לקרוא תיגר, לספר את הסיפור

בליל ה18 בינואר 2017 כוחות משטרה שאבטחו אז את הריסת היישוב הבדואי אום אל חיראן פותחים באש לעבר יעקוב אבו אלקיעאן. בן 47, מורה למתמטיקה ואב. רכבו של אלקיעאן שהתקרב אל כוחות המשטרה מאיים עליהם ללא סיבה והשוטרים מגיבים בפזיזות. רכבו של אלקיעאן ממשיך בנסיעה לאחר הירי, כשהוא בפנים, פצוע והרכב דורס את רס"ב ארז עמדי לוי. אלקיעאן מת מפצעיו מאוחר יותר.

כך מופקר למוות אזרח המדינה, גבר בדואי הנחשב "כחשוד המיידי" כשהוא עומד מול כוחות המשטרה, במדינה אשר רואה כל איש ואישה ממוצא ערבי כאיום בטחוני וכפוטנציאל להיות מחבל/ת.

מיד לאחר האירוע המשטרה פוצחת בתיאור הבא: "זה אירוע לאומני, פיגוע דריסה בדיוק כמו בשבוע שעבר בירושלים. המחבל שעט ברכבו לעבר הכוחות וביצע פיגוע דריסה". וכך מסקרת התקשורת את האירוע. ארדן, השר לבטחון פנים מצהיר: "המחבל שעט אל הכוח" וראש הממשלה נתניהו מגנה את "הפיגוע הנפשע", המשטרה מוסיפה שייבחנו את הקשר שלו לדאע"ש וכי הוא מחבל פעיל של התנועה האיסלמית.

המדינה סוערת סביב ה"פיגוע" שאירע ובשלב כלשהו, מפרסמת חן אלמליח – אז, שדרנית גלגל"צ פוסט בו היא משווה בין אירוע הדריסה לאירוע אחר שאירע בשנת 1982 וכך היא כותבת:

"העליתי הבוקר את ההשוואה לסיפור של שמעון יהושע שנרצח על ידי שוטרים בזמן שהדחפורים איימו להרוס את ביתו בכפר שלם, בדרום תל אביב בשנת '82, העניין הוא כל מי שעמד אי פעם מול פינוי והרס של ביתו, אם מדירות של עמידר או אם משטחים שהמדינה פתאום החליטה שהם שלה ויש לה דברים חשובים יותר לעשות איתם, העניין הוא שכל אלו, מזרחים, בדואים, ערבים, האוכלוסיות החלשות ביותר במדינה, עומדים חסרי אונים, בגבעת עמל, ליפתא, בכל שכונה או כפר, אל מול כוחות גדולים ואלימים ואין בידם מספיק כוח או לובי מספיק חזק בכנסת שילחם על זכויותיהם.

העניין הוא שבזמן שזה קורה, יש אוכלוסיות אחרות שיושבות על אדמות ששייכות למדינה ועושות בהן כרצונן כי אף אחד לא יזיז אותם משם, כי יש להם מנגנון חזק, הרבה כוח והם מאוגדים תחת שמות כמו ״התנועה הקיבוצית״ ושאר גופים כלכליים ופוליטיים חזקים, שבחסות החוק מאפשרים להם לגזול מכולנו".

בין היתר מתוך הזדהות היא כותבת: "גם אני הייתי דורסת שוטר אם היו מפנים אותי מהבית"

וזו הכותרת שהציפה את העיתונים "שדרנית גלגל"צ תומכת בפיגועי דריסה!", מיד לאחר מכן מקבלת אלמליח הודעת פיטורים ממפקד גל"צ ירון דקל.

אלמליח מפרטת בפוסט הבהרה שהיא מוציאה: "אני לא אתן להם להפוך אותי לסהרורית שתומכת בהרג של אנשים, לא. מי שעוקב אחרי מספיק זמן יודע שבמצבים האלו אני תמיד מנסה להפנות את הזרקור למשוללי הכוח, האזרחים הפשוטים חסרי האונים, כל הקבוצות שבתחתית הפירמידה, מזרחים, אתיופים, ערבים, בדואים, ברה״מים וכל מי שלא נמנה על ההגמוניה…

אני לא אתן לכותרות להפוך אותי לסהרורית שתומכת בהרג. אני ראיתי במו עיני אנשים נדחקים לפינה, נקשרים לבלוני גז, נלחמים חזרה, הופכים עבריינים ופורעי חוק בן רגע רק כי יצאו להפגין ולהגן על זכויותיהם. שמעון יהושע נרצח כשיצא להגן על נחלתו, דוד בן הרוש נעצר כשיצא לזעוק את קול המרוקאים בשכונות, לראשי הפנתרים השחורים תפרו תיקים והם התייצבו בבתי משפט כחלק ממסכת התעמרות של הממסד,

אני לא הסיפור פה, אבל אני אקח את ההזדמנות ואספר את הסיפור שלכם, הקורבנות."

וכך, כמעט צדיקה אחת בסדום, אלמליח שראתה לפני כולם את מה שנתגלה וכיום מתנופף לנגד עינינו כסיפור האמיתי של מה שקרה באום אל חירן. אלמליח שעוסקת כבר שנים בשיח המזרחי ומביאה אידיאולוגיה בעלת תפישה מעמדית שמכירה בדיכוי הממסדי הן של מזרחים בישראל והן של ערבים, הפלסטינים והאוכלוסיה הבדואית, מכירה את הסיטואציות הללו מקרוב ולא נופלת למסרים הפופוליסטיים של המשטרה והתקשורת ששמים עצמם כאחראים על ההגמון ועל שימור הסדר הפטריארכלי הקיים.

בפוליטיקלי קוראת, שכבר מבינות שהתמונה יותר מורכבת, מסקרות את הפרשה מנקודת מבטן של נשות אום אל חירן ומזכירות סולידריות נשית. איה זינאתי כותבת: "אלה נשים מהכפר אום אל חירן שיושבות על חורבות ביתן שנהרס היום ומסרבות לזוז, אחרי ההריסה והאלימות שהיו שם היום. אלה נשים שהמדינה לא סופרת. מדי פעם משתמשים בהן ובדיכוי שקיים כלפיהן בחברה הבדואית כדי להגיד כמה "פרימיטיביים" הבדואים אבל האמת שאף אחד, וגם אף אחת, כמעט, לא מתעניינת בהן. היום נהרס להן הבית וכמה מהן, כמו אשתו של ההרוג, אמל אלקיעאן, שהיא מרצה לחינוך, איבדו בן משפחה. ועדיין, הן נעלמות כמעט לגמרי אפילו מהדיווחים האוהדים למאבקן והמוחים על העוול כלפיהן."

https://www.facebook.com/politicallycorret/photos/a.591747104219676/1360236397370739/?type=3&theater

גם באתר "העוקץ" לא מזדרזות העורכות תמי ריקליס ויונית נעמן למסקנות וקוראות תיגר על המציאות שמכתיבה המשטרה והתקשורת המיינסטרים בישראל וכך הן כותבות: "אילו היינו צריכות לכתוב תסריט – פיטוריה של חן אלמליח מגלגלצ היו ההתפתחות הכי נדושה בעלילות היום הזה, רווי הדמים וההתקרנפות התקשורתית שממהרת לתת כותרות סנסציוניות ומסיתות (״מהומות בנגב״!, ״דאעש״!) לפני שמתבררות העובדות. אלמליח העזה לקרוא תיגר על מציאות מתמשכת שבה מנשלים את התושבים המוחלשים מזכויותיהם הבסיסיות, בשם ״החוק״ כביכול, בתחנה שהיא ממלכת השמרנות הסחית ההולכת ומקצינה ימינה. תחנה ששדרניה דומים זה לזה לעייפה, ושאלמליח היא אחת היחידות שהפיחו בה רוח רעננה שלא נישבה בה מעולם. אז ממש כל הכבוד לפטריוט הגדול ירון דקל, שניטרל את האיום הגדול על אזרחי ישראל."

https://www.facebook.com/haokets/photos/a.132649563455575/1221376501249537/?type=3&theater

והנה היום, ארבע שנים אחרי האירוע, אנחנו מתעוררות להתנצלותו המגומגמת של ראש הממשלה בנימין נתניהו בפני משפחת אלקיעאן. על הרצח, על הטיוח המשטרתי. כמובן שנתניהו לא היה עושה זאת אילולא היה נאשם בפלילים, אך חשיפת האופן שהמערכת המושחתת עובדת, הפעם פועלת לטובתנו ונתניהו מציג כיצד המשטרה, הפרקליטות והתקשורת הולכים יד ביד בטיוח מקרים מעין הציבור ומחתירה לאמת ועשיית צדק.

המציאות מראה, מאוחר מדי, כי נקודת המבט הפמיניסטית והאקטיביסטית שלא מקבלת כמובן מאליו את המסרים הפטריארכליים הרגילים ראתה את האמת נכוחה, לא ששה לכותרות הזועקות שקרים, לא ששה להזעזע או להשתתף בחגיגת הטיוח המשטרתית.

אך גם חשיפת האמת לא מפסיקה את התגובות למערכת פוליטיקלי קוראת על סיקור אירועים שכאלה בגלל שלא מבינות "מה הקשר לפמיניזם?". ואת הקשר, כפי שמתגלה היום, לא ניתן לנתק. נקודת המבט הפמיניסטית או בכלל, הקוראת תיגר על האמיתות הקיימות ומתווכת אותן לקורא ולקוראת בתוך בליל של רעשים זהים זה לזה, היא נקודת מבט חשובה שאי אפשר לקיים חברה ועיתונות בלעדיה.

אמנם חשיפת האמת לא תעזור לפיטוריה של חן אלמליח מתפקידה כשדרנית גלגל"צ, על אף שהייתה זו היא שראתה את המציאות מבעד הכותרות המגמתיות וכן, חשיפת האמת לא תעזור לד"ר אמל אבו סעד, שבעלה ז"ל נרצח ואף אחד לא לקח אחריות או פיצה את המשפחה. אבל כן, מסתבר שאנחנו צריכות תקשורת פמיניסטית. כזו שנועדה לתת במה ופלטפורמה בדיוק לסיקורים הללו, החושפים את מעמקי הדיכוי ששרויים בהם בנות ובני אדם המתמודדים עם דיכוי ממסדי פטריארכלי המשלב ידיים בהגנה על עצמו ובטיוח האמת.

תמונה ראשית – מתוך אתר עדאלה