מאת: טל ראובני
לאחרונה החלו להופיע ברחבי תל אביב, שחור על גבי לבן, משפטים שגורמים לנו לעצור לרגע ולהסתכל. ”אבא רצח את אמא“, ”מסוכן להיות אישה“ ו“דרוש תקציב מציל חיים“ הם רק חלק מהמשפטים השונים שהודבקו לאחרונה על קירות העיר. הכתובות שונות, אבל מה שמשותף להן ברור, העלאת המודעות לאלימות כלפי נשים.
מי שעומדות מאחורי המעשה הזה הן נשות ה“סטיקריות“, תנועה שהחלה בפריז לפני שנה ולאחרונה עשתה ”עלייה“ מבורכת לארץ ישראל.
מורגן כורש ואילנה ויצמן, ממובילות התנועה בארץ, נולדו בצרפת ועברו לישראל לפני יותר מעשר שנים. אילנה, דוקטורנטית באוניברסיטת תל אביב לסוציולוגיה ותקשורת ומורגן, מאיירת ואקטיביסטית, מחפשות מזה זמן רב כיצד להיות מעורבות חברתית במקום שהפך להיות הבית שלהן.
”חזרנו לביקור בפריז וראינו את הכתובות על הקיר שיש שם, הן בכל מקום – אי אפשר לא לראות. באותו רגע היה לנו ברור שזו הדרך שלנו לעשות משהו כאן. חשוב לנו לעשות משהו לגבי הנושא הזה בישראל, גם כי אנחנו גרות עכשיו פה וגם כי זה המקום שבו אנחנו מגדלות את הילדים שלנו“ מספרת מורגן.
מורגן ואילנה שתיהן אימהות לבנים צעירים, מתארות עד כמה חשוב להן להבין איך לחנך את הבנים שלהן. ”חשוב לא רק שהם לא יהיו אגרסיביים או אלימים אלא גם שלא יהיו אדישים. אנחנו רוצות שיהיה להם ברור באיזה מערכת הם גדלים ומה יחסי הכוחות בין נשים לגברים“ אומרת אילנה.
הכתובת על הקיר: "זה מה שאני עברתי ואתם לא יכולים להתעלם מזה"
בבתים, בפארק, על גגות נטושים, ואיפה שרק אפשר, הסטיקריות הישראליות נפגשות להכין, אות אות, את האותיות שירכיבו בסוף את המסר שלהן. כמו בפריז, גם כאן הכתובות לא נכתבות ישירות על הקיר. כל אות נכתבת בנפרד על נייר ואז מודבקת על הקיר.
הסטיקריות בוחרות להדביק סלוגנים לפי הצעות של האקטיביסטיות עצמן. חלק מהמסרים מתייחסים למספרים ולסטטיסטיקה וחלק הם ציטוטים של הקורבנות. לפני כמה שבועות בפריז הגיעה לפעולת ההדבקה משפחתה של סלומה, שהייתה בת 21 כשנרצחה בידי בן זוגה. בני ובנות המשפחה הדביקו על הקיר, יחד עם הסטיקריות, את הסיפור של סלומה.”זה יכול להיות גם תהליך טיפולי עבור קורבנות האלימות והמשפחות שלהן. כשהן שמות את הסיפור שלהן על הקיר הן בעצם אומרות ’זה מה שאני עברתי ואתם לא יכולים להתעלם מזה.‘ “ אומרת מורגן.
ומה בנוגע לחוקיות שבדבר? העובדה שהסטיקריות מדביקות את המשפטים ולא מרססות אותם, משנה את התמונה. ”אנחנו בקשר עם עורך דין והוא אמר לנו שזה לא עונש רציני כמו שנותנים למי שעושה גרפיטי ישירות על הקיר" אומרת אילנה. "אפשר לקבל קנס קטן, או אם אנחנו נתפסות על ידי מישהו שהרכוש שייך לו יש לו את הזכות להגיד לנו 'תורידו את זה'. אבל אי אפשר לעצור אותנו או לקחת אותנו למשטרה. זה יושב על הגבול בין אומנות רחוב לחופש הביטוי כי זה חלק ממאבק“.
צועקים עליהן, מטרידים אותן, מאיימים עליהן: "זה רק נותן לנו מוטיבציה להמשיך"
מעבר למעמד החוקי, פעולת ההדבקה היא חלק מבלתי נפרד מהסגנון הייחודי והמבריק של התנועה. קשה לטעון לוונדליזם כשהכתובת יכולה לרדת מהקיר בלי להשאיר זכר. לעומת זאת, כאשר הכתובות נתלשות בצורה רשלנית (וזה קורה הרבה) הן משאירות מאחור חצאי מילים. התלישה הזו משקפת את האמיתות שעימן הציבור מסרב להתמודד ושאותן הוא מבקש להוציא מהמרחב שבו נשים חוות אלימות והטרדה מדי יום.
באחת הפעולות האחרונות שלהן, כאשר יצאו להדביק כתובת בשכונת כרם התימנים בתל אביב, נתקלו הסטיקריות לראשונה בתגובות שליליות לפעולה שלהן: צעקות, צילומים מטרידים עם הטלפון, האשמות בוונדליזם ואיומים להתקשר למשטרה. ”האמת היא שזה רק נותן לנו מוטיבציה להמשיך“ אומרת מורגן, ואילנה מוסיפה ” נכון כי זה אומר שזה מפריע, ואם זה מפריע זה אומר שנגענו בנקודה רגישה. העובדה שיש אנשים שחושבים שזה יותר אלים לשים את הסלוגנים על הקיר מאשר האלימות עצמה מרגיזה אותי מאוד. כי גם אם הם לא רואים את האלימות הזו היא קיימת. כל אישה חווה סוג של אלימות במהלך החיים שלה.“
הסטיקריות רוצות שנדבר על האלימות הזו, בין אם מדובר בהטרדות ברחוב, בתקיפה מינית או ברצח נשים, זו המטרה שהן חותרות אליה. ”אנחנו רוצות שהלחץ הציבורי יהיה כל כך גדול שבפוליטיקה כבר לא יוכלו להתעלם מהנושא כמו שקורה עכשיו. שיעבירו תקציבים, זה אולי הדבר הכי חשוב, אבל זו לא המטרה היחידה שלנו" אומרת מורגן.
"אנחנו רוצות גם שנשים ידברו על זה ביניהן ושישאלו אחת את השנייה, ’זה קרה לך?‘ אחרי שהן רואות את אחד הסטיקרים ברחוב. וגם בתור אימהות אנחנו חושבות על זה, הרי לא מדברים עם הילדים על הנושאים האלה בכלל, ולמה? צריך לחנך, לדבר ולפעול. לא צריך לחכות לממשלה כדי להביא לשינוי“.
תופעה בינלאומית: נשים לוקחות בחזרה את המרחב הציבורי
השם המלא של התנועה המקורית בצרפת הוא “Collages feminicides” שפירושו ”הדבקות (בנושא) רצח נשים”. פה בארץ הן בחרו לקרוא לעצמן ”הסטיקריות“. אף על פי שמודעות לרצח נשים היא חלק מהאג‘נדה שלהן, הן בחרו לא להזכיר את הנושא הזה בשם התנועה בניגוד לאחיותיהן בפריז.
אילנה מסבירה ”בצרפת זה התחיל כתנועה נגד התופעה של רצח נשים אבל אחר כך זה התרחב לכל מיני סוגים של אלימות ולא סתם. רצח הוא באמת מקרה קיצון, אבל יש הרבה מאוד ניואנסים של אלימות. גם דיבור סקסיסטי זה דבר אלים ואנחנו רוצות לדבר על התופעה הזו באופן כללי, על כל ההיבטים שלה".
"השם 'הסטיקריות' נכון לנו גם כי הוא שם דגש על הנשים עצמן שעושות את הפעולה הזו. אנחנו יוצאות יחד לרחוב, בערב, למקום לא בטוח עבורנו, ופתאום אנחנו מרגישות כל כך חזקות ובטוחות ביחד.“
כמו בתנועה בצרפת גם פה יש הקפדה על מרחב לא מעורבב, כלומר נשים בלבד. ”זה לא משנה כמה גברים חושבים שהם מבינים ורוצים לעזור, תמיד יש משהו שצריך להסביר להם. אנחנו לא רוצות אפילו לחשוב על זה. אנחנו מדברות פה על דברים כבדים ואישיים. אנחנו מבינות היטב מה אנחנו עושות ולמה אנחנו עושות את זה“ אומרת מורגן.
אילנה מוסיפה ”במאבק הפמיניסטי הגדול צריך את כולם, את הגברים והנשים. אבל יש בועות של אקטיביזם שבהן אנחנו צריכות להיות רק אנחנו. כשיצאנו לרחוב להדביק בפעמים הראשונות הרגשתי את הכוח בפעולה שהיא רק נשית. יש מקום לגברים לעזור: עזרה כספית, הצעה של רעיונות לסלגונים או בדרכים אחרות, אבל הפעולה עצמה היא שלנו הנשים.“
בכל עיר, בכל שפה, בכל מגזר: העתיד של הסטיקריות הישראליות
למרות שהחלה רק לפני שנה, השילוב בין הפשטות לאפקטיביות של התנועה הפך אותה למוכרת בעולם כולו. גם בגרמניה, באיטליה, בפולין, באנגליה ואפילו בסוריה התחילו להופיע כתובות. ”הרגשנו שאנחנו מצטרפות למשהו בינלאומי“ אומרת אילנה ”זה מחזק אותנו".
החוקים לגבי פעילות מהסוג הזה במרחב הציבורי שונים מאוד ממדינה למדינה, ומשתנים גם בין אזורים במדינות עצמן. אילנה מספרת שבסוריה, למשל, "מי שעושה את זה שם הוא הומוסקסואל והוא עושה את זה לבד. יש עליו מלא לחץ, זה לא כמו פה או כמו בצרפת – מאוד מסוכן עבורו לעשות את מה שהוא עושה. אני ממש מעריכה את זה.“
”בצרפת כשהן רק התחילו הן היו חמש עשרה נשים“ אומרת אילנה, ”היום רק בפריז הן כמעט שלושת אלפים“. גם בארץ התנועה מתרחבת במהירות, לאחרונה עזרו אילנה ומורגן להקים את חשבון האינסטגרם של ”הסטיקריות בבאר שבע“.
אילנה ומורגן רוצות שבכל עיר ובכל מגזר נשים יפעלו במרחב הציבורי ויחשבו באופן מקומי על המסרים שהן רוצות לשדר לקהילה שלהן. ”אנחנו לא רוצות להיות הפנים של התנועה, אנחנו לא הראש של הדבר הזה, כולן יכולות לעשות את זה אפילו בלי להגיד לנו" אומרת אילנה. "אנחנו פה אם הן צריכות עזרה, ייעוץ או תקציב לפעולה אם יש לנו לתת. זו לא תנועה עם היררכיה, זה קולקטיב שכולן מוזמנות לקחת בו חלק, בדיוק כמו בצרפת“
”אלימות קיימת בכל קהילה. אם תשאלי גבר יהודי בן חמישים הוא כנראה יגיד לך שאלימות נגד נשים היא בעיה של ערבים או של אתיופים וזה פשוט לא נכון“ אומרת אילנה ומוסיפה ”חשוב לנו שעם הזמן יותר ויותר נשים יבואו מכל מיני מגזרים“.
מורגן מספרת ”אני מדברת עכשיו עם שתי נשים שרוצות לעשות את זה ברוסית. זה שהכתובות יופיעו בכל השפות שקיימות פה בארץ מעיד על כך שלא מדובר בתופעה שנוגעת רק ליהודיות או רק לערביות או לכל מגזר אחר.“
הכתובות בערבית שהופיעו ביפו ובתל אביב נוצרו על ידי נשים ערביות שיצרו קשר עם התנועה ועובדות איתן בשיתוף פעולה. אילנה ומורגן מייעצות ותומכות אבל הבחירה של הטקסט נשארת בידי הפעילות עצמן. ”אנחנו רוצות שנשים מתוך הקהילה יעשו את זה בכוחות עצמן ולמען עצמן“ מסכמת אילנה.
מי שמעוניינת או מעוניין לקחת חלק או לתמוך כספית בתנועה בישראל מוזמנת ליצור קשר דרך דף האינסטגרם ’הסטיקריות‘. מי שרוצה לעקוב אחר התנועה בצרפת מוזמנת לחשבון collages_feminicides_paris
לקריאה נוספת על מחאה נשית לחצו כאן
תמונה בראש הכתבה ותמונות בשחור לבן: Pamela Pompas, תמונה מפריז: ברניס פארג’- berenice farges, תמונה של מורגן ואילנה: באדיבות המצולמות
