"יש מרחק מיקרוסקופי בין סיפוק לחיפוש": אביגיל קובארי שרה את האוטוביוגרפיה שלה
נראה שזאת היתה שנה לא רעה בכלל לאביגיל קובארי, סולנית הלהקה הנושאת את שם משפחתה, שהוציאה אלבום שלישי ומוצלח וגם מככבת בתפקיד ראשי בסרט "פרה אדומה" המוקרן בימים באולמות הקולנוע. בראיון ל"פוליטיקלי קוראת" היא מספרת על הדרך שעברה מילדת אולפנה למוזיקאית ששרה על הריבים של ההורים ועל אוננות נשית ומשחקת תפקיד של נערה דתייה ולסבית בסרט שלא עושה הנחות לימין הדתי

לפני כשבוע וחצי, בהופעה במועדון "התיבה" ביפו, סיפרה אביגיל קובארי שחברי הלהקה שלה פשוט סירבו לעשות קולות רקע לשיר הבא. השיר דווקא לא היה שלה, אלא של שני פלג שהתארחה בהופעה, ונקרא "חתולעכבר", ומתאר אונס, בגוף ראשון: "אני חושבת שזה דווקא סימן חיובי", אומרת קובארי בראיון ל"פוליטיקלי קוראת", "שגברים היום כבר לא מרגישים בנוח לצחוק על נושאים כאלו, לעשות מזה דאחקה. בניגוד לבעבר, הם כל כך נרתעים מזה, שהם אפילו לא מוכנים להיכנס לדמות של האנס ולשיר את המילים שהוא אומר, בגוף ראשון".

קובארי מספרת שהביצוע המשותף עם פלג ל"חתולעכבר" גרם לה לרצות לעסוק יותר בנושאים האלו בעצמה, ושהשיר הבא שהיא מקליטה, ונקרא "הלבשה תחתונה", ייגע בדיוק בזה. בימים אלו קובארי, וחברי ההרכב הנושא את שמה, עובדים על אלבום רביעי, הספק לא רע בכלל למי שאת אלבום הבכורה הוציאה רק לפני כ-4 שנים: "המזל שלי הוא שבניגוד להרבה האמנים אחרים שאני מכירה – אני לא פרפקציוניסטית. אין לי מנגנון של צנזור-עצמי. אני לא כל כך ביקורתית כלפי עצמי".

זה קצת מצחיק שאת אומרת את זה, כי בשירים שלך אני דווקא שומעת הרבה ביקורת עצמית. ב"בת זקונים", שיר הנושא של האלבום האחרון, את ממש מטיחה בעצמך: "יצור כתום ועצוב על ארבע/ תינוקת מגודלת", ולא חוסכת מעצמך מטאפורות ארסיות כמו "צורבת כמו מדוזה" או "החנית שלא מפחדת לדקור"

"השיר הזה נכתב אחרי פרידה טרייה מאוד. הרגשתי תחושה כזאת של "Screw up", כאילו שאני עושה איזה "Walk of shame" בחזרה לבית של ההורים, אחרי מערכת יחסים שנגמרה ולא היתה טובה לי, ואני מתביישת בה מול המשפחה שלי. תחושה של כישלון. והנטייה הטבעית שלי – כמו של הרבה אנשים, אני חושבת – היא להוציא את זה החוצה, על המשפחה. איתם אני יכולה להיות מאוד ישירה, על גבול הבוטות. אני חושבת שיש בזה משהו שגם תורם, בטווח הארוך, שמאפשר לפתוח דברים אמיתיים וחשובים, גם אם באותו רגע הם כואבים. לכל בן משפחה יש את "הקריקטורה" שלו, את התפקיד שלו בבית, ואצלנו אני היא זאת שלא עושה הנחות לאף אחד, לטוב ולרע.

ואכן, גם להורים שלה היא לא ממש עושה הנחות, כשהיא שרה על הריבים שלהם בשיר "איילות", למשל. כשאני שואלת אותה איך השירים שלה מתקבלים במשפחה, היא מפתיעה ואומרת שהיא לא בטוחה עד כמה ההורים שלה בכלל הקשיבו להם: "ההורים שלי אמריקאים, אז השירים בעברית אולי קצת "עפים" מעליהם, כי זאת לא שפת אמם. אולי זאת סתם הדחקה, משהו שאני מספרת לעצמי כתירוץ. כאילו שאם אני חושבת שהם לא באמת יקשיבו למילים אז אני יכולה לומר שם הכל".

כשם האלבום, קובארי היא בת הזקונים במשפחה בת ארבעה ילדים משכונת רמות בירושלים, והשלישית מביניהם שיצאה בשאלה, אם כי היא קצת מתקשה להתחייב להגדרה הזאת: "אני כבר לא שומרת שבת והלכה, אבל אני כן מתעסקת בשאלות האלו. כל העניין של משמעות ואלוהים, למשל". היא מספרת שקיבלה הצעה להופיע בשבת, וסירבה: "אני גם לא קובעת הופעות של הלהקה שלי בשישי בערב. לא מטעמי הלכה דווקא, אלא כי אני רוצה להיות עם המשפחה שלי בזמן הזה".

גם על ארוחות החג והשבת האלו היא מספרת בשירים שלה, ולא פחות מכך, גם על ההתלבטויות והחיבוטים, שככל הנראה מוכרים היטב לכל בוגרת אולפנה ולכל בוגר ישיבה תיכונית: "עם תקרת זכוכית אני מוצאת את עצמי שואלת את הרב/ אם אפשר להופיע במוצאי תשעה באב" ("דור חדש"). גם השיר הזה, כמו רוב השירים שלה, מתאר סיטואציה שקרתה באמת: "אני כבר חיה אורח חיים חילוני, וקולטת פתאום שאני קובעת הופעה במוצאי ט' באב. הייתי צריכה לקבל איזה אישור לזה, אז הרמתי טלפון לאמא שלי". בסופו של דבר, היא החליטה לא להופיע בתאריך הזה ("יש מספיק ימים אחרים בשנה, בשביל מה דווקא זה? גם לא רציתי לצער את ההורים שלי").

אמא שלה היא בכלל דמות משמעותית בשירים שלה, וכמובן שגם בחיים עצמם; באלבום השני שלה ("פיל שמן") היא אפילו הלחינה ושרה שיר שכתבה אמה ("סימני מתיחה"), ואפשר לומר שאת תפיסת העולם הפמיניסטית שלה ירשה ממנה: "אמא שלי היא פמיניסטית דתייה, ממש חלוצה. כבר לפני 20 שנה היא ארגנה קריאת מגילה של נשים בפורים, כשזה עדיין לא היה מקובל. היא אמריקאית מניו יורק, וגדלה בסביבה קצת יותר ליברלית כנראה".

אבל בעוד שאמה "הצליחה" להישאר גם דתייה וגם פמיניסטית, קובארי מספרת שעבורה הקונפליקט הזה היה אולי אחד הדברים ש"דחפו" אותה החוצה מהדת: "אני רואה שיש שם כל כך הרבה קונפליקטים, זה כל כך לא מסתדר. את חייבת למצוא לעצמך מליון דרכים לחבר בין העולמות כדי להיות אישה מאמינה, דתייה, שומרת הלכה, וגם פמיניסטית. זה מסע מפרך. הרבה פעמים הרגשתי שאני מספרת לעצמי כל מיני סיפורים כדי לחיות בשלום עם הקונפליקט הזה שבין עולם דתי, שמרני ולא פתוח או שוויוני, לבין זה שאני מאמינה שנשים הן שוות".

"ראיתי יותר מדי נשים מרגישות רע", היא שרה בשיר "פתרונות זמניים", מהאלבום השני שלה. כאישה במערכת דתית, היא אומרת, את כל הזמן נמצאת במנגנון שמטיל ספק, שמנסה למצוא דרכים אלטרנטיביות. הדת נותנת לאדם מסגרת של כללים, תשובות, וגם משמעות; ובהיעדר המסגרת החיצונית שהיתה אמורה לספק לה את כל אלו, נראה שקובארי מנסה למצוא את התשובות בעצמה. הטלת הספק והחיפוש התמידי באים לידי ביטוי בשירים שלה: "יש מרחק מיקרוסקופי בין סיפוק לחיפוש/ ואני קוללתי/ בתכונות בלשיות/ בתאבון בריא/ בצחוק קולני" ("פתרונות זמניים"). "את אף פעם לא יודעת באיזה צד את נמצאת. צ'ופ'צ'יק קטן שיפריד בין מצב תודעתי של חיפוש לבין הנחלה, הידיעה שהגעת לאנשהו, שזה מספיק לך", היא אומרת על תהליך החיפוש האינסופי הזה.

בהיותך מוזיקאית שמגיעה מרקע דתי, ומופיעה על במות מגיל צעיר יחסית – יצא לך לחוות הדרת נשים כי "קול באישה ערווה"?

"הופעתי פעם בתחרות של להקות צעירות, וכשעליתי לשיר, ראש העיר, שהיה חרדי, עזב את האולם. אני מגיעה מחברה יותר מודרנית, שצורכת גם מוזיקה של נשים; בבת מצווה שלי קראתי את הטעמים של התורה והיה מניין של נשים, והגברים היו אלו שמאחורי המחיצה. בזכות אמא שלי כנראה, היה לי מאוד חשוב להתעקש על שוויון, ומעולם לא הרגשתי שאני נחותה בגלל שאני אישה".

אני מבינה שהוא לא יצא מהאולם כי יש לו משהו אישי נגדך, אבל זו בכל זאת נראית לי חוויה מאוד לא נעימה.

"זה לא נעשה באופן דרמטי או בהפגנתיות. את גדלה לצד חרדים ודתיים וזאת התנהגות שהיא לא מפתיעה, לצערי. אבל זה נראה לי מופרך. קשה לי להבין איך אפשר לחיות בתרבות שבה לאישה אין קול, פשוטו כמשמעו. מצד שני, קשה לי להתייחס לזה יותר מדי כי אלו פחות החוגים שאני מסתובבת בהם, אז מי אני שאשפוט? לא הייתי אישה בחברה חרדית, אני לא יודעת איך הן מוצאות את הקול שלהם בתוך החברה. לא חוויתי את ההדרה הזאת באופן עקבי, אני מופיעה מול ציבור שמקבל אותי באופן שוויוני".

למרות הגישה הליברלית והמשפחתיות החמה והמקבלת, היא אומרת שלהורים לא היה קל עם ההחלטה שלה להתרחק מהדת: "אני חושבת שהיהדות שלהם היא ממקום מאוד ציוני. הם דור שני לשואה שעשו עלייה ובתודעה שלהם קיימת אחריות לשמר את היהדות בצורה דתית, ממקום קצת גלותי. כי שם זה היה חשוב לשמור על הדת והמסורת, כדי "להשאיר את הנר דולק". בדור שלנו הישראליות והיהדות הן כבר מובנות מאליהן; אבל כמיטב הקלישאה הדתל"שית, כל אחד רוצה לגדל את הילדים שלו כדתל"שים. גם אני עדיין שואלת את עצמי את השאלות האלו, לגבי היהדות והמקום שלה בחיים שלי".

אבל אורח החיים החילוני לא בהכרח היה הדבר היחיד שהוריה התקשו להשלים עמו. בימים אלו מוקרן בבתי הקולנוע הסרט "פרה אדומה", בבימויה של ציביה ברקאי, שבו קובארי משחקת בתפקיד הראשי נערה בת 17, יתומה מאם, ובתו של משיחיסט ופעיל ימין קיצוני שמתכוון לבנות את בית המקדש השלישי. על רקע כל זה, היא מנהלת רומן עם בת שירות לאומי. הסרט כולל גם סצנות ערום, וקובארי מספרת שהיתה לה התלבטות לא פשוטה האם לקחת עליה את התפקיד (בתחילה היתה מיועדת לתפקיד משני יותר בסרט): "בניגוד למוזיקה שלי, בקולנוע אין לי שליטה על התוצר הסופי. חששתי מאוד מאיך שזה ייצא. אמא שלי גם דאגה מאוד". אבל בסופו של דבר, היא מספרת, כמו עם המוזיקה  – היא החליטה ללכת עם האמת שלה, ולא להיכנע לפחד: "כששאלתי את עצמי האם אני רוצה לעשות את זה, בניכוי החשש של ההורים והפחד שלי לאכזב אותם – התשובה היתה חד משמעית שכן. הבנתי שאין סיכוי שאוותר על זה רק בגלל הפחד, שזה לא יהיה מה שימנע ממני. הרגשתי שזה סרט משמעותי, עם סיפור שלכבוד לי לספר אותו. יש פה איזושהי תחושת שליחות עבורי – לספר סיפור על נערה דתייה שמנהלת רומן לסבי, ולא רציתי לוותר על ההזדמנות לדבר את האמת הזאת".

לקולנוע התגלגלה כמעט במקרה: "יובל שפרמן, הבמאי של "אורי ואלה", ראה אותי ממלצרת בבית קפה, ולאחר מכן קיבלתי הודעה בפייסבוק מהמלהקת שלו שזימנה אותי לעשות אודישן. מזה שלא ידעתי במה מדובר ועד כמה התפקיד הזה מבוקש, זה בוודאי היה מרתיע אותי. הגעתי לאודישן רק בשביל הספורט, ומאז אני בסוכנות, וקרו דברים מדהימים". ב"אורי ואלה" היא שיחקה את חברתה של אלה (דינה סנדרסון), שניהלה רומן עם אביה של חברתה שמבוגר ממנה בכמה עשורים, ששיחק שלמה בראבא. לאחר מכן שיחקה גם בסרט "גאולה", בבימויים של יוסי מדמוני ובועז יהונתן יעקב. משם הדרך לתפקיד הראשי ב"פרה אדומה" כבר היתה קצרה.

חזרת לשחק דמות של בחורה דתייה בסרט. איך זה היה עבורך?

"הזדהיתי מאוד עם הדמות. אמנם אני לא באה ממקום פוליטי קיצוני כמו סילוואן, אבל זה היה מטריף. צילמנו שלושה שבועות במזרח ירושלים, בחורף. זאת היתה הרפתקה מטורפת".

בניגוד לעיסוק במוזיקה, מקולנוע ככל הנראה דווקא ניתן להתפרנס בכבוד, ותפקידי המשחק שממשיכים לזרום אפשרו לה בינתיים לעזוב את עבודת המלצרות, ולהתמקד יותר בעיסוק במוזיקה. השירים שלה סיפוריים מאוד, ולא פחות מכך – מאוד אוטוביוגרפיים: "כן, זה קרה באמת. וכן, גם זה קרה באמת", היא צוחקת, ומספרת שזאת התשובה שהיא תמיד עונה לחברי הלהקה האחרים כששואלים אותה על שיר כזה או אחר. "נראה לי שהאתגר שלי הוא לתת לדמיון שלי קצת יותר חופש", היא אומרת.

כשהיא נשאלת על הדרך (האישית והמוזיקלית) שעברה בין האלבום הראשון ("דת בית אלוהים אהבה") לשלישי ("בת זקונים"), ועל הפתיחות והישירות שבשירים שלה, היא עונה, איך לא, באופן ישיר ופתוח:

"אני חושבת שזה (הישירות) רק הולך ומחריף מאלבום לאלבום. אני מרגישה יותר משוחררת. אם באלבום הראשון עטפתי את הדברים בדימויים קצת אמורפיים וערטילאיים, אולי כדי להתחבא או להרחיק קצת את הנושאים האלו ממני – אז באלבום השלישי אני כבר מרגישה יותר בנוח עם הכתיבה שלי. אני גם מרגישה שהדברים חייבים לצאת החוצה, יש איזה פורקן שצריך להשתחרר, ועדיף שייצא באמנות, שזו הדרך הכי נכונה עבורי".

אולי חלק מזה נובע גם מהאופי ה"ג'ינג'י" שלה; המזג הקצת אימפולסיבי והעוצמות הרגשיות שהיא מביאה עמה, עם גישה בלתי מתנצלת ונכונות לעסוק גם בנושאים שהרבה נרתעות מהם. כך למשל, בשיר "סנטיאגו" מהאלבום השלישי היא שרה על אוננות: "לאונן ולהיגעל, לאונן שוב ואז לשמוח שאני בנאדם חופשי".

"יש בי בחורה מרדנית, שחשוב לה שזה יהיה בסדר להגיד "לאונן" ושזה לא יהיה ביג דיל. הרי יש מספיק שירים שגברים כתבו על נושאים כאלו, גבר יכול לזרוק משפט על אוננות וזה לא יהיה כזה סיפור. אבל כשאישה אומרת את זה..? חשוב לי לנרמל את הנושא הזה. כמו שאני מדברת בחופשיות על נושאים אחרים, אז לא להתפדח לדבר על זה רק בגלל שאני אישה. להיפך, הבושה הזאת נותנת לי דרייב לעשות דווקא, לא לתת לזה לעצור אותי".

את הנטייה שלה למרדנות היה אפשר לזהות כבר מגיל צעיר. בשיר פולין, מהאלבום הראשון, היא שרה: "לא באתי ביום שצילמו תמונת מחזור/ לא בכיתי בפולין/ לא סיימתי את הסרט גמר/ לא עשיתי חברים/ לא התלבשתי בכבוד/ מסרק אחד לא עבר בשיער/ לא הגעתי בזמן/ לא הבנתי על מה מדובר". גם זה, כמובן, סיפור שקרה באמת: "בכלל לא רצו להוציא אותי למשלחת לפולין, כי לא הייתי תלמידה ממושמעת מספיק", היא אומרת. בסוף היא יצאה למסע, אבל גם שם היא לא עמדה בציפיות של המערכת: "זה הרגיש לי מאוד מהונדס. עכשיו הולכים לתאי הגזים. פה שרים שיר חסידי וכולן בוכות. זה גרם לי להיות קהה, בלי רגש. הגענו למאיידנק, המחנה שבו המשפחה שלי נספתה, והמנהלת מאוד רצתה שאשתתף בטקס. כמעט הכריחה אותי. לא רציתי. זה עורר בי אנטגוניזם, כאילו שאני משתמשת בזכר המשפחה שלי. הכל הרגיש לי מאולץ. בנסיעות באוטובוס ישבתי עם שתי חברות בספסל האחורי ועשינו צחוקים. כשחזרנו היועצת לקחה אותי לשיחה לשאול למה לא בכיתי בפולין, לבדוק מה לא בסדר אצלי".

אבל לא רק במסגרת של האולפנה או בדת היא מרדה; גם את בית ספר רימון עזבה די מהר: "אני תלמידה מאוד גרועה, ולא ניצלתי את זה כמו שצריך, כך שזה היה בזבוז כסף. וזה עולה הרבה כסף ללמוד שם. הרגשתי שאני לא יצירתית בכלל. רק אחרי שעזבתי שם התחלתי לכתוב שירים", היא צוחקת, ומוסיפה: "וגם לא היו לי הרבה חברים שם".

ואם כבר מדברות על חברים, קובארי מספרת שתמיד הרגישה נוח דווקא בסביבה גברית. "הייתי טום-בוי כזאת. כל הלהקה שלי גם מורכבת מגברים, זה משהו שהוא די מובן מאליו במוזיקה, כי רוב הנגנים הם גברים". לאחרונה דווקא יצא לה לשתף פעולה עם כמה מוזיקאיות אחרות – בין היתר שני פלג, רחל ירון, ודניאל רובין: "התארחתי אצל דניאל רובין, וכן הלהקה שלה מורכבת מנשים. אני מתה על הלהקה שלי, אבל זאת באמת היתה חוויה אחרת – לנגן רק עם נשים. בלי להיכנס לסטריאוטיפים, יש משהו שונה ב"תרבות הנשית" כפי שבאה לידי ביטוי בחדר החזרות, לעומת ה"תרבות הגברית" שם. כי את מתנהגת אחרת, באופן בלתי מודע אפילו, כשאת בסביבה נשית או גברית. זה מאפשר לך קצת לשחרר ולהרפות".

רק בשנים האחרונות למדה להעריך חברות נשית, כך היא מספרת, כשאני שואלת אותה על השיר "יאסו" מהאלבום השלישי, שיר שמספר – ניחשתן נכון, באופן ישיר ואוטוביוגרפי – על חברות: "השיר הזה הוא קצת על התאהבות בין חברות. אני מתארת את הלילות הראשונים שהכרתי את החברה יאסו, אחרי שנים של מערכות יחסים, פרידות, ומעברי דירה וערים, כשאת פתאום מבינה כמה החברות הזאת היא חיונית וחסרת תחליף".

הופעות קרובות:

7.2 קובארי מחממים את "איפה הילד", בארבי, תל אביב
9.2 הופעה משותפת עם דניאל רובין, סינקופה, חיפה
16.2 מופע להקה של קובארי מארחת את נדב אזולאי. מופע פותח: רוני פרי. עשן הזמן, באר שבע

התמונה בכתבה באדיבות המצולמת. צילום: אהוד איתן

השאירו תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.