"אני כל הזמן מחפשת את מה שלא מסתדר. את הסיבה להיות חסרת מנוחה"
יעל ארגוב חכמון היא אם לשני ילדים, רעייה, צלמת אמנות ומורה. ללימודי הצילום היא הגיעה בגיל 29, לאחר שסיימה בהצלחה תואר ראשון בכלכלה. היא משוטטת בעולם ויוצרת יומן אישי מצולם. בתערוכתה "ירוק-עד", (שאצרה נעמה קליימן) היא ממשיכה לחפש אחר הבית המושלם ולתעד את האימה מההרס שעלול לצוץ בכל רגע. ראיון.

אושרי חיון, נועה בורשטיין חדד

מתוך הסדרה "פורטרט משפחתי", (2005).  

"אני לא יודעת אם אני יכולה לצלם תמונה כזו שוב, כי זה היה גם ההתחלה של הצילום וגם ההתחלה של האימהות שלי. הדבר הראשון שעשיתי זה להפנות את המצלמה שלי, להתחיל מחקר קטן על עצמי".

איך נולדה התערוכה?

החלל של בית קנדינוף (שם מוצגת בימים אלו התערוכה, "ירוק עד"), הוא בניין יפואי ישן. חשבתי על מי שיכנס לחלל התערוכה הסגור ויהיה לפתע מוקף בטבע. בירוק. גם כשאני חושבת על עיצוב הבית, אנחנו תמיד חושבים על עציצים וצמחים… נשב בפנים ונביא את החוץ פנימה. אז כן, זה קשור גם למחשבה הזו על בית שמלווה את כל העבודות שלי.

גם ב"שמורה", התערוכה שלך שהוצגה לפני שנה, את מתעסקת בבית. איך היא נולדה?

קודם כל לקח לי מלא זמן להתבגר ולהבין מי אני. עשיתי הרבה דברים באוטומט . למשל, החלטנו לגדל את הילדים מחוץ לעיר וזו הייתה מן פעולה אוטומטית, כי ככה עושים, כי אנחנו גדלנו מחוץ לעיר. לא אהבתי לגור שם אבל זה היה לוקיישן מדהים עבור היצירה הזו, לחקור את הבית. לקח לי זמן להסכים להציג את הצילומים האינטימיים האלה ואני שמחה שבסוף זה קרה בעבודה על התערוכה "שמורה" עם מיה ענר (האוצרת). התערוכה של היום, "ירוק עד", היא כזו שמדברת על הפעולה האוטומטית הזו. על הדברים שאנחנו עושות מבלי לחשוב על עצמנו. לקח לנו כמעט שלוש שנים להבין שאנחנו צריכים לחזור לעיר.

את לא רק מדברת על בית, את גם עושה לו הזרה. מרחיקה אותו.

בית הוא המושג שהכי מפעיל אותי. הוא פשוט משתנה כל הזמן. וגם אצלי, נגיד היום אני הרבה יותר מצלמת חללים, סמלים שמדברים על בית או בית שמתחבא מאחורי או חלל שהוא נטוש. הבית הוא מושג נורא טעון אצלי, בגלל זה יש גם חיפוש אחרי חום וגם איזה סוג של ניכור או משהו שאת כאילו לא מרגישה בבית. הבית אמור להיות המקום החם המלטף האוהב אבל הוא לא תמיד היה לי כזה, וכן זה בא לידי ביטוי גם בצילומים שלי.

"ללא כותרת" (בריכת שחייה), נתניה, (2015)

למה זה כל כך מעסיק אותך?

כשהייתי ילדה, בגיל שבע, ההורים שלי התגרשו. זו הייתה תקופה שזה היה פחות מדובר וכל התקשורת של ילדים הורים הייתה מאד שונה. ההורים שלי עשו מאמצים לעשות את זה כמו שצריך אבל בכל זאת בית התפרק וזו תחושה שהיא… חוויתי אותה כזעזוע. כמשהו מאד מטלטל. בגלל זה היה לי חשוב נורא להקים בית ולבדוק איזה מן אמא אני ואיזה מן הורה אני ואיזה זוגיות יש לי ואיזה משפחה אני עושה ואיך אני עם הילדים שלי. אני ממש זוכרת את עצמי כשנדב ממש קטן (הבכור, בן 16 היום), חושבת שאני לא יכולה לחזור על טעויות. וזו האימה. איך אני הולכת לעשות את זה?

אם אני חוזרת ל"ירוק עד", אז באמת בחרנו פריימים שהם מן תמונות טבע כאלה אבל שוב, זה לא באמת טבע או מרחבים. זה טבע מאורגן כזה, מסודר, והרבה פעמים יש בו איזה קונפליקט, מה שהאדם מנסה לארגן לעצמו ומשהו שמתפרץ משם וצומח פרא ולא נותן שקט.

אני הרגשתי, בתערוכה, שיש את העיסוק בנושא של הבית: לבנות ולשחרר ממנו אלמנטים שאת לא רוצה שיהיו בבית שלך. לשאול, מה נכון שיהיה בבית שלי? ולמרות המאמץ, כל הזמן יש את השתלטנות שנכנסת, משהו שלא בשליטתך. זו האימה שחוויתי בצילומים שלך. שאת מנסה לסדר את הגינה ופתאום יש איזה צמח מהג'ונגל, שבוקע, ואין שום דרך לסדר אותו.

יש אוסף של פערים. יש את מה שאמור להיות ואת מה שיש בפועל ואני חושבת שלי יש את הפחד הזה באופן מאד עמוק. דרך היצירה יש את המקום להשתעשע עם זה. מה אם משהו יתפלק? מה אם זה לא יהיה בדיוק ככה?

"ללא כותרת", (שוויץ 2013)

אם אנחנו לוקחות את זה למקום המסורתי של אמא, מה שאני רואה מהצילומים שלך זה שתמיד יתפלק משהו. לא משנה כמה את מתאמצת.

אני חושבת שאני מבינה את זה אבל זה עדיין שם. אני כל הזמן דואגת ממה שלא מסתדר, מחפשת את הסיבה להיות חסרת מנוחה. אבל אני לומדת להיות יותר במנוחה עם זה – ואני לומדת את זה גם דרך הצילום. בשבילי זה לבטא רגשות או דברים שבהתחלה אני אולי לא יודעת להגדיר טוב במילים והצילום מאפשר את זה.

ביצירות שלך אני רואה הרבה ארעיות של הבית, אם אני חוזרת לתמונה שלך עם הבן שלך אז מה שהצגת שם זה חרדה מאימהות לא מתפקדת.

כן היה שם משהו מאד… המשפחה הזו שנוסעת בקרוואן, הסיפור המקביל למה שקורה בחיים שלי. חלק מהצילומים בסדרה "פורטרט משפחתי" (2005), היו מבוימים בלוקיישן שמצאתי ליד הבית. אבל חלק באמת היו במסע קרוואנים שעשינו. השתמשתי בזה כדי לבדוק את המשפחה הנודדת הזו, שהמצאתי. תיעדתי את ה"דמויות" האלה ושאלתי דרכן שאלות על החרדות שלי. ב"ירוק-עד" זה חוזר עם הצמח הזה, שלא צריך להיות שם אבל הוא מתפרץ. זה גם שם את הבית במקום של זרות מתוכו אפשר לבחון ולחפש את הבית הזה שהוא אידיאל או… זיכרונות משתנים.

למשל, אני זוכרת את הבית של סבתא וסבא שלי ומחפשת אותו בכל מיני דברים כל הזמן.

מה היה שם?

בטחון. אני חושבת שזו המילה הכי שלא הייתה בשום מקום אחר בחיים שלי. זה גורם לי לחשוב שהרבה ממה שאני עושה זה איסוף זיכרונות. למרות שזיכרונות הם דבר מאד מתעתע. הזיכרון מתעצב כל הזמן וזה לא מנגנון שאפשר לסמוך עליו ומצד שני הוא מרכיב כל כך חשוב בנו. כל הקומפוזיציה של האדם היא מאוסף הזיכרונות שלו ואני משתמשת בצילום ככה שהזיכרונות שאני מרכיבה הם במודע לא באמת זיכרונות שלי, אני ממציאה אותם, אני ממציאה סיפורים שכאילו היו אבל הם לא אמיתיים. אישה שבמקביל אליי היא עוד דברים. ובשבילי זו הייתה דרך להתמודד עם אתגרים. ההתבגרות בכלל, האימהות, המשפחה… גם ככה זה היה מורכב ואני התאמצתי להיות מאסטר בכל. זו דרך להתבונן על החיים תוך כדי שהם קורים.

מה זה אומר להתחיל להרגיש בנוח עם האימהות ועם הבית?

הבית עבורי כאדם זה דבר נורא חשוב זה מאד גבוה בסדר העדיפויות וכשאני אומרת שאני מרגישה טוב – אני מרגישה שהיחסים האלה במקום טוב, אני מרגישה שזה עובד. אין רגע שאני אומרת טוב יופי זהו נגמר המאבק. זה לא ככה. אבל אני בטוב עם זה, אני יודעת שאני מרגישה שם טוב ושזה עובד, שזה עובד לי.

העבודות שלי מתעסקות בי; בבית, בילדים, בזוגיות… אני חושבת שזו נקודת מבט שנשים מביאות הרבה פעמים ליצירות שלהם. לא רק ולא שאין גברים שעושים דברים דומים אבל כן יש נקודת מבט נשית ואז היא גם מציבה דילמות כאלה, כמו – איך אני תולה את התמונות שלי עם הילד שלי על הקיר בתערוכה? האם אני מרגישה עם זה נוח? האם הוא מרגיש עם זה נוח?

אלה הדילמות בשבילי. אני תמיד צוחקת על זה שהלכתי ללמוד אמנות בגיל 29. עד שהגעתי לזה… ובאתי למדרשה ביישנית ונחבאת אל הכלים ואז במה את מתעסקת? רק בעצמך. בתור אדם שמפחד מחשיפה, שמתי רק את עצמי שם. כאילו, מבחינתי זה הכי קשה אבל זה גם משהו שאני חייבת לעשות. ומה זה על עצמי? זה סיפור שלי, של יעל אבל הוא גם סיפור מאד אוניברסלי. אני מסתכלת על צילום כסיפור, דרך לספר סיפור באופן לא מילולי. הנושא הזה מעסיק הרבה אנשים, זה לא רק הסיפור שלי באופן אישי, אני מקווה שהוא מצליח גם להיות כזה.

יש סיבה, בכל זאת, ששמורה יצא לפני שנה וירוק עד יוצא עכשיו. מה הסיבה הזו?

תמיד קשה לי להגיד לפני שזה קורה. אני מרגישה שעוד חודש אני אדע להגיד לך כי אולי עכשיו אני לא מצליחה להתבונן בזה ישר. אני כן יכולה להגיד שיש בכל הצילומים שם את המקום היותר סימבולי, את המשהו שמדבר דרך המאבק בין המסודר והמאורגן לבין הפרא שצומח. בכל הפריימים האלה יש תמיד שכבה מאחורי שכבה… משהו שמסתתר מאחורה. כמו איזה סוד או תעלומה, משהו שצריך להתפענח. ויש את הפריים של הבן שלי שדוחף שער. כאילו יש איזה מאמץ נורא אינטנסיבי שרואים בגוף שלו שגורם לי לחשוב על חופש, על להשתחרר.

גם בעבודות האלה וגם בעבודות שלך בעבר יש המון זרות בין מי שצופה בתמונות לבין המצולם – גם כשאת מצולמת.

כן. בשביל לבחון את השאלות שהציפו אותי, איך אני מרגישה עם כל הקטע הזה של להקים בית, שזה כאילו היה מושג נורא טעון בשבילי, אז הייתי חייבת להמציא סיפור, לעשות כאילו שזו לא אני, להרחיק את זה.

אני מדברת על זה עכשיו בהרצאה על צילום נשי, אחת הצלמות הראשונות שראיתי כשהתחלתי ללמוד אמנות במדרשה לאומנות בבית ברל, זו סאלי מן. ומה שלמדתי מהצילום שלה זה הפער בין מה שהיה ברגע שהיא צילמה באמת לבין מה שרואים בתמונה. זה לא אותו דבר. היא יכולה לצלם את הילדים שלה בחוץ, מתפלשים בבוץ וזה יראה כמו סצנה שיש בה המון אימה והמון חרדה. את יודעת שזה לא מה שקרה שם אבל האופן שבו היא מצלמת ואיך שהתמונה נראית זו החוויה שאת עוברת בתור צופה.

ביצירות המוקדמות שלך את מצלמת את עצמך ואת המסע שעשיתם בקרוואנים… את החיים שלכם. ביצירות שלך כיום את מצלמת את מה שלכאורה נקרה לדרכך, את מצלמת בתים של אחרים, אנשים אחרים מכסחים עבורך את הדשא.

זה תהליך שקרה מזמן ולא בהחלטה. זה פשוט קרה. בעבר, התעסקתי מלא בלביים את עצמי עם הבן הבכור שלי, לביים נשים אחרות במשפחה, והתחלתי להפנות את המצלמה החוצה וכאילו… היה איזה רגע שהפסקתי לביים והתחלתי ללכוד רגעים וזו פעולה אחרת לגמרי בצילום. מאד קשה לי להגדיר למה זה קרה אבל אני מרגישה שהתמקצעתי בזה. בלתפוס את הרגעים שאני יודעת שאותם אני מחפשת. ואני גם יודעת איך אני רוצה שהם יצאו, איך יצא הפריים של זה.

אבל את לא אוספת רגעים. את ממש מתעדת. יש בך משהו שנכנס לסיטואציה ורושם אותה בצורה מסוימת מאד.

זה קצת הbad-photography. צילום עם סטיות. הוא לא מושלם, הסדר מופר. וככל שאני עושה את זה יותר אני מוצאת את הרגעים האלה יותר בעולם.

"ללא כותרת" (סלון), אבן יהודה 2009.

ומה התערוכה הבאה?

הבית של סבא וסבתא שלי היה מקום מהמם. מאד מודרני. בית קרקע בנתניה שכולו מוקף עצי פרי. היה לי עץ צאלון שהייתי מטפסת עליו, הייתה נדנדה בחצר, רהיטים מעוצבים… הכל נורא פסטורלי. היו בו מלא "ז'ורנלים" של עיצוב הבית. זה היה מקום בטוח ויפהפה. מבחינתי, האמנתי שלסבתא שלי פשוט היה טעם טוב. עד שיום אחד מצאתי בארון המגירות שלה שרטוטים של רהיטים, חדרים, ארונות בגדים… בקיצור, הסתבר לי שסבתא שלי עבדה במשרד אדריכלים ולא ידעתי את זה בכלל. זה לגמרי נעלם מההיסטוריה המשפחתית. התערוכה הבאה שבא לי לעשות, זה לקחת את הסקיצות האלה לתוך חלל, לבנות את הרישומים שלה, ובתוכם יכנסו הצילומים שלי.

בעצם מה שבא לך לעשות זה לשחזר את הבית.

או לפחות משהו מתוכו

זה המקום הנוסטלגי של בית מול המקום שלך.

כן. אני מרגישה שהיצירה שלי עומדת במקום אחר היום. לאחרונה, שהתחלתי גם לצלם קטעים דוקומנטריים על הגירושים, זה שם את היצירה במבט לאחור כזה.

התחלתי לראיין את אבא שלי ואת האחיות שלי על הגירושים כי היה משהו שלא דובר או שדובר באופן מסוים ופתחתי את זה איתם. בזה שאני ממשיכה להתעסק בנושא הזה של הבית כך שמצד אחד זה עומד מול משפחת המקור שלי ומהצד השני אני שואלת על החלל הזה שבא לי ליצור. החלל הפיזי. תמיד עניין אותי לבנות דברים לתערוכה אבל לא היה לי אומץ לפנטז עד לשם ועכשיו אני חושבת שזה יותר אפשרי.

והפחד, גם בראיון הזה אגב, הוא שאיכשהו אפגע בקרובים אלי ביותר. שמשהו יהרוס לי ברגע את מה שבניתי והנה, זה בדיוק ה"ירוק-עד".

התערוכה "ירוק עד" מוצגת בבית קנדינוף (רחוב הצורפים 14, יפו) במהלך חודש נובמבר. ראשון עד חמישי בין השעות 17:00-1:00, שישי 11:00-16:00 ושבת 18:00-1:00

 

 

השאירו תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

תגובה אחת

  1. "ירוק עד" – לרוץ לראות! הצילומים, הכל כך עמוקים ורבי שכבות, גם ממוקמים בתוך חלל יפואי מהמם, שמוסיף עוד כמה שכבות עומק ליצירה המיוחדת הזו. כך שמכל סימני השאלה והחיפוש, נוצרת המשכיות אינסופית ומתהווה קו אחד ארוך. מרגש

  2. "ירוק עד" – לרוץ לראות! הצילומים, הכל כך עמוקים ורבי שכבות, גם ממוקמים בתוך חלל יפואי מהמם, שמוסיף עוד כמה שכבות עומק ליצירה המיוחדת הזו. כך שמכל סימני השאלה והחיפוש, נוצרת המשכיות אינסופית ומתהווה קו אחד ארוך. מרגש