתמש בהם.

אחד הפערים הגדולים שאנחנו מתמודדות איתם, להגיע אליהן כדי שהן תגענה אלינו. הן תמיד נמצאות בתת של התת. הן נמצאות במחבוא של המחבוא. בדירות חשוכות. הן נמצאות שם כבולות. זה גם להתמודד עם המשפחה. המאפיין הכי גדול אצל שורדות זה שעצם הבריחה שלהן שמה אותן נמצאות בסיכון חיים מתמיד וקבוע. שורדת יודעת שאם היא רגע יוצאת לרחוב מסוים או מגיעה לאזור המגורים שלה, מישהו יכול להגיד להורים שלה. היא מקבלת איומים אין סופיים. הן תמיד במחתרת. תמיד. זה תמיד גם המקרים הכי מסובכים ומתוסבכים. היא לא מוכרת באף מקום.

הטוב:

הנשים שאני עובדת איתן. מי שעוסקות בנושא הזה הן נבחרת יחידה במינה. זה גם לדעת שכולנו עם אותו וייב של מה עוד אפשר לעשות. במינימום, במעט שיש לנו, איך אפשר לסייע עוד? כשאנחנו נוסעות למשפחה, אנחנו שואלות אם יש ציוד שאפשר לקחת. אני בחיפה וממלאה את האוטו שלי. אנחנו עושות את זה תוך כדי תנועה. זה לנשום את זה. וגם העשייה. כשאת רואה את ההצלחות, גם אם זה בימים קשים. גם אם זה בשיחות קשות. ההצלחות לא באות במידה גרנדיוזית זה לא הצלחות שאת יכולה לראות מבחוץ כהצלחה, אבל מי שבפנים, אני יכולה לדעת שהצלחתי לעזור לה להגיע למקלט אחרי שנים של מאבק.

לוויתי שורדת. כמעט שלוש שנים אנחנו מחזרות אחריה. היא הגיעה למקומות חשוכים. עד שהיא לא הייתה באיזשהו מרתף וישנה עם עכברים, בתוך איזשהו שדה חקלאי, לא הצלחנו. ואז הצלחנו. בשעה 23:00 לשלוח אליה מונית. היא הצליחה להגיע למקלט. לעשות מקלחת חמה. לאכול משהו. ואז התחילה מיצוי זכויות. לפעמים זו גם הצלה ראשונית. אנחנו מקבלות שיחות מאחת הניידות שעושות סיורים: 'נטלי, את יכולה רגע לתרגם משהו?' בעשר בלילה. הן נמצאות בסיור תוך כדי שהן בודקות את הנשים בתוך אחד החדרים, 'נטלי תשלחי לי בערבית את הפרטי הסיוע שלכם'. זה לא מונגש. אז זאת הצלחה.

הרע:

את יודעת זה נושא קשוח. זה נושא שאת צריכה להיות שמורה ומתוחזקת. לדעת להיות גם מתוחזקת עבורן, עבור עצמך ומשפחתך. את באה במגע עם נושאים קשים. את גם נחשפת לזוועות האלה. יצא לא מזמן את הדו"ח של החוק של אי צריכת זנות ואת רואה למשל שבמחוז צפון היו איזה ארבעה קנסות במהלך שנה ואת אומרת לעצמך 'אני מקבלת ארבע נשים חדשות ביום לקו סיוע. אז איך יכול להיות דבר כזה?' זה לקרוא כתבה על עוד שורדת שנפטרה ולהתחיל להבין מה אנחנו צריכות לעשות. אנחנו מגיעות למצב שאין אפילו מצבה. אנחנו נרתמות כולנו והולכות ללוויה כי אין מי שיגיע.

השכר:

השכר נמוך. ובזה אני לא מחדשת לך כלום. אני חושבת שכל מי שעובדת בעמותה או תחומים כאלה אז השכר הוא לא באמת המניע. יכולתי לאפשר לעצמי לעשות את זה ואני מודה על זה כל יום. שאני נמצאת במקום שאני לא המפרנסת הראשית בתוך המשפחה. אני חושבת שזה אחד הדברים שגרמו לי עוד  יותר להבין שאני יכולה גם לעשות משהו עם עצמי וגם לעשות משהו עם החברה.

מה את חושבת על התגובות הציבוריות לפעילות האקטיביסטית שלכן? יש שינוי בגישה של הציבור?

אני חושבת שבחברה הערבית לא נעשה מספיק בשביל להעלות את המודעות. במובן הזה אנחנו החלוצות. כלומר, עובדות סוציאליות דיברו אולי על השורדות מהחברה. אבל אף פעם לא מישהי מבפנים. ואני חושבת שהתגובות כאן וההירתמות של אנשים מחממות את הלב ונותנות מוטיבציה. נכון, עניתי על הרבה שאלות ונתתי הרבה מידע, וברגע שאת עושה את זה יש פרי. יש היענות. יש על מה לדבר. עשינו חוג בית וכולן היו נשים ערביות,  אקטיביסטיות, ומהאזור של יפו. וההירתמות הייתה מדהימה. 'מה אנחנו יכולות לעשות?' אני יכולה לבשל, אתן צריכות שמיכות? אני יכולה גם להגיד לאמא שלי. היינו עם דמעות כי זה היה אחד החששות הכי גדולים שלנו. שזה לא יתקבל. וזה נתן לנו הרבה דרייב.

 איזה שינוי היית רוצה לראות בחברה ביחס לנשים בזנות?

אני חושבת שהחברה מתמודדת כרגע בתקופת המלחמה עם המון מצבי חירום וסיטואציות קשות וזה נושא שכרגע קשה מאוד לעסוק בו כי כולנו מתמודדות עם הישרדות פה. אנחנו מתמודדות עם הישרדות ועם שמירה על הזהות. עם פחד. בתור ערבייה, בתור ישראלית, בתור פלסטינית, יש פחד כרגע על המקום שלי. על הזהויות שלי. מה יהיה איתי? אז אני חושבת שבעצם אני הייתי מאוד רוצה שזה לא ידחק. שזה לא 'רגע שהמצב יירגע'. אנחנו כל הזמן במלחמה במדינה הזאת. אז הפחד שלי באמת זה שכאילו 'רגע זה לא הזמן' או שכרגע אנחנו יודעות שהתקציבים הולכים למלחמה.

הציפייה שלי היא שהייתי מאוד רוצה שהחברה עדיין תמצא מקום ושזה לא יראה כמו עוד מקרה של אלימות כלפי נשים, כלומר עוד האשמה על החברה. עוד אצבע מאשימה. אנחנו יודעות שברגע שהחברה תהיה מודעת יותר, תבין יותר, היא תחבק יותר. לא עוד כותרת של עוד אישה נרצחה בחברה הערבית. זה מתיש אותנו. אנחנו יודעות שיש מה לעשות בנדון.

מה החלום שלך?

יש לי כל כך הרבה חלומות. החלום שלי שכרגע בעשייה שלי, שלא יהיו לי שיחות תרגום. שאני אדע שכשאני מפנה שורדת, יש שם מישהי שתדבר בשפה שלה שתוכל להכיל אותה ולהקשיב לה. שתוכל לתת לה את המענה, בין אם זה את התרופה שהיא זקוקה לה, בין אם זה הזכויות שמגיעות לה. החלום שלי שתהיינה לנו מתנדבות ערביות בכל הפרויקטים. חלום שלי שתהיה לנו קבוצת אימהות של ליווי לשורדות שהן אימהות צעירות ויכולות לדבר על זה. אני רוצה שכל הפרויקטים שלנו יהיו מונגשים. זו מטרה וגם חלום.

המדור בְּפָנַיִךְ נולד מתוך הכשרת הכותבות של פוליטיקלי קוראת ומתוך הכרה שבשעת קצה זו צומחות בתוכנו נשים מנהיגות ואמיצות המסרבות לשתוק אל מול השיח האלים הדומיננטי, מדברות שיח אלטרנטיבי וסוללות דרך לשינוי בשטח. הן מעלות את מודעות הציבור לסוגיות פוליטיות וחברתיות שנותרו ללא מענה מתחילת המלחמה. יוצרות אקטיביזם פוליטי יש מאין. דווקא מתוך הייאוש הן מוצאות נקודות אור להיאחז בהן למען אפשרות לדמיין עתיד טוב יותר. אנו מבקשות לשים אותן בפורנט ולהעלות על נס את פועלן החשוב בזירה הציבורית. בכל שבוע תעלה לאתר כתבת ראיון קצרה שערכנו איתן יחד עם תמונת פרופיל המשקפת את המקום ממנו הן יוצאות לעשייה החברתית החשובה שלהן. אנו מודות לכל הנשים המדהימות שהסכימו להשתתף במדור.

צלמת המדור: אינס אוסרוף אבו סיף