"שׁוּב נִגְזֶרֶת עָלַי הַנִּדָּה הַזֹּאת": שירים מאת שירן גבאי דמרי

מאת: שירן גבאי דמרי

****

על כף המאזניים 

(אַף אֶחָד לֹא יִשְׁמֹר עָלַיִךְ כְּשֶׁאֲנִי אֵינֶנִּי

אַף אֶחָד לֹא יִשְׁמֹר עָלַיִךְ מִמֶּנִּי.)

צָג מְהַבְהֵב בְּאָדֹם מִשְׁקָלוֹ שֶׁל אָדָם:

3 קִילוֹ, 295 גְּרָם.

אֲבָל לֹא רַק אַתְּ יָצָאת,

לֹא רַק אַתְּ  –

מִי יִשְׁקֹל לִי אֶת הַפַּחַד?

יֵשׁ לוֹ אֶת כָּל הַחַיִּים לִגְדֹּל.

 *****

יַנְקוּת

הַיּוֹם, בַּחֲדַר נְעוּרֶיךָ

הֵנַקְתִּי אֶת בִּתֵּנוּ הַקְּטַנָּה

בְּגַבִּי הַנִּזְקָף אֶל הַדֶּלֶת,

הָיִיתִי נֻקְשָׁה עַל כִּסַּאֲךָ.

(בְּדִיּוּק מוּל מִכְתֶּבֶת הָעֵץ,

כָּךְ שֶׁעֵינַי סָקְרוּ אֶת סְפָרֶיךָ הַמַּעֲלִים אֲבַק בֶּן-דּוֹר.

אֵלֶּה שֶׁאַף פַּעַם לֹא זָכַרְנוּ לָקַחַת וּלְמַלֵּא בָּהֶם אֶת בָּתֵּינוּ)

הֵרַמְתִּי אֶת חֻלְצָתִי הַשְּׁחֹרָה

אֶת הַיַּלְדָּה הֵנַחְתִּי עָלַי

זֵעַת הַיַּנְקוּת נִסְפְּגָה בְּעוֹרִי

וּפִיהָ נִצְמַד אֵל שַׁדַּי

(שְׂמֹאל-יְמִין-שְׂמֹאל)

כַּמָּה יָמִים חָלְפוּ מֵאָז אוֹתוֹ לַיְלָה רִאשׁוֹן,

אָז נִצְמַדְתָּ כָּךְ גַּם אַתָּה, אֵלַי?

אֲלָפִים, אֲלָפִים שֶׁל יָמִים מֵאָז הַלַּיְלָה הַהוּא,

בַּחֶדֶר הַהוּא,

בּוֹ לָקַחְתָּ מִמֶּנִּי אֶת בְּתוּלַי.

אֲנִי נִגְאַלְתִּי בַּלַּיְלָה הַהוּא, הֲיָדַעְתָּ?

נִגְאַלְתִּי וְנִשְׁבֵּיתִי בְּרֶגַע אֶחָד.

גּוּפְךָ פָּטַר אוֹתִי (סוֹפְסוֹף) מֵהַתֹּם הַמָּאוּס

אַךְ אִתּוֹ, חָמְקָה לָהּ עַצְמָאוּת הַלְבַד

שׁוּב לֹא אֶתְהַלֵּךְ בָּעוֹלָם בּוֹדֵדָה

שׁוּב לֹא אֵחָרֵד מִדְּמָמָה

רַק מִמְּךָ אֶתְיָרֵא, שֶׁתֵּלֵךְ

מִי אֶהְיֶה אָז, וּמָה?

וְהִנֵּה, צְלָלִיּוֹת עֲלוּמֵינוּ עוֹד מַכְהוֹת מִדֵּי לַיְלָה

אֶת הַסִּיד שֶׁמֵּעַל הַמִּטָּה,

מֵעָלֶיהָ הֵנַחְתִּי רָאשִׁי מֵעָלֶיךָ

וְהִפְקַדְתִּי נַפְשִׁי בְּכַפְּךָ.

******

נִדַּת נְשׁוֹת הַחוֹל 

שׁוּב נִגְזֶרֶת עָלַי הַנִּדָּה הַזֹּאת

אֲנִי מְדַבֶּרֶת אִתְּךָ וְנִשְׁטֶפֶת דָּם

לָאַחֲרוֹנָה זְרִימָתוֹ חַסְרַת הִגָּיוֹן

הִיא בָּאָה וּמְטַפֶּסֶת בְּמַעֲלֶה יְרֵכַי.

אֲנִי מְבַלָּה חֲמִשָּׁה עַד שִׁבְעָה יְמֵי תֹּם

נֶעֱטֶפֶת בְּךָ בְּיִסּוּרֵי אִסּוּרִים

וּמְצִיצָה עָלֶיךָ עוֹמֵד מֵעַל הַכִּיּוֹר

אַתָּה תָּמִיר וְרָחָב אֲבָל יֵשׁ לְהַמְתִּין.

בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי נִתָּן לְדַמְיֵן אֶת הַקֵּץ

אֲנִי רוֹאָה יָרֵחַ וָרֹד אַט אַט מִתְרוֹקֵן

נֹעַם רַךְ עוֹלֶה וּמִתְחַדֵּשׁ

הֲרֵי אֲנִי יוֹדַעַת, בַּסּוֹף תָּבוֹא אֵלַי.

אֲנִי חַיָּה בֵּין מַחְזוֹרֵי יָרֵחַ

אֲבָל כֻּלִּי אִישָׁהּ שֶׁל חוֹל

אֵין בִּי קְדֻשָּׁה וְאֵין בִּי טֻמְאָה

אֲנִי חוֹשֶׁבֶת לִכְפֹּר בַּחוֹל

אוּלַי מִמֵּילָא הָיִיתִי גּוֹזֶרֶת עָלַי אֶת הַנִּדָּה הַזֹּאת.

*****

הַבַּיִת 

עֲדַיִן יֵשׁ בַּיִת שֶׁצָּרִיךְ לִחְיוֹת,

כְּתָלִים צְרִיכִים לַעֲמֹד.

וּכְתָלִים יַמְשִׁיכוּ לַעֲמֹד

אֲוִיר יְרַחֵף בֵּינֵיהֶם.

וּמָה אַתְּ עוֹשָׂה מֵהֶם כְּתָלִים

הֵם רַק קִירוֹת

לִבְנַת בֶּטוֹן,

כְּלוֹנַס פְּלָדָה,

יְסוֹדוֹת.

הַבַּיִת, הוּא צָרִיךְ לְהִתְקַיֵּם.

תְּרִיסִים מַיְשִׁירִים מַבָּט אֶל רְחוֹב

כִּיּוֹר נָקִי, פַּח זֶבֶל מִתְרוֹקֵן

כְּתָלִים הַמְּהַדְהֲדִים אֶת קוֹלֵךְ

מָה כְּתָלִים?

הֵם רַק קִירוֹת!

קוֹרוֹת עֵץ

מַסְמְרֵי בַּרְזֶל

מִמָּה עוֹשִׂים הַיּוֹם בָּתִּים בִּכְלָל?

הַבַּיִת יֶחְדַּל מִלִּהְיוֹת,

דְּלָתוֹת יִסְגְּרוּ עָלַיִךְ

קוֹל יְבַקֵּשׁ לִרְעֹד

קִירוֹת יִצְטַמְצְמוּ אֵלַיִךְ.

אוֹ שֶׁתְּחַיְּכִי. חַיְּכִי אֵלֶיהָ.

מִמָּה עֲשׂוּיִים הַבָּתִּים?

3 לְבָבוֹת מְשַׂגְשְׂגִים

צְרוֹר טָרִי שֶׁל חָרָבוֹת

2 שְׁעוֹנִים מֵעוֹרְרִים

וְכַמּוֹן מֵאָדְ-אֵד בַּחֲדַר מַדְרֵגוֹת.

שירן גבאי דמרי, ילידת 1987, מתגוררת בגבעתיים, נשואה ואמא לשתיים. סופרת, משוררת ועורכת דין. בעלת הוצאה לאור המתמחה בהפקת ביוגרפיות, ומחברת הרומן התקופתי ״פרש תורכי ונערה״ (בהוצאת מודן)

לכל השירים במדור "נשים כותבות שירה" לחצו כאן

שם המדור הוא ציטוט משיר מאת עמליה זיו בשם "נשים כותבות שירה"

תמונה בראש הכתבה: anncapictures מאתר Pixabay