בדף הפייסבוק שלה כותבת האמנית האפגנית שמסיה חסאני "אני מאפגניסטן, ארץ מלחמה מוכרת. בואו נשנה את הכותרת. בואו נביא שלום באמצעות אמנות".
לאחר נטישת האמריקאים את אפגניסטן והשתלטות הטליבאן עליה, ובעקבות ההרעה המזעזעת במצבן של הנשים שם, עלתה קריאה מארגוני נשים רבים בעולם להפיץ את סיפורן של נשות אפגניסטן שחזרו לחיות בגיהנום. כאמנית ויוצרת בעצמי בחרתי להצטרף ליוזמה, ולספר לכן את סיפורה של שמסיה חסאני, המכונה "הבאנקסי של אפגניסטן" (באנקסי, Banksy, הוא כינויו של צייר רחוב פוליטי מהידועים בעולם).
שמסיה חסאני (Shamsia Hassani) היא אמנית הגראפיטי הראשונה והידועה ביותר של אפגניסטן. היא גם אחת מהנשים הנודעות בעולם בשל הדרך הנועזת בה היא משתמשת באמנות כדי להשמיע את קולה ואת קול הנשים בארץ השסועה הזו.
שמסיה (שמש) נולדה בטהרן בירת איראן בשנת 1988. משפחתה עזבה את אפגניסטן במהלך שנות השמונים של המאה הקודמת, כנראה בעקבות הכיבוש הסובייטי והמלחמה העקובה מדם שהתנהלה שם. בילדותה ביקשה ללמוד אמנות אך הדבר לא התאפשר בשל האיסור האיראני על האפגנים ללמוד אומנות, כנראה כדי למנוע מהם להשתלב בתחומים שיאפשרו להם להתפרנס בכבוד ולהאפיל בכישוריהם על ילדי וצעירי איראן.
חסאני ומשפחתה חזרו לאיראן בשנת 2005. ב- 2010 סיימה תואר ראשון באמנויות באוניברסיטת קאבול, ובשנת 2014 סיימה באותו מוסד תואר שני באמנות חזותית. בהמשך הפכה למרצה לאומנויות ופרופסור לפיסול בפקולטה לאומנויות של האוניברסיטה. כמו כן הפכה מייסדת שותפה של ארגון האמנות Berang שעסק בקידום אמנות ותרבות עכשווית באפגניסטן.
את אמנות הגרפיטי למדה שמסיה חסאני לראשונה בשנת 2010 בסדנה של אמן גרפיטי בשם צ'ו, שהגיע מבריטניה. צ'ו פתח לה צוהר לעולם הגרפיטי, ואת שיעורי הבית שקיבלה עשתה ברחובות קאבול על הקירות של מבנים בעיר. בהמשך כבר פיתחה סגנון שהפך ייחודי לה .
לצבוע מחדש את פרצופן של האפגניות
בהיותה אמנית רחוב שרב יצירתה ממוקדת בנשים, המטרה שלה הייתה להכניס למרחב הציבורי את הנשים האפגניות שהודרו מהעין הציבורית במשך שנים, בשל העדפת הפטריארכיה האפגנית שתשארנה בבית למלא את תפקידיהן המסורתיים. האידיאולוגיה שלה הייתה לתת קול לחוויה של האישה האפגנית.
היצירה של חסאני קשורה בקשר חזק עם מעמדן של נשות אפגניסטן, שהיה תמיד תלוי ביציבות ובמידת הדתיות של השלטון. כבר עשרות שנים שנדמה שהאפגניות נמצאות על סחרחרה, בה ממשלות מסוימות מקדמות את זכויותיהן, ואחרות לוקחות אותן.
במאה האחרונה ממשלות שונות ניסו לשפר את מעמד הנשים במדינה מתוך רצון להפוך את אפגניסטן למדינה מודרנית יותר ולהקטין את כוח הפטריארכיה המקומית. בזמן השלטון הסובייטי נאסרו נישואי כפייה ומכירת כלות, וחוק חינוך חובה הוחל על בנות.
כשקרס השלטון הזה הורע מצב הנשים: רבות מהן נלקחו בשבי חיילי המוג'הידין (לוחמים התומכים באידיאולוגיות איסלאמיסטיות), נאנסו וחוו התעללות. ברחבי המדינה נאסר עליהן ללבוש לבוש מערבי, ללכת במרכז הרחוב, לנענע מתניים, להשתמש בבושם. הן חויבו להתעטף ברעלה ונאסר עליהן לדבר עם זרים. במקביל נשלל מהן חופש הביטוי וחופש העיסוק ונאסר עליהן ללמוד. עם עליית הטאליבן ב- 1992, אפגניסטן הפכה "מוסלמית טהורה" והמדיניות האכזרית כלפי נשים הוחמרה ונאכפה בקפדנות. נאסר עליהן לרכוש השכלה או לצאת לעבודה. מהבית, יצאו אך ורק בליווי "גבר משגיח" ועטויות בבורקות אשר העלימו אותן לגמרי מהעין במרחב הציבורי. רעב, עונשים פיזיים, והוצאות להורג בשל פשעים של מה בכך הפכו מנת חלקן היומיומית של נשות אפגניסטן.
חסאני השתמשה באמנות שלה כדרך להילחם על זכויות נשים, להזכיר לציבור את הקשיים שנשים אפגניות מתמודדות איתם. במקביל זו הייתה גם דרכה להילחם במוראות המלחמה והמצב באפגניסטן לאחר המלחמה מתוך רצון ליצור עולם חדש וצבעוני יותר, עולם מדומה שהיא האמינה שהוא משפיע הרבה יותר מדיבורים על המצב .
כשהחלה לפעול, חסאני החליטה שבאמצעות ציוריה על הקירות ובכלל, היא תספר לנו מה זה להיות אישה באפגניסטן. בציורי הקיר שלה נתנה לנשים האפגניות פנים שונות, עם כוח, שאיפות ונכונות להשיג מטרות. ברב ציוריה הנשים נטולות פה ועצומות עיניים ועם זאת הן נשים חזקות וגאות בעלות קול חזק ורצון ויכולת להביא שינויים חיוביים לחברה האפגנית.
ביצירות שלה יש לנשים המון תנועתיות וקשת רחבה של רגשות כמו התרסה, תקווה, שברון לב חופש ופחד. הן מנגנות בכלי נגינה, מחזיקות פרחים או מטוסי נייר ונושאות פניהן לשמיים בתפילה אילמת לעולם טוב יותר. הנשים מלאות אנרגיה ורוצות להתחיל מחדש ולחזור לחברה האפגנית במלוא העוצמה . שמסייה ציירה אותן גדולות בכוונה תחילה, כדי שיבלטו ובכדי לגרום למתבונן לראות אותן אחרת.
לאחר פיגועי ה- 11 בספטמבר 2001 והפלת שלטון הטאליבן, חלק מהאיסורים הוסרו עם כניסת כוחות נאט"ו בהובלת ארה"ב לאפגניסטן. אבל ב-2021, עשרים שנה לאחר מכן, חזר הטאליבן לשלטון, ועתידן של האפגניות לא ברור. חשוב גם לשים לב כי לעיתים, בעיקר בציוריה בתקופות האחרונות, הדמויות שלה גיאומטריות והצבעים מנוגדים, זוהרים לעומת אפורים ושחורים. מבטן של הנשים מושפל והן עומדות חסרות אונים בנוף העיר ההרוסה.
בראיון שנתנה בעבר למגזין האומנות האינטרנטי art radar אמרה חסאני "אני רוצה לצבוע את הזיכרונות הרעים של המלחמה על הקירות, ואם אני צובעת את הזיכרונות הרעים האלה, אז אני מוחקת את (המלחמה) מדעתם של אנשים. אני רוצה להפוך את אפגניסטן למפורסמת בזכות האמנות שלה ולא במלחמתה."
חסאני בהיותה יוצרת ואמנית ראשונה מסוגה באפגניסטן , זכתה לשבחים בינלאומיים על כך שהיא מהווה דוגמה לדור פורץ דרך של נשים אפגניות שהלכו בעקבותיה ופנו לאקדמיה להשכיל, ועבודותיה הוצגו באפגניסטן ובארצות רבות אחרות כמו אוסטרליה, דנמרק, גרמניה, אירן, הודו ואחרות .
קיץ 2021: איפה את שמסיה חסאני?
חסאני בחרה להמשיך ליצור אמנות דרך הגראפיטי בשל החומר הזול, אך מהר מאד למדה כמה מסוכן הרחוב לאמניות גרפיטי. היא הוטרדה פעמים רבות, בעיקר בקללות ברחוב ואמירות מילוליות כנגד מעשיה ככאלה שנוגדים את האיסלאם. לדבריה, הטענה החוזרת ונשנית שהופנתה כלפיה הייתה שהאיסלאם לא מתיר לאישה לעמוד ברחוב ולצייר גרפיטי. על אחת מעבודותיה הראשונות שנמצאת (לפחות נקווה שעדיין) על קירות מרכז התרבות של קאבול, ומתארת אישה לבושה בבורקה יושבת מתחת למדרגות. מסופר שהיא יצרה אותה בתוך 15 דקות בכדי להימנע מהטרדות.
לאחרונה בעקבות עליית הטאליבן באפגניסטן וההשתלטות על קאבול חשבונות המדיה החברתית שלה השתתקו והקשר איתה נותק למספר ימים. כעבור מספר ימים פורסם בדף האינסטגרם שלה ציור שציירה חסאני ושכותרתו היא "מוות אל החושך". זהו לכאורה אישור שהיא ממשיכה לעבוד ולתת קול לחוויה של הנשים האפגניות.
מאז פורסמו עוד מעט עבודות נוספות שמוכיחות לכאורה שחסאני ממשיכה לעבוד מהסטודיו שלה בקאבול ולהמשיך להשמיע את קולן של נשות אפגניסטן. מי שהזדהה כמנהל האישי שלה, יצא בהצהרה שחסאני אינה זמינה לחשיפה בתקשורת אך נמצאת במקום בטוח ובלתי ידוע. הוכחה לכך ניתן למצוא אולי בפוסטים שפורסמו לאחרונה גם הם בדף האינסטגרם שלה על ידיה או על ידי מישהו בשמה, בהם היא מוחה על פרסומים של חשבונות אינסטגרם מזוייפים שנפתחו בשמה ועבודות שתוייגו כשלה כשאינן שלה.
בפוסט נוסף היא מספרת על התמונה שקיבלה מרוחשי טובה שמראה ציור שלה שנמחק על ידי הטאליבן . לפי מידע שיש בידה ניתן לשער שגם שאר עבודותיה נמחקו. את הפוסט הזה היא מסיימת במילים הנוראיות "חשבתי שצריך זמן שאנשים ילמדו להבין אומנות טוב יותר. לא דמיינתי שהעולם שלנו יתמוטט שוב ברגע ולעולם לא נגיע ליום שחיכיתי לו"
אחד הציורים האחרונים שפורסמו הוא הציור העצוב הזה שקראה לו שקט. האם הוא מעיד במשהו על מצבה?
בציור נוסף שפורסם ב- 22.9 (יום לפני פרסום כתבה זו) היא הוסיפה את ההאשטג homeless.
האם יש בכך מסר עבורנו? ימים יגידו או שלעולם לא נדע….
לקריאה נוספת על מחאה נשית לחצו כאן
תמונות לאורך הכתבה: ציורים של שמסיה חסאני מאתר האינטרנט שלה
