ביום שלישי האחרון, יום לפני ראש השנה, נערכה מסיבת עיתונאים בינלאומית עם קרובי משפחת ביבס: עופרי ביבס, אחותו של ירדן, תומר קשת, בן הדוד של ירדן ויפעת זיילר, בת דודתה של שירי.
החגיגיות של ראש השנה והסמיכות ל-7.10, הפכו את המפגש לטעון וכואב אפילו יותר. תזכורת לזמן ארוך בו החטופות והחטופים עודם נמצאים בתוך הגיהינום של חמאס.
משפחת ביבס הפכה לסמל. תמונתה של שירי אוחזת בשני ילדיה הקטנים, אריאל שהיה בן ארבע ביום בו נחטף וכפיר, שהיה אז בן תשעה חודשים – מתנוססת על לוח ליבנו גם היום.
הוריה של שירי נרצחו בטבח. יוסי ומרגיט סילברמן, ששרידי גופותיהם אותרו רק שבועיים לאחר מכן, בביתם שנשרף כליל. ירדן, שלא מופיע בתמונה המפורסמת ההיא, נחטף בנפרד משירי ומהילדים.
אל סרטון החטיפה של שירי המבועתת, מחבקת בזרועותיה את שני ילדיה הקטנים, עטופים בשמיכה, כשהיא מוקפת בחמושים, הצטרף מאוחר יותר סרטון של ירדן החבול, מובל על אופנוע, מדמם מראשו ומוכה על ידי מחבלים.
בסוף חודש נובמבר, טען חמאס כי שירי וילדיה נהרגו מתקיפה אווירית של צה"ל. יממה לאחר מכן, פרסם החמאס סרטון בו נראה ירדן מקבל את הבשורה בדבר מותם של יקיריו. המבט בעיניו, הכאב שניבט מהן, זו תמונה שלא אשכח לעולם. נכון להיום, מסווגת ישראל את ההצהרה הזו כ"טרור פסיכולוגי", שכן, לא נמצאו כל סימוכין לטענת חמאס.
שנה חלפה, שנה באה
"בשנה האחרונה, אני מחזיקה בראש שני מושגים. "חוסר ודאות", ואמון", אומרת עפרי, אחותו של ירדן. "לאורך כל השנה אני לא יודעת מה הם עוברים, אם הם חיים, אם הם אוכלים, אם הם מעונים. האם הם ראו אור שמש? אני חווה חוסר אמון בכל מה שידעתי בחיי: להיות בטוחה בבית שלך, ולדעת שהמדינה שלך תגן עלי ותציל אותי, אם אצטרך".
"זה לא יאמן שעברה שנה", מוסיפה יפעת, בת הדודה של שירי. "החג הזה מאלץ אותנו לעצור. לחשוב, להיזכר. וזה קשה לי. לא הרשיתי לעצמי לעשות את זה כל השנה. הדודים שלי, ההורים של שירי, נרצחו ב-7 באוקטובר. עכשיו אצטרך לעצור, ללכת לבית העלמין. להיות לא רק בת דודה של שירי, אלא גם אחיינית של נרצחים להתמודד עם האובדן".
"נזכרתי בחג שהיה לנו בשנה שעברה", מוסיפה עפרי. "היינו בבית של סבא עם כל המשפחה. גם ירדן, שירי והילדים. אני נזכרת ומנסה לראות אם היו שם רמזים באותו החג, לכך שהם אוטוטו לא יהיו איתנו".
השאלות במסיבת העיתונאים הולכות צפונה – האם תזוזת המלחמה לצפון תגרום לציבור הישראלי לשכוח את החטופים? כך שואלת אחת העיתונאיות. "זה מאד מדאיג אותי", עונה עפרי. "אני מקווה שיעשו הסכם משולב, לצפון ולדרום. שיכלול את החטופים. אסור לנו להשאיר אותם, אסור לנו להקריב אותם".
בני המשפחה מספרים שהם מתעדכנים מהתקשורת על כל המהלכים, כמו שאר האזרחיםות. אין מי שמתווך להם את מהלכי המלחמה באופן ישיר. עיתונאי אחד שואל אותם על הפוליטיקאים שמאמינים שצריך לוותר על עסקת חטופיםות – עבור הביטחון הלאומי.
"אני חושבת שהם מדברים מפחד", אומרת יפעת. "פחד מובן אחרי ה-7 באוקטובר. עם זאת, הפוליטיקאים שמתבטאים ככה הם מיעוט. כי להציל חיים זה לא עניין פוליטי. לכפיר ולאריאל אין נקודת מבט פוליטית", היא אומרת.
"מי שלא עושה דבר, משתמש בטיעון של ביטחון לאומי", מוסיף תומר. "כדי למרק את המצפון של עצמו". "אני מבינה את מי שפוחדים ממתקפת טרור עתידית", מוסיפה עפרי. "אבל חשוב יותר לסיים את המתקפה שהחלה ב-7 באוקטובר, ולהחזיר את החטופיםות. חמאס צריך להקל בתנאים ולשחרר את החטופיםות וישראל צריכה לסיים את המלחמה רק עם שובם של כל החטופים".
על התקווה
"אנחנו היחידים עבורם", אומרת עפרי לעיתונאי ששאל מה עוזר לבני המשפחה להמשיך ולשמור על התקווה. "אנחנו יודעים שבלעדינו הם ימותו. אני כל הזמן חושבת מה עוד נוכל לעשות. מה נוכל לדרוש מהממשלה? מהציבור? מהזירה הבינלאומית?".
"כשאני מאבדת תקווה אני חושבת על הדוד היקר שלי, שהיה מצייר יפה ואהב את אשתו ואת משפחתו אהבה עמוקה", מוסיפה יפעת. "אני חושבת עליו ועל הדודה שלי, שביתם נשרף כליל כשהם בתוכו. והם שצועקים אליי 'תמשיכי, בשביל המשפחה שלי'".
"חלפה כבר שנה והם עדיין לא כאן", מוסיף תומר. "לפעמים זה מרגיש כאילו שהמאבק שלנו לא יעיל. אבל אנחנו חייבים להמשיך, חייבים לעשות. בתקווה שהציבור והתקשורת יעזרו לנו. אם יאבדו עניין בחטופים, הם ימותו".
"חשוב שתמשיכו לספר את הסיפור שלנו", מוסיפה עפרי, "שתמשיכו לזעוק את הזעקה שלנו". "אנחנו לא יודעים מה עוד אפשר לעשות שלא עשינו", מהרהר תומר. "וזו תחושה איומה".
"אנחנו זקוקים לעזרתכםן", מסכמת יפעת את השיחה. "אני מבקשת מעומק ליבי, אף פעם אל תפסיקו לספר את הסיפור שלנו. אנחנו אנשי שלום – ואנחנו מבקשים את החמלה הזו מהעולם. תדברו עליהם, תדברו על האזרחיםות התמימיםות שנלקחו ואף אחד לא יודע מה קרה להםן".