"המצוקה כאן באמת נוראה, ובכל זאת, בשעות הערב, כשהיום נסוג ומתרחק, אני צועדת בצעדים קלילים לאורך גדרות התיל ומלבי עולה תמיד התחושה — ואין מה לעשות, זה פשוט כך, זה משהו עמוק ובסיסי: החיים נפלאים ונשגבים, יבוא יום ונצטרך לבנות לנו עולם חדש, ועל כל פשע וכל זוועה עלינו לענות באהבה וטוּב לב, שהם תוצאה של מאבק פנימי. מותר לנו לסבול, אבל לא להיכנע לסבל." (אתי הילסום, מתוך הספר "השמיים שבתוכי").
הוויכוח ששודר אמש בפרק של "המטבח המנצח VIP", בקשת 12 בין דנה אינטרנשיונל לנועה ירון-דיין היה לא רק תזכורת לפער בין הדימוי הפופולרי של דנה לבין העמדות המנומקות שהיא מציגה בענייני היום בכל פעם שהיא נשאלת לגביהם,, אלא גם שיעור מאלף על הפער בין העמדה שמקדשת את הלאומי, לבין זו ששמה את האדם במרכז.
מבחינת ירון-דיין, חוסנם של חיילי צה"ל בא לידי ביטוי בשירה נלהבת של הלהיט החסידי "מחשבות טובות" על קו הגבול עם עזה. דנה לעומתה, הדגישה את מחשבתו של החייל הבודד, שנכנס למלחמה נוראה, והוא רק בן 19.
בפתיח השיר "מחשבות טובות", הצדיק מבקש מהיהודי להזיז את המחשבות הרעות הצידה, עם קצת דיבור של אמת. ובכן, נתוני האמת מהשנה וחצי האחרונות, מספרים על אינספור חיילים נפגעים מטראומה. רק השבוע התאבד דניאל אדרי, בן 24, לאחר שסבל מפוסט טראומה. רק הבוקר התבשרנו על נפילתם של עוד חמישה לוחמים בעזה. נתוני האמת הללו מבהירים היטב, שאין מלחמות טובות, ובוודאי שאין מלחמות שלא מביאות איתן הרבה מחשבות רעות.
כל אישה שונה
זו לא הפעם הראשונה שדנה אינטרנשיונל מתגלה בעמידה חדה ומנומקת לצד זכותו של האדם לכתוב את סיפור חייו. הרי זהו סיפור הפריצה שלה: זמרת טרנסג׳נדרית בעידן בו טרנסיםות הםן מושא ללעג. בריאיון אייקוני לרבקה מיכאלי ב-1993, הסבירה ש״כל אישה שונה מרעותה״ ונשאלה אם קוראת ״לאישה", "עולם האישה" או "את". לכך, השיבה בנחישות, "אני קוראת ידיעות אחרונות".
בדיבור של אמת משלה, ביקשה לומר כי לכל אדם ובוודאי לכל אישה, שמורה הזכות להיות מי שהיא בוחרת להיות ולהשמיע את דעותיה בכל נושא.
חמש שנים אחרי אותו ריאיון, עמדה על זכותה לייצג את ישראל באירוויזיון, לקול מחאתם של שרים וחברי כנסת מהמפלגות החרדיות. מאז, היא נעה בין השתתפות באירועי הסברה של ישראל ברחבי העולם, לבין השמעת עמדתה בענייני היום, כאן פנימה ובשנה וחצי האחרונות ביתר שאת, בנושא שחרור החטופיםות.
על עמדותיה המנומקות מחד וייצוגה מלא הסתירות מאידך, נכתב רבות במאמרים אקדמיים, מאת פרופ' עמליה זיו ופרופ' איל גרוס. בפשטות, נדמה שמעת לעת קמה דנה להזכיר לנו במילים חדות ולא מכובסות, את מה שכל כך קל לשכוח בסערה הלאומית בה אנו שרויים. כפי שבשנות ה-90 לימדה אותנו על קבלת האחר ועל חשיבות שלמות האדם עם גופו ובגופו, כעת היא מתריעה בפנינו כמה קל לשכוח את מחירה של מלחמה, אותו משלמים הפרטים המשתתפים בה. שהרי מרוב דיבורים על צבא של אריות, שכחנו להסתכל על החיילים, ובטח שלא נצליח להישיר מבט אל הילדים בצד השני.
בדבריה – בין אם ישירים, עקיפים, או מלאי אומץ – דנה אינטרנשיונל מדגימה בדבריה באופן לא מתנצל את העמידה על זכותו של האדם לכתוב את סיפור חייו בעצמו. האופן האינטואיטיבי כמעט בו היא מביעה את עמדות אלה, מזכיר שעמדה ששמה את האדם במרכז אינה חייבת להיות עמדת ימין או שמאל – אלא התבוננות ישירה באדם הבודד, בנפשו ורצונותיו, ובזכותו הטבעית כל כך לעתידו שלו. אדם המעמיד עצמו מאחורי 'מסך הבערות' של רולס, ושואל אילו חיים היה בוחר לעצמו.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
קשה לחשוב על אירוע ששולל מבני אדם את זכותם לכתוב את סיפור חייהם יותר מאשר מלחמה. ההחלטה לצאת אליה, וכיצד לנהל אותה, מתקבלת על ידי מעטים בעבור הרבים. מלחמה שוללת ממי שמשתתף בה לא רק את חירותו, אלא את הזכות לממש את מי שהוא או היא מבקשים להיות. דוגמה טראגית אחרת לכך התפרסמה שלשום בניו יורק טיימס, שדיווח כי בתקיפה הישראלית על שערי כלא אווין – כלא מתנגדי משטר בטהראן – נפגעו גם כ-100 טרנסיםות, שנכלאו שם אך ורק בשל זהותם המגדרית ומוגדרים כנעדרים כבר מעל לשבועיים.
לי, באופן אישי, קשה לחשוב מחשבות טובות בימים שבהם המלחמה בעזה בעיצומה, ידיעות על מוות כואב ומיותר מגיעות אלינו מדי יום, ושוב מעטים מדי מחליטים על עתידם של רבים מדי בחדרים סגורים בירושלים, וושינגטון ודוחא. המחשבות על המחיר הכבד שגובים מאיתנו הזמנים האלה משתלטות, יחד עם המחשבה על 50 החטופים במנהרות ועל יקרים שמקבלים עוד צו 8 לעזה.
אחרי הזכייה באירוויזיון, הוזמנה דנה אל ועדת החינוך של הכנסת, למגינת ליבם של הח״כים החרדים ודיברה על חשיבות זכויות הפרט, חופש היצירה ופניה של ישראל החופשית והליברלית. ״אם אין דמוקרטיה, אין ישראל, ואין יותר מה לומר״, אמרה. בטקס המשואות האחרון, ביקשה דנה להשיא את משואתה למען הדורות הבאים.
"בתפילה ובאהבה, שלא תכבה בכם האמונה שאפשר אחרת, כי חביב אדם שנברא בצלם", אמרה. צופי וצופות ערוץ 14 לא זכו להצטרף לתפילה זו, שכן הערוץ בחר לצנזר את נאומה של דנה.
חביבים נבראנו, אבל לא בטוח שכך גדלנו. במרחבים רבים מדי (לא רק ערוץ 14), עסוקים ב"מחשבות טובות" ובמציאות מדומה, שמוחקת את מחירה הכבד של המלחמה, עבור לוחמיה ובני משפחותיהם.
למזלנו, בים של מבקשי ״מחשבות טובות״ ודיבורים על ״עם של אריות״, נותרה עוד מי שתזכיר לנו ש״עם של אריות״ יש אולי בתנ״ך, כדבריה אמש, אולם עכשיו יש הרבה ישראלים ופלסטינים שדואגים ומפחדים, ובעיקר – מגיע להם לחיות.
המחבר הוא עיתונאי ועורך דין לשעבר
