"ברור שאחרי שמשחקות בהפועל קטמון ירושלים, אי אפשר לשחק בשום קבוצה אחרת", צוחקת רות פנחסי, כשהיא מדברת על הקהל של הקבוצה שמלווה אותה מיומה הראשון, עוד בתקופת הקורונה. "אחרי ששיחקת מול קהל גדול, קשה לחזור ליציעים ריקים", היא מסבירה. פנחסי היא הקפטנית הראשונה של הקבוצה, והציטוט לקוח מפרק הפתיחה של הפודקאסט 'הקטמוניות', פודקאסט האוהדים היחיד העוקב אחרי קבוצת כדורגלניות ישראלית.
"כשביקשתי להצטרף לקבוצת הווטסאפ של האוהדים", מספר אורן שביל בפרק האחרון שהוקלט באותו הפודקאסט, "אמר לי אחד האוהדים: אתם — ההורים של השחקניות — אתם לא אוהדים אמיתיים. אתם הולכים לאן שהבת שלכם הולכת." בהמשך אורן מסביר כמה הפתיעה אותו האמירה הזאת, כשהוא היה רגיל מקבוצות אחרות, שההורים הם-הם האוהדים היחידים ביציע.
הקהל של הפועל קטמון אם כן הוא חלק אינטגרלי מייחודה של הקבוצה. התייצבותם של כמאה אוהדות ואוהדים למשחק במפעל אירופאי לפני שבוע הייתה מראה נדיר. גם ביוון הופתעו לקראתנו ונאלצו להיערך בהתאם. הקהל הוא חלק ממה שהפך את הופעתה הראשונה של הפועל קטמון ירושלים בשלב הבתים של ליגת האלופות באירופה למסע של ממש.
לאהוד ספורט נשים
לשני הפרקים שצוטטו לעיל הקשבנו בדרך אל אצטדיון וריה שביוון וממנו, כשהגענו כחלק מקהל האוהדות והאוהדים של הפועל קטמון ירושלים. תחילתו של המסע שלנו הוא בהקמת הקבוצה בתקופת הקורונה. ואולי בעצם עוד הרבה קודם. הקבוצה קמה אמנם לפני שש שנים, אבל הדרך להקמתה הייתה מלאת חתחתים כדרכו של כדורגל הנשים בארץ.
כאמור, כמאה אוהדות.ים הגיעו לעודד את הפועל קטמון ירושלים בטורניר הראשון שלה בחו"ל. רובם הגיעו מישראל, אחרים מארה"ב. את כולם אפפה תחושה של משהו גדול. כשקבוצות גברים ישראליות יוצאות לשחק בחו"ל הסיפור הוא אחר כמובן. קבוצות גדולות של אוהדים כבר מתורגלות לצאת אחרי הקבוצה שלהן. רק החודש יצאו כמה אלפים מאוהדי הפועל באר שבע, מכבי תל אביב, הפועל תל אביב ובית"ר ירושלים.
אבל לאהוד ספורט נשים זה עדיין לא 'דבר' במחוזותינו. אם כך, לנו, האוהדות.ים נרגשות וגאים, הכל היה חדש כשבאנו לראות את הבחורות המצוינות באדום כובשות באירופה.
ההכנות למסע
חודשים חיכינו לנסיעה הזאת. כשהאליפות התחילה להיראות אפשרית השנה התחלנו לפנטז, אבל אסור היה להגיד בקול רם מטעמי נאחס. לאחר שהושגה האליפות חגגנו עם כל הלב, וספרנו את הימים עד ההגרלה כדי לדעת מול מי נשחק ואיפה. מרגע שנפלה ההחלטה התחלנו להתארגן באמת.
בהפועל ירושלים, כמועדון אוהדים, יזמות למען הקבוצה היא ב-DNA של כולם. יש מי שקוראים לזה קהילה, אחרים אולי פשוט רוצים לעשות שיהיה טוב לעצמם ולחברים שלהם. בכל מקרה בסופו של דבר תמיד יש 'מישהו שמארגן משהו' בקהל שלנו.
ביציע הנשים ההתגייסות מלווה בדחף נוסף. אנחנו יודעות ויודעים שמה שאנחנו לא נעשה — לא יהיה, בגלל שתרבות ספורט הנשים עדיין בחיתוליה. עם ההרגל הזה שטבוע בנו, התחלנו לפנות את הקיץ לנסיעה לסלוניקי, כולל פרק הכנה בפודקאסט הקטמוניות (בהנחיית אלון פרידמן ויסברד, נעם שני ואנוכי) כדי לסקר מי ומה צפוי לנו. לא יכולנו לסמוך על אף אחד אחר שיעשה זאת עבורנו.
אוהדת אחת ארגנה את המרצ'נדייז והובילה את ההסעה, שאותה אירגן מישהו אחר (שגם תיאם בין האוהדים והצוות). שני אוהדים אחרים הרימו הקרנה למשחק קבוצת הגברים מהמועדון באחת האכסניות ששהינו בהן. חבר נוסף סידר לנו ערב חגיגי בטברנה, ואחרים הפיקו חולצה לטורניר, שעל העיצוב שלה היו ויכוחים אינסופיים בקבוצת הווטסאפ שלנו. אחרים דאגו לתיעוד, לדגלים, לתוף ואפילו לשופר…
כל זה אולי די רגיל בנסיעות אוהדים לחו"ל. אבל מה נאמר על זה שנדרשה אוהדת מלאת מוטיבציה כדי שהמשחק שלנו יוקרן בכלל בערוץ ישראלי? כאן המקום להודות לעובדי ערוץ הספורט, שברגע שהבינו סוף סוף את חשיבות המעמד התארגנו להקרנה ופרשנות מעכשיו לעכשיו.
כמי שספורט הנשים בראש מעייניה אני מקווה למאות ולאלפים שיגדשו את היציעים שלנו ושל יתר הקבוצות בליגות הנשים. אבל בינתיים היה מאוד נעים להיות בקהל שבו רובנו מכירים את רוב האוהדות והאוהדים שלצידנו. קהל שיש בו מהכול: אוהדים ואוהדות שרופים, צעירים יותר ופחות, משפחות עם ילדים, כמה נערות שעברו במחלקת הנערות של המועדון, משפחות פחות צעירות, שבהן הילדים כבר בגרו ובכל זאת הגיעו יחד. אני חושבת שגם איש המים היווני הפך במהלך הימים האלה לאוהד שלנו, אחרי שהומצאו עליו כמה שירים תוך כדי משחק.
ההיכרות הקרובה היא לא רק כיף חברי, היא גם מייצרת באופן טבעי רגעי סולידריות עדינים. למשל, כשמתברר שהאצטדיון לא נגיש וצריך לעזור במדרגות (כן, ב-2026 זה עדיין קורה מתברר). כל הדברים האלו הפכו את ההרפתקה היוונית שלנו למופלאה עבורנו, וכל זה לפני שדיברנו על מה שהתחולל על הדשא.
שני משחקים ואדום מהיר מדי
שני משחקים שיחקה הקבוצה שלנו. הטורניר התהדר בשופטות וקווניות למכביר. משמח מאוד לראות שמה שהיה עד לא מזמן מראה נדיר, כבר מתקבל בטבעיות. לא רק שיש מספיק שופטות, חלקן מעצבנות בדיוק כמו חלק מהשופטים, וגם חטפו מאיתנו צעקות. כמובן בעברית, כי מרוב עצבים שכחנו להחליף שפה.
מחזירי הכדורים היו דווקא בנים. אולי בעיירה וריה אין קבוצת כדורגלניות בגיל הזה? למצוא קבוצות ילדות זה עדיין קשה יותר. קצת הצטערתי על כך. משחקים כאלו הם הזדמנות לילדות לראות את האופק הרחב שהולך ונפתח עבורן בכדורגל.
אחרי שצלחנו את שירותי הבול פגיעה, את עודף המדרגות, את המשקה היווני המוזר שחילק לנו אחד האוהדים בחניה ואת השמש הקופחת, נשרקו שריקות הפתיחה.
משחק I – פאוק סלוניקי נגד הפועל קטמון ירושלים
ההתנעה הייתה קצת קשה לירושלמיות. בדקה העשרים נבדל + שוערת שהרימה כדור מחוץ לרחבה (לא בטוח באיזה סדר) הובילו לכרטיס אדום לשוערת שלנו, שטרף את הקלפים. לילי צוק נכנסה כשוערת מחליפה והפועל ירדו לעשר שחקניות, למרבה הדאגה של הקהל המזמר שלנו. קשה היה להתאושש מצמצום ההרכב, ואכן גול ראשון של מארחת הטורניר, פאוק היוונית, חתם את המחצית הראשונה. למרות ההרכב החסר השחקניות הירושלמיות לא ויתרו וחזרו למחצית השנייה מאוששות. גול (הראשון שלנו באירופה!) של ז'איילי בדקה ה-61 החזיר את הפועל לתמונה ונראה היה שמצליחות לשמור על מאזן כוחות. רק בדקות הסיום הוכרע השער עוד פעמיים והמשחק הסתיים בתוצאה 3:1 לפאוק.
היה מאכזב להפסיד למרות היכולת הטובה בגלל אדום מהיר, אבל לא נשאר הרבה זמן לשביזות. בטח לא לצוות המקצועי ולשחקניות, שידעו שהן הולכות להילחם על המקום השלישי בבית כבר לאחר שלושה ימים.
משחק II – הפועל קטמון ירושלים נגד בודוצ'נוסט מונטנגרו
למשחק השני הגיעה הקבוצה חדה ונחושה ופשוט קצת טובה יותר. גול בדקה השביעית — השני של ז'איילי בטורניר — הוביל אותנו ליתרון מוקדם, שהפך את שעת הצהריים החמה לארוכה כנצח עבור האוהדות.ים. אבל אם רצינו לדעת כמה זמן עבר בדיוק, נאלצנו לתאם שעונים, שכן לוח התוצאות של המגרש לא פעל באף אחד מהמשחקים. לא ברור אם הייתה זו קמצנות או תקלה טכנית, אבל סביר להניח שבמשחק גברים פדיחה כזו לא הייתה עוברת את שלב בחירת האצטדיון. על כל פנים הציפייה השתלמה והשער שלנו נשאר הפעם נקי לחלוטין. הפועל מצידה איימה על השער שוב ושוב, אך לא הצליחה להכריע שוב את השוערת ממונטנגרו. המשחק השני והאחרון שלנו בטורניר הסתיים בניצחון מתוק 1:0. ניצחון שהקנה לנו את המקום השלישי בבית, הוסיף נקודות לדירוג וסיים את דרכה של הקבוצה באירופה לעונה זו.
כעת העיניים נשואות למשחקי גביע אתנה ולפתיחת הליגה מייד אחריהם.
רבות מהשחקניות שלנו נמצאות במועדון כבר זמן מה, וגם החדשות יותר ספגו כבר את הדרך וההוויה. הקבוצה ששיחקה על המגרש בווריה, נראתה מלוכדת ומלאת ביטחון. כקהל היינו גאות בהן מאוד ושמחנו על ההזדמנות לחגוג איתן ניצחון. איך זה היה עבורן? אני יכולה רק לנחש. יכול להיות שאחרי מסע כזה עם הקהל, כמו שאמרה רות, קשה אפילו יותר לדמיין לשחק במקום אחר.
"מהר חומה לרייסר, הגענו לכל חור
עכשיו גם לאירופה, אף פעם לא נעצור
אדום עולה עולה, אדום עולה עולה"
(מתוך שיר אוהדים שנכתב לרגל האליפות עונת 25/26)
