אמא שלה אמרה לה שתפסיק ללמוד. "אף גבר לא רוצה אישה חכמה כל כך, אף גבר לא יסכים להתחתן איתך" – היא טענה. אבל ז'קלין כהנוב המשיכה. היא למדה וקראה וכתבה הגות ייחודית, יהודית, מזרחית ונשית, בתקופה שבה קולה לא נשמע ולא נחשב. כבר בתחילת המאה הקודם, במצרים, היא כתבה מילים שגם היום לא נשמעות בחברות מסורתיות, ובטח לא מפיה של אישה. היא יחידה במינה – אין לנו כמעט כתביים נשיים מהעולם המזרחי מהעת ההיא, בכלל. ומה שכתבה אז רלוונטי גם היום לנו כנשים, יהודיות, ישראליות ומזרחיות.
כהנוב נולדה בשנת 1917 בקהיר, אמה הגיעה מתוניס ואביה מעיראק. המשפחות שלהן התיישבו במצרים בשל היותה תחת חסות בריטית ובעלת פוטנציאל כלכלי גבוה. קהיר היתה אז עיר קוסמופוליטית ונקודת מפגש בין תרבויות ומסורות. אמה שכרה אומנת אנגלייה שתחנך אותה ואת אחותה כי היא רצתה לספק להן הזדמנות לחיים מערביים ומתקדמים. לעומת זאת אבא שלה הגיע ממשפחה יותר מסורתית, דרכו ודרך הוריו, היא גילתה את היהדות ונשבתה בקסמו של העולם העתיק.
שני העולמות הללו, המסורת והקדמה, מתוארים בהגותה כבר מהרגע הראשון שבו עמדה על דעתה. והיא פוסעת בניהם, לעיתים באהבה ולעיתים בכאב רב, במאמרים, במסות וביצירות הספרותיות שכתבה.
כיצד נראית הגות שכותבת אישה?
במאמר "הצעיף הכחול של הקדמה" מתארת ז'קלין כהנוב את המפגש שהתרחש בכל שבוע בבית של סבא וסבתא שלה. מיד כשהייתה נכנסת פנימה הייתה כורעת ברך לפני סבא שלה והוא היה מניח את ידו על ראשה ומברך אותה.
"תמונות של ממש לא היו בביתו של סבא. זה היה בחזקת איסור. אבל היו שני גווילים כתובים, נתונים במסגרות, על הקיר הפשוט והמסויד לבן. שראיתי תמיד בהרימי את ראשי לאחר הברכה שקיבלתי את ברכתו של סבא. אבא הסביר שהאחד הוא עשרת הדברות בעברית… הגוויל השני היה הצהרת בלפור באנגלית ובה נאמר כי הולכת וקרבה עת שובנו לארץ המובטחת".
היהדות המתוארת בכתביה של ז'קלין כהנוב מבוססת על שני הגווילים האלה. גוויל אחד של עשרת הדברות, שמבדיל בין טוב ובין רע, מדגיש את האלמנט האנושי והמוסרי שיש ביהדות כאלמנט מרכזי. וגוויל שני, גוויל אנגלי, שמבשר על פעמוני הגאולה. ויוצר תמהיל מיוחד של ארץ עתיקה ומובטחת עם מילים מערביות וזרות. הגווילים האלה מעניקים לנו מבט פנימי ועמוק על ערכיה של הקהילה היהודית במצרים באותם ימים. קהילה ששימשו בה בעירבוביא גם הכבוד לתרבויות השונות וגם רגשות ציוניים חזקים.
את התמהיל המזוקק הזה משרטטת כהנוב ביד בטוחה, ואולי, היא הצליחה בכך דווקא בשל היותה אישה. ההגות שלה מאופיינת במספר מהלכים נשיים. בדרך כלל, הגות נכתבת במילים גבוהות ומצוחצחות. אבל ז'קלין כהנוב כותבת הגות כמעט אינטימית ומתארת רעיונות גדולים המבוססים דווקא על חוויות הילדות שלה.
במשחקי הילדות בת הפרעה היא השליטה במקום פרעה
למשל, היא מתארת את חג הפסח הראשון שהיא זוכרת כילדה במצרים. אז, סיפרה לחברתה המוסלמית קאדריה על החג ושתיהן יחד נבהלו מהסיפור העתיק שהופך אותן לאויבות. "אילו היה אלוהים קצת אישה, לא רק גבר, היתה ניתנת לכם הארץ המובטחת ואנחנו היינו תמיד ידידות. אבל האחים שלי, אני בטוחה, לעולם לא יתנו לכם", אומרת לה קאדריה.
שתי הילדות חיות בעולם גברי, וקאדריה מניחה את האתגר של הגבריות במרכז וטוענת שאם אלוהים וסגניו היו קצת נשים הסכסוך בין העמים היה נפתר בקלות. אך זה לא המצב ושתיהן מבינות שבקרוב חברות הילדות שלהן תגיע לסיומה.
יחד עם המפגש האנושי כל כך בין הילדות מעמים שונים, כהנוב שולחת אותנו לחשוב מחדש על המסורת שלנו ולשאול את עצמנו מה היה וקרה אילו נשים היו אלה שמובילות את ההגות היהודית וכיצד העולם יכול להראות לגמרי אחרת בשל כך. במשחקי הילדות קאדריה וז'קלין מדמיינות שהן חוזרות לתקופת התנ"ך אבל הפעם בת פרעה היא השליטה במקום פרעה, היא מלווה את משה ועם ישראל לארץ המובטחת, שם הם כורתים הסכם שלום ומבטיחים לא להילחם יותר לעולם.
וכך, ההגות של כהנוב נעה בין מילים גדולות לאירועים יום יומיים ולכאורה שוליים. היא אף מסבירה את נקודת ראותה במילים הללו: "תחילה לא ידעתי שרעידות האדמה הקטנות שאדם חש בליבו משנות דברים כה רבים, משנות הכל, עד כי שוב אין לחזור אל מה שהיה". ההגות שלה מלאה ברעידות אדמה קטנות שאט אט מעצבות ומשנות את תפיסת עולמה.
גם את התפיסה ההומניסטית שלה היא משרטטת דרך נקודות מפגש תמימות שחוותה כילדה. מריה, המשרתת הנוצרייה, היתה לוקחת אותה לפעמים בימי ראשון יחד איתה אל הכנסייה. ז'קלין כהנוב שאלה בתום את אביה אם היא יכולה ללכת לשם והוא ענה תשובה מופלאה. "לכל עם יש דת משלו, ממש כמו שלכל ציפור יש שיר משלה והאלוהים הוא שבראם, והוא אוהב ומבין את כולם".
באמצעות שיחה תמימה בין אב לבתו הקטנה פורשת בפנינו כהנוב רעיון עצום בגודלו. רעיון המתאר את סדרי העדיפויות שדרכן היא בוחרת להתבונן על העולם. רעיון שאחר כך תכתוב גם במילים האלה: "אדם, עם כל פחיתות ערכו, חשוב יותר מעקרון עם כל קדושתו".
במילים מלאות כנות, בסיפורים שובי לב שמתארים ילדות מורכבת, טווה ז'קלין כהנוב רעיונות עצומים של הומניזם החוצה גבולות ומגדרים, יוצרת הגות שמעניקה מקום להומניזם השואב מתוך מקורות יהודיים. ולציונות שיונקת מתפיסה מסורתית ומגיעה עד לימי יציאת מצרים.
"הדת שלנו הייתה עם לשון מסתורית של תפילות שרק גברים אומרים"
אבל היא כותבת גם על החסמים שעומדים בפניה כאישה יהודייה. "הדת שלנו הייתה גם לשון מסתורית של תפילות, הקרויה עברית, שרק גברים אומרים ומבינים אותן". היא מתארת את הדלתות הסגורות, את החלומות הבלתי ניתנים למימוש ואת הפער הזה שהיא מנסה להשלים כל חייה. פער שנוצר בשל היותה אישה-אורחת בתוך העולם היהודי. הדת היא לא שלה. היא גברית. לשון מסתורית שז'קלין כהנוב צריכה להתאמץ ולהבין. עד סוף ימיה, וגם לאחר שעלתה לארץ ישראל בשנת 1954, כהנוב כתבה והגתה בעיקר באנגלית.
ז'קלין כהנוב חיה במתח שבין מזרח ומערב, מסורת וחידוש. ומציעה לנו זהות יהודית מגוונת, מלאת תעוזה, הפתוחה לעולם הסובב אותה, יוצרת ומתחדשת מתוכו. לא היה לה קל להלך בין העולמות, אבל בנקודות של קושי ומשבר, כך היא מספרת, היא הייתה נזכרת שהיא חלק משיירה ארוכה של מהפכנים ומהפכניות. והשיירה הייתה מנחמת ומעניקה לה כוחות. זו אותה השיירה שאליה צירף אותה סבא שלה כילדה בעת הברכה. שיירה ארוכה שהתחילה במצרים בימי משה רבנו ומגיעה עד אליה, ואולי, אפילו עד אלינו היום. "את שייכת, את שייכת לשיירה וזה מה שאת צריכה לעשות, כאן, עכשיו" – ז'קלין כהנוב
הציטוטים בטור לקוחים מהספר "בין שני עולמות" מסות ופרקי התבוננות בעריכת דוד אוחנה, הוצאת כתר, 2005
לכתבות נוספות על נשים בהיסטוריה לחצו כאן
תמונה בראש הכתבה – מסרטון היוטיוב "העברים מציגים: לבנטינית, ז'קלין כהנוב"
