"אני כואבת אותך מרוקו שלי" כך הרגשתי בשבוע החולף מאז רעדה האדמה ולקחה איתה 3,000 אנשים, כפריים רובם. האדמה שרעדה הייתה האדמה עליה נולדה אמא שלי, וכמעט כל בני המשפחה שלי, חלקם ממש באזור הזה דרומית למרקש. בכינו את מרוקו ואת הטרגדיה שפקדה אותה כמעט שבוע שלם, מרוקאים פריפריאלים בקבוצות שונות בפייסבוק שמזכירות לנו מאיפה באנו ומהי התרבות אליה גדלנו, התאבלנו וכאבנו את האובדן בה יחד.
תהיתי למה אני כואבת את מרוקו כאילו חייתי בה, הרי נולדתי כאן, גדלתי על הישראליות. היו שנים שבזתי למרוקאים, לשירים, לתרבות.
ישראלים מרוקאים עומדים דקת דומייה לזכר קורבנות רעידת האדמה במרוקו בעיר אסווירה, בעת תפילה
משתכנזים
באותה העת התמלא פיד הפייסבוק שלי בסרטוני פרומו לסדרה החדשה של רון כחלילי שעוסקת ב"משתאכנזים". כמובן שיחד עם כל המרוקאים פריפריה בפיד שלי יש גם את אלו מהשמאל, הבורגנים המלומדים, המזרחים ש"הצליחו" ורובם כמובן זועקים נואשים נגד המילה "משתאכנז" – זו מילה גזענית ואין דבר כזה, התעקשו כמה גם בסדרה וגם בחיים.
אם יש דבר שחששתי ממנו מילדות היא שההגדרה הזו תדבק בי. אני זוכרת את עצמי ילדה בשדרות, כמעט בכל משפחה וברוך ה' יש לא מעט משפחות ולא מעט ילדים בכל משפחה, היו את הדוד או הדודה המשתאכנזים. היית יכולה לזהות אותם ממרחקים. הילדים מעונבים, ההורים מאופקים, הם נראים קצת אחרת, פחות משתלבים. תמיד היו הדיבורים עליהם מאחורי הגב, בעיקר כשאלו היו נשים. ידעתי לזהות אותן, זיהיתי מה קרה להן, העצבים המאופקים היו הסממן הכי קיצוני להשתכנזות שלהן, והן תמיד רצו לברוח, לא הרגישו בנוח.
פחדתי להיות הן. ידעתי שכל התרחקות מהמרחב המרוקאי שגדלתי בו לעבר מרחבים משכילים, מתפתחים, חופשיים יותר טומן בחובו את הסיכון להשתכנז.
הטייק שלי בעולם הוא שמאלני ופמיניסטי, ככה התבגרתי ולמרחבים האלו התחברתי, למרחבים בהם את תמיד חשודה, תמיד לא מספיק. הסגברה זה אומנם מושג שהמציאו לתאר גברים, אבל האמת שזה מושג שמתאר אשכנזים ואשכנזיות שמסבירות לך, כי בטח לא מספיק הבנת.
לפני כמה שנים ניסיתי להתקבל לסמינר בדרום אפריקה שמפגיש יהודים ופלסטינים, לא פעם ראשונה שהייתי במפגש מהסוג הזה, אבל זה הרגיש כמו מסוג המפגשים שמיועדים "לאנשים גדולים שמבינים בשמאלנות". נשאלתי בראיון על המושגים אפרטהייד וקולוניאליזם. איך לומר, פחות מתחברת להמשגה המאולצת – הופ, הנה את החשודה המיידית. כמובן שלא התקבלתי, לזה ולעוד עשרות מרחבים שמלאנים, פמיניסטים, להט"בים שדחו את המרוקאית מעליהם.
אבי בוסקילה, מביא בסרט את סוגיית ההתמודדות לראשות מפלגת מרצ, ואת הדחייה שחווה מהמרחבים השמאלנים ביום שאחרי המפלה. החוויה הזאת היא חווית גזלייטינג שלמה עבור אנשים כמו אבי וכמוני. אף אחד לא יגיד לך שזה בגלל זה ויגרמו לך לחשוב שאת הוזה, אבל יש דברים שאת יודעת מבפנים.
הרי אם בוסקילה היה מוריד את הראש, מתברג עוד קצת, מדבר את שפתם אומר את מה שצריך להגיד, מכסה את המרוקאי שבו, ממתן את העצבים בגדול, הוא כנראה היה "מצליח", מצליח להיות המזרחי מחמד במרחב השמאל המר"צניקי. אבל הוא בחר שלא, וכך הצטופפו השורות ומנעו ממנו את הכניסה אל תוך המרחבים האלו, מנעו ממנו הלכה למעשה עבודה במרחב שלו.
כך קורה לכולנו שמעדיפות להחזיק את המרוקאית שבהן בחוץ ולא לרסן אותה – "אינטלקטוערס.ית".
וזו הטרגדיה של ההשתכנזות, בניגוד לאינטלקטוערסית, שבחרה במוביליות החברתית מבלי להתכחש לבית שלה: אם לא השלמת את המעבר, אם החלטת שלא לעזוב את הבית, אם לא בגדת בברית המשפחתית, את לעולם לא תהיי חלק, לא משלנו ולא משלהם.
"זה לא המילים זה התדר"
הקריעה הזהותית היא יומיומית בחיים שלנו, מרוקאים, מזרחים שהתרחקו ממעוזות הימין והשמרנות. דווקא במקום הכי ליברלי, כביכול, שונאים אותך על מי שאת, ומצפים ממך לשים בצד את הגזענות כלפיך.
את מרחבי השמאל הממוסדים נטשתי אחרי שהבנתי שלא אתקבל אליהם כשאמשיך להחזיק בתפיסות שלי כלפי הגזענות והעליונות הלבנה שבהם.
התרחקתי אך לא נטשתי, בהחלטה לייצר מרחבי שמאל ופמיניזם אחרים, את מרחבי השמאל אנחנו יוצרות מחדש, מתוך הפמיניזם המזרחי, מתוך ברית ערבית עם פלסטיניות, דווקא אלו שלא דוברות בשפתך דוברות את אותה השפה שלך. שפה היא מעבר למילים, "זה לא המילים זה התדר" כמו שאומרת יסמין המעולה, התדר הוא בערבית וזה התדר שהאשכנזיות מנסה למחוק מאיתנו. עוד טרגדיה של ההשתכנזות. מחיקת התדר הערבי.
אישה פלסטינית תבין אותך יותר מכל "אשכנזיה משוחררת", כי המאבק שלכן דומה, כי הקריעה מול הנאמנות לבית שלך, למשפחה, למולדת היא חזקה יותר מרעינות מערביים שמתרוקנים ממהות ברגע שאת נעקרת מהבית.
