"אבל הצל שלך גדול ואני רק בת עשרים": שירים מאת שקד קמקר

מאת: שקד קמקר

****

אם האהבה הייתה כמו דם

יכולתי לומר שאהבתי אדם

חלאה אנושית, בת ארבע גפיים

שלא הביט לי בשתי העיניים.

כי הדם שם זרם

לראש ולמטה

לא אמרתי כואב

אתה "לא ידעת".

אמרת "נשקי", אמרת "מהר"

רציתי ללכת אבל גם שאתה תישאר

עשיתי הכל והרגשתי לבד

העברתי לילות בחברת אף אחד.

עם השנים התבגרנו

ביקשת סליחה

כי מה כבר ידעת

"בימי ילדותך".

רק אני פה נשארתי, ילדה מפוחדת

בחושך לבד, עדיין כואבת

אינספור שאלות, אין לי מנוח

איך גם שם בחוץ, אצלך כל הכוח?

******

על מיטה בסורוקה

במסדרון

קצת לפני הפנייה לצילומים

שוכבת ילדה

לא מבינה

וסביבה כולם רצים.

כואב לה

הרגל, היד, הפנים

קשורה לקיבוע גב

היא צריכה לשירותים

עכשיו היא יודעת

בת עשרה ופסיק

ש"להשתין מפחד"

זו לא פיגר אוף ספיץ'.

מבולבלת, היא שוכבת לבד

"את בסדר? צריכה עזרה?"

היא רוצה להנהן ולא אומרת מילה

"רק בבקשה, אל תגישי תלונה."

היא רוצה להשיב אך אבד לה קולה

"תאמיני לי, היא לא התכוונה

היא אחרי משמרת לילה

פשוט נרדמה."

וילדה רק חושבת

"בדיוק בפנייה."

כואב לה

הרגל, היד, הפנים

עוד אין לה מושג

הכאבים רק מתחילים.

*****

לצדך תמיד אהיה ילדה שלך

ואם הייתי יפה, היו אלה העיניים שלך

ואם הייתי חכמה, הלא דמיתי לך

אל תטעה, זו גם לא אשמתך

אך הייתי צריכה לגלות את שמעבר לצל שלך

אבל הצל שלך גדול ואני רק בת עשרים

והדמיון, הוא לא מעיד שאוהבים?

ואני קרבה אל הבבואה שבראי

לא מופתעת לראות שהיא לא אני

כמה קרובים, ככה דומים, כך רחוקים

אז הלכתי רחוק כי ידעתי שלא אצליח להתקרב מקרוב

אך עם כל צעד שהלכתי רק דמיתי לך יותר

ובין כתביי חיפשתי אותך, רציתי רק לכתוב,

אותך, את שמך, בניקוד אחר.

אז עכשיו אני כותבת, אי שם בעיר אחרת

המילים שלך, המשפט שלי

ילדה של אבא

אני.

****

שקד קמקר, במקור מאילת. עברה לתל אביב ללמוד בתוכנית לספרות וכתיבה יוצרת בתל אביב. כותבת בעיקר שירה ופזמונים ומפרסמת בדן אומן בפייסבוק בשם "מן המגירה".