בְּפָנַיִךְ: עאידה תומא סלימאן

עאידה תומא־סלימאן, פעילה פמיניסטית ופוליטית פלסטינית, חברת כנסת ויושבת ראש הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי לשעבר. נולדה בנצרת, גדלה במשפחה של שבע בנות. פמיניסטית, קומוניסטית, ואקטיביסטית נגד הכיבוש ונגד אלימות בחברה בישראל.

״גדלתי עם שבע אחיות. זה היה בית של אחוות נשים. אמא מאוד דומיננטית וחזקה, אבא ערכי וליברלי. המצב הכלכלי שלנו היה לא פשוט. אבא עבד כפועל בניין למרות ההשכלה שלו, ואחרי תאונת עבודה נשארנו תקופה בלי הכנסה.

אמא, שמעולם לא עבדה מחוץ לבית, הפכה לעצמאית. היא הביאה עבודה הביתה וכולנו עבדנו איתה. התחלתי לעבוד בגיל תשע. אני לא כועסת על זה.  להפך. זה חלק מהחוסן שלי. כבר אז הבנתי שנשים מחזיקות משפחות, שנשים מנהלות מציאות, גם אם לא קוראים לזה ככה״.

איך את מגדירה את האקטיביזם שלך?

״אני לא ‘עוסקת’ בפמיניזם. אני פמיניסטית. פמיניזם הוא מאבק פוליטי כולל. אי אפשר להיאבק באלימות נגד נשים ולהתעלם מהכיבוש, מהריסת בתים וממלחמות. דיכוי מגדרי, לאומי ומעמדי קשורים זה בזה. פמיניזם שמנסה להשתלב בצבא או במערכת דיכוי הוא לא פמיניזם״.

חוויות חיים מכוננות

״עכו היא חוויה מכוננת עבורי. אני לא ילידת עכו, אבל בנשמה אני עכואית. יש בה משהו מפלסטין שלפני 48’. אנשים מכירים אחד את השני, יש אנושיות. אבל גם עכו משתנה. נכנסו גרעינים תורניים, ישיבות, ואוכלוסיות עם אג’נדה גזענית. זה לא תמים וזה פוגע במרקם העיר.

ירושלים, לעומת זאת, היא עיר קשה וגסה. לא בגלל הכנסת, אלא בגלל הדיכוי והכיבוש שמורגשים בכל פינה. אנשים רואים פסטורליה, ואני רואה היסטוריה של גירוש, שוטרים שמתנכלים, מתנחלים בעיר העתיקה ומצלמות שמתעדות הכול חוץ מהאלימות״.

איך את תופסת סולידריות נשית?

״אני לא מאמינה באחוות נשים אוטומטית. נשים יכולות גם לדכא נשים. אבל במאבק על חוק האיזוק האלקטרוני ראיתי מה קורה כשנשים מתאגדות סביב חיים של נשים. זה עבד. זה שינה מציאות״.

מה המסר שלך?

״שיח הוא חשוב, אבל הוא לא מספיק. צריכגים מאבקים משותפים. מי שמפגין נגד פגיעה בערבים צריך להבין שהוא לא מפגין רק בשביל הערבים. הוא מפגין גם בשביל עצמו. המדיניות הזו חוצה לאום. אם אין תגובה, היא מתרחבת.

המתקפה על בתי המשפט היא לא רק עניין משפטי. זו דרך להפוך את הכיבוש לקולוניזציה קבועה. בתקופה האחרונה הואץ משטר האפרטהייד בתוך מדינת ישראל״.

הטוב, הרע והשכר

הטוב: ״יש נשים. יש מאבקים. ויש הבנה גוברת שאי אפשר להפריד בין המאבקים. יש נשים שמסרבות לשתוק״.

הרע: ״הקצנה פוליטית. נרמול של אלימות ושל דיכוי. וגם פמיניזם שמוכן לעצום עיניים כדי להשתלב״.

השכר: ״אין שכר במובן הכלכלי. יש מחירים. אבל יש משמעות״.

מה מניע אותך להמשיך?

״אני לא רוצה ללכת אחרי אף אחד. אני הדמות. אני זו שמובילה. אני רוצה שיילכו איתי. גם ההחלטה לצאת מהכנסת לא הייתה נסיגה. זו הייתה בחירה. אני לא פורשת מהפוליטיקה. אני פורשת מפוליטיקה ייצוגית. אני רוצה לבנות, לא רק להתגונן״.

מה החלום שלך?

״מאבקים משותפים אמיתיים. לא סולידריות ריקה, אלא פעולה. מציאות שבה נשים מעצבות מדיניות, לא רק מגיבות לאלימות. שלום, שוויון וחיים ללא דיכוי כמציאות ולא כסיסמה שאפשר לתלוש מהקיר״.

המדור בְּפָנַיִךְ נולד מתוך הכשרת הכותבות של פוליטיקלי קוראת ומתוך הכרה שבשעת קצה זו צומחות בתוכנו נשים מנהיגות ואמיצות המסרבות לשתוק אל מול השיח האלים הדומיננטי, מדברות שיח אלטרנטיבי וסוללות דרך לשינוי בשטח. הן מעלות את מודעות הציבור לסוגיות פוליטיות וחברתיות שנותרו ללא מענה מתחילת המלחמה. יוצרות אקטיביזם פוליטי יש מאין. דווקא מתוך הייאוש הן מוצאות נקודות אור להיאחז בהן למען אפשרות לדמיין עתיד טוב יותר. אנו מבקשות לשים אותן בפורנט ולהעלות על נס את פועלן החשוב בזירה הציבורית. בכל שבוע תעלה לאתר כתבת ראיון קצרה שערכנו איתן יחד עם תמונת פרופיל המשקפת את המקום ממנו הן יוצאות לעשייה החברתית החשובה שלהן. אנו מודות לכל הנשים המדהימות שהסכימו להשתתף במדור.

צלמת המדור: אינס אוסרוף אבו-סייף

בְּפָנַיִךְ: יארה שאהין גראבלה