מאת: רות קינן
זֶה זְמַן רַב שֶׁהַבֶּכִי לֹא בָּא
אֵינִי נוֹהֶגֶת כְּסָבָתִי, שֶׁהָיְתָה מְכִינָה לוֹ כֻּרְסָה תְּפוּחַת־כָּרִיּוֹת וְכוֹס תֵּה.
אֲנִי לֹא עוֹרֶכֶת לוֹ מָקוֹם בְּשֻׁלְחַן הַסְּעוּדָה כְּאִמִּי, אוֹ מְפַתָּה אוֹתוֹ
כַּחֲמוֹתִי, בְּשַׂקִּית פֵּרוֹת שֶׁקָּטַפְתִּי, תְּלוּיָה עַל יָדִית הַדֶּלֶת.
אֲנִי אֲפִלּוּ לֹא מַנִּיחָה, כְּאִלּוּ מִבְּלִי מֵשִׂים, מַאֲפִים מַהְבִּילִים
לְצִנּוּן עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן, כְּפִי שֶׁעוֹשָׂה שְׁכֶנְתִּי, טוֹבַת הַיָּדַיִם וְהַמַּרְאֶה.
בִּמְקוֹם זֶה אֲנִי אוֹמֶרֶת דְּבָרִים כְּגוֹן: "אֶת הַנַּעֲשֶׂה אֵין לְהָשִׁיב",
אוֹ "זוֹ דַּרְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם", מְטַאטֵאת גִּבְעוֹת חוֹל וְקוֹצִים מִתְגַּלְגְּלִים
אֶל מִחוּץ לַדֶּלֶת, וּמַאֲזִינָה לַחֲדָשׁוֹת כָּל שָׁעָה, כְּאִלּוּ יֵשׁ סִכּוּי שֶׁעַכְשָׁו,
בְּאֶמְצַע אוֹגוּסְט, הַקַּרְיָן יֹאמַר: "סַכָּנַת שִׁטְפוֹנוֹת בַּנְּחָלִים".
*******
שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בְּחֶדְלוֹנוֹ
אֱלֹהֵי הַדִּירוֹת, הַחֲדִירוֹת, הַחֲדָרִים, הַדְּלָתוֹת,
שֶׁנִּפְתָּחוֹת וְנִסְגָּרוֹת מִדֵּי שְׁלוֹשִׁים דַּקּוֹת.
אֱלֹהֵי הַצַּרְכָנִים, הַצְּחָנוֹת, הַנְּקָבִים,
הָעֲקֵבוֹת עַל הַסְּדִינִים כְּמוֹ שְׁחִיקָה שֶׁל סַדָּנִים.
אֱלֹהֵי הַסּוֹחֲרִים, הַמְּחוֹרְרִים, הַמְּכַבִּים בְּמַאֲפֵרוֹת,
בְּאֶגְרוֹפִים בַּסַּרְעָפוֹת, בְּדַרְכּוֹנִים בְּכַסָּפוֹת,
וְהַנְּשָׁמוֹת הָעֲלוּמוֹת, הַהֲלוּמוֹת,
הַנֶּחְבָּטוֹת כְּמוֹ צִפּוֹרִים בְּחַלּוֹנוֹת,
נִמְחָקוֹת בַּחֲרִיקוֹת מִטּוֹת.
*******
אוּלַי זוֹ טְבִיעָה אִטִּית מְאוֹד. הָאָדְמָה מְבַעְבַּעַת בְּרַחַשׁ כִּמְעַט לֹא־מֻרְגָּשׁ.
קַוֵּי הָאֹפֶק מִתְנַדְנְדִים וּמִשְׁתַּנִּים, אֲבָל אַתְּ נוֹסַעַת בָּרֶכֶב אָז אַתְּ לֹא מַבְחִינָה.
מִישֶׁהוּ מוֹשִׁיט יָד לְחַלֵּץ אוֹתָךְ. אַתְּ אוֹמֶרֶת: לֹא, בֶּאֱמֶת, הַכֹּל בְּסֵדֶר.
הַיְּלָדִים צוֹהֲלִים בַּמּוֹשָׁב הָאֲחוֹרִי.
אוּלַי זוֹ טְבִיעָה אִטִּית מְאוֹד. מְשִׁיכַת כְּאֵב בַּבֶּרֶךְ מְבַקֶּשֶׁת תְּשׂוּמַת־לֵב, אֲבָל
יֵשׁ דְּבָרִים רָבִים כָּל כָּךְ לַעֲשׂוֹת. הֲדֶרֶךְ לָאָרוֹן, עִם הַבְּגָדִים הַמְּקֻפָּלִים, מִתְאָרֶכֶת.
מָתַי הִשְׁתַּנְּתָה הַגֵּאוֹגְרַפְיָה שֶׁל הַבַּיִת? יֶלֶד רִאשׁוֹן כְּבָר עוֹזֵב. בַּדֶּלֶת אַתְּ רוֹצָה
לְהַזְהִיר אוֹתוֹ – אַל תִּשָּׁאֵר יוֹתֵר מִדַּי זְמַן בַּמָּקוֹם אֶחָד. חַפֵּשׂ מִישׁוֹרִים גְּבוֹהִים.
אֲבָל אַתְּ לֹא בְּטוּחָה אִם דִּמְיַנְתְּ אוֹ שְׁ
זוֹ טְבִיעָה אִטִּית מְאוֹד. אֶת הַשִּׂיחוֹת שֶׁל אֲרוּחַת הָעֶרֶב לֹא נִתַּן יוֹתֵר לִשְׁמֹעַ.
כְּשֶׁאַתְּ פּוֹתַחַת אֶת הַמַּיִם הַחַמִּים בַּמִּקְלַחַת, לְאֵדִים יֵשׁ רֵיחַ שֶׁל שְׁקֵדִים מָרִים.
תִּתְקַשְּׁרִי כְּבָר לְשֵׁרוּתִי הַחֵרוּם. יֵשׁ צְלִיל חִיּוּג, אַתְּ דּוֹחֶפֶת חֲזַק עִם הָרַגְלַיִם
וּמְנַסָּה לְהַשִּׂיג עוֹד הַבְזֵק שֶׁל שָׁמַיִם. קוֹל בְּצַד הַשֵּׁנִי שׁוֹאֵל: אֵיךְ אֶפְשָׁר לַעְזֹר?
אַתְּ מִשְׁתַּמֶּשֶׁת בִּשְׁאֵרִית הָאֲוִיר כְּדֵי לִצְעֹק, אֲבָל מַה שֶׁבּוֹקֵעַ מַעַל פְּנֵי הַשֶּׁטַח
נִשְׁמַע כְּמוֹ: הַכֹּל בְּסֵדֶר.
רות קינן היא מעצבת מוצר ומעצבת גרפית, ילידת 1970, נשואה ואם לשניים. בוגרת החוג לפילוסופיה באונ׳ תל-אביב, פרסמה עד כה בכתבי עת שונים, כולל ״משיב הרוח״, ״לכל הרוחות״, ״צריף״ ו״מוטיב בקטנה״.
לכל השירים במדור "נשים כותבות שירה" לחצו כאן
שם המדור הוא ציטוט משיר מאת עמליה זיו בשם "נשים כותבות שירה"
תמונה בראש הכתבה: Engin_Akyurt מאתר Pixabay
