![Photo by Dawoud Abo Alkas/Anadolu via Getty Images]](https://politicallycorret.co.il/wp-content/uploads/2024/03/2054646988.jpeg)
לרחל ירון אין זיכרונות מאבא שלה. הוא נפטר כשהיתה בת חמש. את החלל הריק, נטול הזיכרונות, שהשאיר מותו בחיים שלה, היא מנסה למלא באמצעות המילים והמוזיקה. השיר החדש שלה, סנונית ראשונה מתוך אלבום שני שאמור לצאת בסוף מרץ הקרוב, נקרא "פעם ביום", ועוסק בגעגוע למי (ולמה) שהיא מודה שכלל אינה מצליחה לזכור, ובכמיהה האינסופית לחיבוק של אבא: "כי אתה לא נמצא פה / ואתה לא יודע / אני מחכה / שתחבק אותי / פעם ביום, פעם ביום". הקליפ של השיר לא מותיר ספק לגבי הנמען הנוכח-נפקד של השיר: כולו מורכב מתמונות ילדות וסרטוני וידאו ישנים, של ירון, הילדה הקטנה, ביחד עם אביה ומשפחתה. "אני זוכרת שבתור ילדה הייתי מחפשת תמונות וסרטונים, כל מידע שקיים, על מי הוא היה. אם באלבום הראשון הלכתי יותר "מסביב" לנושא הזה, אז עכשיו אני נכנסת לעומק ההתמודדות שלי עם האובדן של אבא, על החיים בלי מישהו שהדמות שלו מאוד נוכחת ודומיננטית, אבל הוא כבר אינו", היא אומרת בראיון ל"פוליטיקלי קוראת".
ומצד שני, היא לא רוצה להיות רק המוזיקאית ששרה על האב המת שלה. היא נרתעת מהמסגור הזה ומה"טייטל" הכבד שמגיע עמו. אפשר להבין אותה; היה לה מספיק מזה כל החיים: "בתור ילדה, תמיד הרגשתי כמו "כבשה שחורה" בחברה שגדלתי בה", היא מספרת. "לכולם היה אבא ללכת איתו לבית הכנסת, אבא שעושה קידוש ביום שישי. בכל מקום שמעתי "אבא לקח אותי, אבא שלי ככה וככה" – ורק לי לא היה את זה. זה תמיד להיות שונה. תמיד להישאר קצת בחוץ".
מבלי לומר את הדברים במפורש, אני מרגישה שהיא מבקשת שלא אכניס אותה למשבצת כזו או אחרת: לא של היתומה, לא של הדתל"שית, אפילו לא לז'אנר מוזיקלי כזה או אחר. היא לא מתחייבת לאף אחת מההגדרות האלו. מבחינתה, היא רק עושה את המוזיקה שלה, אומרת את האמת שלה, באותנטיות ובכנות ישירה, דוקרת, אפילו פוצעת. אלבום הבכורה שלה, הנושא את שמה, יצא בסוף שנת 2016, כשהיתה בת 21 בלבד. "למדתי גיטרה אצל עמית ארז, ובשלב מסוים הוא הציע לי להקליט אלבום. זה היה מוקדם מכפי שתכננתי, אבל זאת היתה הזדמנות שלא אומרים לה לא. לא הייתי מוכנה לפספס את זה".
לא הרבה לאחר מכן, ב-2017, היא שחררה לבנדקמפ EP הכולל ארבעה שירים קצרצרים, לא יותר מ-20 מילים כל אחד, ונקרא בהתאם: "20 מילים". היא מספרת שה-EP יצא לגמרי במקרה: "אפילו היח"צ שלי לא ידעה על זה", היא צוחקת. "ה-EP התגבש משירים שלא מצאתי להם מקום באלבום הראשון או השני, שירים מאוד קצרים שאומרים את הדברים בצורה ישירה לגמרי. הקלטתי את כולו לבד בבית, ופשוט שחררתי אותו, בלי לספר לאף אחד". למרות הקול הנעים שלה, המילים שורטות. ה-EP הזה צריך לבוא עם אזהרת טריגר לפניו, אני אומרת לה. היא מספרת שלמרות שלא מדובר בחומר לפלייליסט של גלגל"צ, בלשון המעטה, ההתקבלות של השירים היתה מאוד חמה ומחבקת. "יום אחד קיבלתי טלפון מיהוא ירון (אין קשר משפחתי), הוא אמר לי שכבר לא עושים דברים כאלו היום, והזמין אותי לחמם אותו בבארבי".
"אל תדאג לי / אל תחשוב יותר / איך זה להיות חסר / להוליד ילדה / ואז למות", היא שרה באחד השירים ב-EP, שנקרא "למות". "הבנתי שאני חייבת להוציא את הדברים באיזושהי צורה, קצת שונה מאשר באלבום הראשון", היא אומרת. נראה שלמרות שהיא נרתעת מהתיוג של "המוזיקאית ששרה על האבא המת", בכתיבה שלה היא חוזרת לשם שוב ושוב. "לפני כמה זמן חברה שאלה אותי – תגידי, לא נמאס לך כבר לכתוב שירים על אבא שלך?" היא מספרת, בחיוך דווקא. "אבל זה שם, זה קיים, זה בוער בי. בכל תקופה ובכל שיר אני כותבת על זה ממקום קצת אחר. אולי קצת בוגר יותר, קצת חוקר. לפעמים קצת יותר שמח. לפעמים ממקום עצוב".
אולי הציפייה של החברה, שהזמן ירפא הכל, היא לא ריאלית כשזה מגיע לאובדן כזה. בוודאי לא כשהאובדן מתרחש בגיל כל כך צעיר, לפני שהאישיות שלך מתעצבת, ואת מתבגרת לצידו ובמקביל להתמודדות איתו. ובכל זאת, יש בכתיבה על זה גם משהו מרפא?
"כן, אפשר לומר שזו מעין תרפיה. את מוציאה את הדברים החוצה על הדף, וככה מנסה להבין מה קרה ולהתמודד עם זה. את שומרת פחות בפנים. אם בגיל 14 הייתי מסיימת את הלילה עם חבילת טישו, אז עכשיו אני מצליחה להתמודד עם זה דרך הכתיבה. לפרוק את זה. כמעט בכל שיר שלי יש איזשהו רפרנס לסיפור הזה, גם אם זה לא "ישר לפנים". גם אם אני לא מדברת על זה, מה שמתחולל אצלי בפנים יוצא החוצה דרך המוזיקה. את "טוענת" את הסיפור שלך על השירים שאת כותבת ומבצעת. הרגשתי שבאמצעות המוזיקה אני מצליחה להבין יותר טוב איפה אני נמצאת ולאן אני הולכת מכאן. יש את הכאב הזה, והוא יוצא החוצה, וכשאנשים מקשיבים לזה ומתחברים לזה, זה אומר הכל בשבילי".
ואנשים אכן מקשיבים ומתחברים: "אני מקבלת הרבה תגובות מאנשים הרבה יותר מבוגרים ממני, שמספרים לי את סיפור חייהם, מספרים לי על אנשים קרובים שאיבדו, ואומרים שריגשתי אותם ושהם מאוד התחברו לשירים".
איך את מקבלת את התגובות האלו? את בכל זאת בעצמך עדיין מאוד צעירה, זה לא מכביד קצת לשאת על גבך גם את כל "צער העולם"?
"זה דווקא מאוד מחזק אותי. זה מרגש לדעת שמישהו התחבר ורוצה לשתף אותי. שזה השפיע ופתח חלון להתמודדות עם דברים מסוימים. אני חושבת שזה חלק מהעניין של לעשות מוזיקה שהיא כנה וישירה, ומספרת את הסיפור שלך. מאוד חשוב לי לדעת מה זה עושה לאנשים בחוץ, שלשירים שלי יש איזשהו ערך מוסף. מבחינתי זאת גם אמירה של "ביחד" – אנחנו לא לבד בדבר הזה, בהתמודדות עם האובדן. הרגשתי שאני צריכה להוציא את השיר החדש ("פעם ביום") ולפתוח לאנשים את הדלת אל הבית והמשפחה שלי, זאת שהיתה, וזאת שנשארה.
ואיך את מתמודדת עם החשיפה העצמית הכרוכה בכך?
"זאת לא היתה החלטה פשוטה. הייתי מאוד לחוצה לדעת איך זה יתקבל, כי רמת החשיפה פה היא מאוד גבוהה, עם הצילומים וסרטונים מהילדות. אבל הרגשתי שהגיע הזמן לזה. אני לא רוצה להתחבא יותר".
למרות השירים הישירים והחשופים, היא מגדירה עצמה כאדם די פרטי: "בנושא של האהבה אני דווקא לא נוגעת בשירים. זה נושא שאני מעדיפה לשמור לעצמי. החיים הפרטיים במערכת הזוגית הם מחוץ לתחום כרגע", היא אומרת, ומבהירה גם את גבולות החשיפה התקשורתית שהיא מוכנה לה בראיונות. גם להופיע זה לא תמיד עניין פשוט עבורה: "זה די מלחיץ. אני בנאדם די מופנם. תמיד הייתי ילדה מאוד שקטה וביישנית". אם תראו אותה על הבמה, ככל הנראה תתקשו לזהות את הילדה המופנמת והביישנית הזאת שהיא מתארת; למרות גילה הצעיר, נראה שהיא יודעת בדיוק מה היא עושה שם, ושהיא עושה את זה לא רע בכלל, גם אם היא עדיין צריכה לצבור עוד ניסיון וביטחון. בשבוע הבא (5.2) היא חוזרת ללבונטין 7 בתל אביב, אחרי שבשנה האחרונה דווקא לא הופיעה, מלבד אירוחים בהופעות של אחרים, בין היתר אצל קובארי באינדינגב האחרון. "הייתי צריכה לקחת קצת הפסקה מזה, אחרי כמה שנים של המרדף הזה אחרי הופעות וקהל. נסעתי לחודשיים להודו, למרות שאני הכי לא הטיפוס של הודו", היא צוחקת. בינתיים עבדה על האלבום השני, ובשנתיים האחרונות גם עבדה כעוזרת טכנאי באולפן ההקלטות "פלוטו".
אין הרבה נשים שעוסקות בצד הטכני של המוזיקה, במיוחד בכל מה שקשור לסאונד או להפקה.
"לא, בכלל לא. חשבו שאני הפקידה שם, ופתאום אני מתחילה לחבר מיקרופונים. היו כאלו שהגיבו בפליאה, בואי נאמר, וקיבלתי גם כל מיני "מותק, את צריכה עזרה?" אבל היו גם הרבה שפרגנו, שעודדו אותי להמשיך, כי באמת שחסרות נשים בתחום".
גם באלבום החדש היא לקחה חלק בפן הטכני: "הייתי עוזרת טכנאי, והייתי מעורבת ושותפה בהפקה. זה גם חלק מההתבגרות – את מבינה שלהוציא אלבום זה לא רק לכתוב שיר ולהקליט אותו. יש הרבה מעבר. זאת היתה חוויה מדהימה. אין הרבה נשים מפיקות, ובאמת שאין סיבה שזה יהיה מקצוע כל כך גברי".
היא מספרת שבניגוד לעבודה על האלבום הקודם, מלבד המפיק, אור בהיר, ושניים מהנגנים, הפעם היתה מוקפת בצוות שרובו נשי – ביח"צ, בצילומים, בעיצובים, ועוד. "יש לי אפילו מתופפת!" (מאיה אברמובסקי), היא מתגאה; "אבל זה לא היה מתוך אג'נדה דווקא. זה פשוט קרה, בטבעיות, במקרה. נוצר המון כוח נשי סביב הדבר הזה, וזה סופר מרגש".
למרות שהיא מתרחקת מתיוגים ומאג'נדות, היא שמה לב שרוב המוזיקה שמקשיבה לה היא של נשים: "אני אוהבת הרבה מוזיקאיות חזקות: רונה קינן, קובארי, דניאל רובין. גם את אריאנה גראנדה, ביונסה, ליידי גאגא, הכל הולך. אם זה טוב וכנה וגורם לי לזוז – זה ייכנס לפלייליסט שלי".
את הכנות והאותנטיות היא מחפשת לא רק במוזיקה שהיא מאזינה לה, אלא בעיקר גם בכתיבה שלה עצמה. השירים שלה נעים בין שירים נוגים ושקטים לבין לחנים קצביים יותר, עם טקסטים מדויקים ומינימליסטיים: "דווקא די קשה לי לכתוב טקסטים. לא יודעת לכתוב דברים ארוכים. יש משהו בפשטות הזאת שאני נורא מתחברת אליה. להצליח להביא מסר מסוים שאנשים יכולים לקחת לכל מיני כיוונים במעט מילים. לא ללכת מסביב. לא צריכה דימויים". ויחד עם זאת, היא אומרת, גם בתחום הזה היתה שמחה להשתפר, להתפתח, ולהתבגר. ובכלל, היא משתמשת הרבה במילה "התבגרות", כשהיא מדברת על התהליך שעברה ועדיין עוברת סביב האלבום החדש. כאילו שהאלבום הראשון, הטוב מאוד כשלעצמו, היה רק הפרומו: "אני מאוד אוהבת אותו, למרות שהוא קצת בוסרי", היא אומרת. "אבל לקח הרבה זמן עד שדברים התחילו לקרות. הוא לא קיבל הרבה חשיפה, ועכשיו, עם השיר החדש, כבר הגעתי לפלייליסט של 88FM ולספוטיפיי. פתאום כבר מכירים את השם שלך. עכשיו צריך לשמר את זה, ולעלות עוד מדרגה".
כחלק מתהליך ההתבגרות ועליית המדרגה, האלבום החדש נוגע בדברים בצורה הרבה יותר חשופה – בזיכרון, בגעגוע, וכן, גם ביציאה בשאלה. "האלבום כולו נכתב בשנתיים האחרונות, מאז שסיימתי את העבודה על האלבום הראשון. הבנתי שאני מתחילה לגבש את הזהות שלי, שיש מסרים שאני רוצה להעביר, ושזה לא יהיה אלבום מאוד נעים או רגוע. יהיה בו משהו יותר מחוספס".
לסיום, היא חושפת טפח מהאלבום החדש, ומספרת על השיר "תשליך", שעוסק בעזיבה שלה את הדת. התשליך הנפשי הזה מתכתב עם השיר שסוגר את אלבומה הראשון, ונקרא "אין יציאה": "התחלתי מוארת / סיימתי בוערת / מחקתי הכל / מחקתי אפילו תפילה / ואין יציאה". אבל בניגוד לתחושת המלכוד שעולה מהשיר המוקדם יותר, נראה שבאלבום החדש היא כבר מוכנה למצוא את הדרך החוצה, ולנסות לקבל את עצמה כפי שהיא. על היציאה מהדת היא אומרת:
"חיכיתי עד גיל 18. לסיים את האולפנה. אבל התהליך היה ארוך ולא פשוט, והתחיל בגיל 16. את מתחילה להבין שאולי בא לך להכיר עולם קצת אחר. בער בי מאוד לצאת ולעשות את המוזיקה שלי. זה בא באופן מאוד טבעי, זאת מי שאני, וזה בסדר". היא מספרת שלא עזבה את הדת בכעס או בהתרסה: "כשאומרים "לצאת בשאלה" זה תמיד נשמע שיש בזה איזה אנטי למשהו, אבל אצלי זה לא היה ככה. למרות שהיו גם כאלו שלא קיבלו את זה יפה". המשפחה, היא מספרת, דווקא קיבלה את הבחירה שלה. יש לה אחות תאומה שלומדת בטכניון ("משהו כזה של חכמים"), והיא מספרת על קשר מיוחד עם אמה: "אני ואמא שלי מאוד קרובות. היא מאוד מפרגנת, ותומכת בי, גם בבחירה לעסוק במוזיקה". ירון אפילו כתבה על ההתמודדות של האם עם מותו של אביה בשני שירים באלבומה הראשון: "לחי אדומה", ו"זר פרחים". "כתבתי את זה מנקודת מבטי כמובן. אבל זה מאוד ריגש אותה", היא אומרת, ושוב חשוב לה להבהיר: אל תצמצמו אותה רק לנושא הזה; היתמות היא לא הדבר היחיד שמגדיר אותה. רחל ירון והשירים שלה לא פונים רק לילדות שאיבדו אב: "כל אחד יכול להתחבר לזה. כל אחד איבד משהו או מישהו בחיים. כולנו מתמודדות עם כאב. וזה טוב שיש מקום לפרוק, להוציא את זה, ולהיות ביחד בתוך זה. במוזיקה, למשל".
הופעות קרובות:
5.2 מארחת את נעמי חשמונאי. מופע פותח: יעל קופלנד, לבונטין 7, תל אביב.
16.4 מופע השקה לאלבום השני (פרטים נוספים בהמשך). כולי עלמא, תל אביב. הכניסה חופשית.
התמונה בכתבה באדיבות המצולמת. צילום: מורן מישל דנקנר
